דברים טז:ב מדרש: מדרש אגדה, מדרש שכל טוב, ספרא ומכילתא דרבי שמעון בן יוחאי

וזבחת פסח. מן הצאן וחגיגת ארבעה עשר מן הבקר:

(על מצות ומרורים) [ומצות על מרורים] יאכלוהו. מכאן אמרו הפסח נאכל על השובע, ואין מצה ומרור נאכלין על השובע, כיצד הפסח נאכל על השובע, דתנן אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שבא בחול, פי' שבא י"ד בניסן בחול, ובטהרה ובמועט, בזמן שבא י"ד בשבת, ובמרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה, חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן מן הכבשים ומן העזים מן הזכרים ומן הנקבות, ונאכלת לשני ימים, ואמרי' בגמרא מאן תנא דקתני חגיגה תני הרכבתו והבאתו דלא דחיא שבת וקתני נמי חגיגה דלא דחיא שבת, ואימתי מביאין חגיגה, בארבע עשר כגון שנמנו רבים, דהיינו חבורה גדולה עליו ואין להם ספק לאכול מן הפסח כדי להם ומביאין עמו חגיגה בזמן שבא י"ד בחול ובטהרה ובמועט, כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, אמר רב אשי שמע מינה חגיגת ארבע עשר לאו חובא דההיא ליליא היא, דאי סלקא דעתך חובה היא תיתי בשבת ותיתי במרובה ותיתי בטומאה ובמועט, מיהת ודאי טעמא אתיא, כדתניא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה לפסח, כדי שיהא נאכל הפסח על השובע, והיינו דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר (דברים טז ב), וקיי"ל דיש לה תשלומין כל שבעה, אלמא לאו חובת אותו לילה היא:

[יא] ומנין לאומר "הרי עלי שלמים" שלא יביא אלא מן החולין? תלמוד לומר (דברים טז, ב) "וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר" – והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים?! אם כן למה נאמר 'צאן ובקר'? להקיש כל דבר הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח. מה פסח שהוא בא בחובה ואינו בא אלא מן החולין – אף כל דבר שהיא בא בחובה – לא יביא אלא מן החולין. "הרי עלי תודה" "הרי עלי שלמים", הואיל והם באים חובה – לא יביא אלא מן החולין. ונסכים בכל מקום לא יבואו אלא מן החולין.