וְכִֽי־יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַ֘ל שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי־יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָרֶכְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
עין יעקב
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא, שֶׁפּוֹדִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם? שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים י״ד:כ״ד) "כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ", וְאֵין 'שְׂאֵת' אֶלָּא אֲכִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית מ״ג:ל״ד) "וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו".
מדרש לקח טוב
פס'. ואת שתי הכליות. אין לך אלא מה שאמרו בענין. משום רבי ישמעאל אמרו לפי שיצא הכבש לידון בדבר חדש באליה. אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. ואת שתי הכליות כדלעיל. והקטירו הכהן כדי שלא יערב חלבו בחלבין. היינו דאמרי במסכת פסחים על אגריפס המלך שנתן עיניו לידע כמה אוכלוסי ישראל וקבצו כל הכליות של פסחים תשובתו בצדו וכי תימא דמקטר להו. והקטירו. שלא יערב חלבין בחלבין זה בזה אלא תפיסה בעלמא כלומר תופסין חשבון הפסחין ומן הפסחין ידע רוב ישראל. לחם אשה לה'. לימד על החלבים שהן קרוין לחם. ואע"ג דאליה קרויה חלב לגבי הקטרה ואינה קרויה חלב לגבי אכילה שהרי אמרה תורה (ויקרא ז׳:כ״ג-כ״ד) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. חלב השוה בשור וכשב ועז לא תאכלו. יצאת האליה שאינה בשור ועז ולא נקראת חלב אלא על שם עילוי נקרא חלבו ואין איסורו משום אכילת חלב. ואי בעית אימא סברא האי מאן דזבין כל תרבא דאימרא מחבריה מי קא יהיב ליה אליתא שמע מיניה (לאשמה) [לא שמה] תרבא. ואם משום שנקרבת על גבי המזבח באימורי הקרבנות בכלל שתי כליות ויותרת הכבד. בוא וראה במשנה תורה מה כתיב (דברים י״ד:כ״ד) כי ירחק ממך המקום וכתיב (שם יב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. מה בא ללמדנו שהאימורין נאכלין בגבולין. הטמא והטהור יחדו יאכלנו. להתיר בשר באכילה לזבין ולזבות. ואם תאמר אפי' חלבים נמי. כבר הזהירך הכתוב חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם. כל חלב וכל דם לא תאכלו. לרבות הגבולין. כל חלב וכל דם לא תאכלו. מה דם השוה בכל אף חלב השוה בכל. יצאו כליות ויותרת ואליה שאינן קרוין חלב אלא להקטרה בלבד ולא עוד אלא שהרי לעומת העצה הוא פירושו להסירה ושלמה ממעל לכסלים מקום הכליות שבפנים וכן פירשו רבותינו ז"ל ממקום שהכליות יועצות והוא כמו זרת למעלה ממקום שהאליה תלויה ללמדך שאין האליה קרויה חלב אלא לענין הקטרה בלבד:
תנחומא בובר
נצור בני (תורת) [מצות] אביך וגו' (משלי ו כ). אבות הראשונים הפרישו תרומות ומעשרות, אברהם הפריש תרומה גדולה, שנאמר הרימותי ידי אל ה' אל עליון (בראשית יד כב), ואין הרמה אלא תרומה, שנאמר והרמותם ממנו (את) תרומת ה' (במדבר יח כו), יצחק הפריש מעשר שני, שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים (בראשית כו יב), אמר ר' אבא בר כהנא והלא אין הברכה שורה, לא על המדוד, ולא על השקול, ולא על המנוי, ולמה מדדן, בשביל לעשרן, הדה הוא דכתיב ויברכהו ה' (שם שם). יעקב הפריש מעשר ראשון, שנאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (שם כח כב).