מדרש על דברים טז:א

שמור את חדש האביב. שיהא עומר בחדש בלא זמנו שאם לא היו הם רואים באדר שלא יבוא עומר חדש על זמנו היו הם מעברים את השנה, ולכך אין מעברים אלא אדר שבאותו חדש יכול אתה להכיר אם יבוא אביב שתקופת ניסן תהא נופלת קודם הקרבת העומר:

(דף ט) אמר ר׳ אבא הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב שנאמר (דברים טז א) הוציאך ה׳ אלהיך ממצרים לילה. וכשיצאו לא יצאו אלא ביום שנאמר (במדבר לג ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה. על מה נחלקו על שעת חפזון דר״א ב״ע סבר מאי חפזון חפזון דמצרים ור״ע סבר מאי חפזון חפזון דישראל. תניא נמי הכי הוציאך ה׳ אלהיך ממצרים לילה וכי בלילה יצאו והלא לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה אלא מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב:

ראשון הוא למה נאמר? לפי שהוא אומר שמור את חדש האביב וגו' (דברים טז) שמור את הפסח לאביב ואביב לפסח שיבא אביב בזמנו. הא כיצד? עבר את אדר שיבא אביב בזמנו. הרי שעברו את אדר ולא בא אביב בזמנו שומעני שיעברו ר"ח ניסן. היה ר"ש אומר הא אם אמרת כן נמצאת אתה עושה ניסן ב'. ואמרה תורה ראשון הוא לכם! ר' נתן אומר, שמור את חדש – חדש הסמוך לאביב אתה מעבר ואי זה זה? הוי אומר זה אדר. אבל לא שמענו מכמה מעבר, כשהוא אומר "שמור את חדש" חדש אתה מעבר. והדין נותן הואיל וחדש מתעבר ושנה מתעברת, מה החדש אחד ממנוייו – אף שנה אחד ממנוייה. אי מה חדש אחד מל' בו אף שנה א' משלשים בה? ת"ל שמור את חדש. חדש אתה מעבר ואי אתה מעבר אחד מל' בה. או מה שנה אחד מיב בה אף חדש אחד מי"ב בו? ת"ל ובט"ו יום לחדש חג ז' ימים (שם כ') יום לחדש אתה מענר ואי אתה מעבר א' מי"ב בו. ור' יצחק אומר הא אם אמרת כן כבר הלבנה באמצע הרקיע הא אין עליך לומר בלשון האחרון אלא כלשון הראשון, הואיל והחדש מתעבר והשנה מתעברת [מה החדש אחד ממנוייו אף השנה אחד ממנוייה] מה חדש אין תוספת עבורו אלא בסוף, אף שנה אין תוספת עבורה אלא בסוף. רבי ירמיה אומר הואיל וטומאה מעכבת ואביב מעכב, מה טומאה אין פחות משלשים יום אף אביב אין פחות משלשים יום. או אפילו כי חל אביב ובא. ת"ל "ושמרת את חדש החקה הזאת למועדה" (שמות יג') במועדה אתה מוסיף ואי אתה גורע.

החדש הזה לכם לא מנו בו אבות הראשונים יכול לא מנו בו אבות הראשונים שהרי לא ניתנה תורה בימיהם אבל משניתנה תורה ואילך יהו באי בראשית מונין בו ת"ל לכם אתם מונין בו ואין באי בראשית מונין בו: ראש [חדשים]. יכול לשנים ולשמטים וליובלות ת"ל ראש חדשים לחדשים הוא ראש ואינו ראש לא לשנים ולא לשמטים ולא ליובלות: ראשון הוא לכם. ולא למעשר בהמה ולא לפירות למה הוא ראשון למלכים ולרגלים ולתרומת שקלים ולשכר בתים: ראשון הוא. מכלל שנאמר (דברים ט"ז א') שמור את חדש האביב האיך אתה משמרו הוסיף לו ימים: יכול אם היתה שנה חסירה עשרה או עשרים יום יעבר כן ת"ל חדש אין פחות מחדש. יכול אם היתה שנה (יתירה) [חסרה] ארבעים יום או חמשים יום יעבר כן ת"ל חדש אין יתר על חדש יכול יעבר ניסן ת"ל ראשון הוא לכם ניסן אחד אתה עושה ואי אתה עושה שני ניסן יכול יעבר תשרי ת"ל שמור את חדש האביב שמור את החדש הסמוך לאביב ואיזה זה (אייר) [אדר] יכול כשם שאם היתה שנה אפילה יוסיף לה ימים כך אם היתה שנה בכירה יבצור ממנה ימים ת"ל (שמות י"ג י') ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה אין פחות משנים עשר חדש: ראשון הוא לכם לחדשי השנה. שלא יעשה ניסן שני.

ולמועדים. שעל חשבון חמה ולבנה תיקון המועדים שנאמר שמור את חדש האביב וגו' (דברים טז א), וחג הקציר וגו', וחג האסיף וגו' (שמות כג טו):

תנו רבנן על שלשה סימנין מעברין את השנה. על אביב, ועל פירות האילן, ועל התקופה, וכה"א ולשלמה שנים עשר נציבים על כל ישראל וכלכלו את המלך ואת ביתו חדש בשנה יהיה על האחד לכלכל (מ"א ד ז), וכתיב ונציב אחד אשר בארץ (שם שם יט), מאי נציב אחד, אמר ר' יהודה ור' נחמיא חד אמר ממונה על כולם, וחד אמר כנגד חדש העיבור היה, וקיימא לן כמאן דאמר כנגד חדש העיבור היה. וכמה עיבור שנה חדש, שנאמר שמור את חדש האביב (דברים טז א), החדש הסמוך לאביב, ואיזה זה, הוי אומר זה אדר השני, ועוד כשם שהחדש מתעבר ממנויו, דהיינו יום אחד בחדש, אף שנה מתעברת ממנויה, דהיינו אחד משנים עשר חדש, ומה חדש עבורו בסופו, אף שנה עבורה בסופה:

[מתני'] הפסח ששחטו שלא לשמו או קיבל הדם או הוליך או זרק שלא לשמו או לשתי שמות לשם פסח ושלמים או לשם שלמים ולשם פסח פסול. והכי נמי תנן בריש מסכתין דזבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת, ופסח בזמנו ותמיד בכל זמן. וקרא דידיה דכתיב שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך (דברים טז א), וכתיב ואמרתם זבח פסח הוא לה' (שמות יב כז):

וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח למה נאמר (לפי שהוא אומר) [והרי כבר נאמר] (ויקרא כ"ג) וידבר משה את מועדי ה' ומה ת"ל וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח. אמר להם שמרו את הפסח בזמנו נמצאו מועדים בזמנם. דבר אחר מלמד ששמע פרשת מועדות מסיני ואמרה לישראל חזר ושנאה להם בשעת מעשה. ד"א אמר להם הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג מכאן אמרו משה תקן להם לישראל להיות שואלים ודורשים בענין:

שמור את חדש האביב. שמור החדש שהוא סמוך לאביב, מפני אביב שיהא בזמנו.

ד"א, שמור את חדש האביב - בשלשה מקומות מזכיר פרשת מועדות, בתו"כ (=בתורת כהנים) מפני סדרן.

קסט. ועשית פסח. שתהא עשייתו לשם פסח. שאם (שחטו) [עשאו] שלא לשמו פסול.