דברים כו:יט מדרש: עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק), מדרש תנחומא, תנחומא בובר ומדרש לקח טוב

אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק מנין שהקדוש ב״ה מניח תפילין שנאמר (ישעיה סב ח) נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עוזו ואין ימינו אלא תורה שנא׳ (דברים לג ב) מימינו אש דת למו ואין עוזו אלא תפילין שנאמר (תהלים כט יא) ה׳ עוז לעמו יתן. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך. ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש. אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין הני תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו (הנכון כפי פירוש הרשב״א) א״ל (דה״א יז כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד. ומי משבח קוב״ה בשבחייהו דישראל אין דכתיב (דברים כו יז) את ה׳ האמרת היום וה׳ האמירך היום אמר להם הקב״ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, אתם עשיתוני חטיבה (פי׳ ציור אחד בעולם כלומר דבר הנכר שאין כמותו) אחת בעולם דכתיב (שם ו) שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. א״ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי תינח בחד ביתא בשאר בתי מאי א״ל (דברים ד ז) כי מי גוי גדול ומי גוי גדול (שם לג כט) אשריך ישראל (שם ד לד) או הנסה אלהים (שם כו יט) ולתתך עליון אי הכי נפישי להו טובא בתי אלא כי מי גוי גדול ומי גוי גדול דדמיין להדדי בחד ביתא אשריך ישראל ומי כעמך, בחד ביתא. או הנסה אלהים, בחד ביתא, ולתתך עליון בחד ביתא וכולהו כתיבי באדרעיה:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְּוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע. מַהוּ הַסְכֵּת וּשְׁמַע. הַס, וְאַחֲרֵי כֵן כַּתֵּת. אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, עֲשׂוּ עַצְמְכֶם כִּתּוֹת כִּתּוֹת וְהַטּוּ לְבַבְכֶם לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תּוֹרָה. דָּבָר אַחֵר, אָמַר לָהֶם: כַּתְּתוּ לְבַבְכֶם וְנַפְשְׁכֶם לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תּוֹרָה. בְּכָל לְבַבְכֶם (דברים יא, יג), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב, בָּא הַכָּתוּב לְהַזְהִיר אֶת הַכֹּהֲנִים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹבְדִין עֲבוֹדָה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם שְׁתֵּי לְבָבוֹת, אֶחָד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֶחָד לְדָבָר אַחֵר. וּבְכָל נַפְשְׁכֶם (שם), אֲפִלּוּ נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. פַּעַם אֶחָד גָּזְרָה מַלְכוּת יָוָן שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה. הָלַךְ רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו וְעָסְקוּ בַּתּוֹרָה. בָּא פַּפּוּס בֶּן יְהוּדָה וּמְצָאוֹ, וְאָמַר לוֹ: הֲרֵי אַתָּה מִסְתַּכֵּן בְּעַצְמְךָ שֶׁאַתָּה עוֹבֵר עַל גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְשׁוּעָל שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל שְׂפַת הַנָּהָר, רָאָה שָׁם דָּגִים רָצִים וּמִתְחַבְּאִים. אָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וּלְכוּ אֶצְלִי וְאַטְמִין אֶתְכֶם בִּנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וְאַל תִּתְיָרְאוּ. אָמְרוּ לוֹ: וְאַתָּה הוּא שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה פִּקֵּחַ שֶׁבַּחַיּוֹת. אֵין אַתָּה אֶלָּא טִפֵּשׁ. כָּל חַיֵּינוּ אֵינוֹ אֶלָּא בַּמַּיִם, וְאַתָּה אוֹמֵר לָנוּ, עֲלוּ לַיַּבָּשָׁה. וּמַה בִּמְקוֹם חִיּוּתֵינוּ אָנוּ מִתְיָרְאִין, בִּמְקוֹם מִיתָתֵנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְאַף אָנוּ כָּל חַיֵּינוּ אֵינוֹ אֶלָּא בַּתּוֹרָה, דִּכְתִיב: כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ (דברים ל, כ). וְאַתָּה אוֹמֵר, מִסְתַּכֵּן אַתָּה בְּעַצְמְךָ. לְיָמִים מוּעָטִים נִתְפְּסוּ שְׁנֵיהֶם. אָמַר לוֹ פַּפּוּס לְרַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֶיךָ שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה. אוֹי לוֹ לְפַּפּוּס, שֶׁנִּתְפַּס עַל דְּבָרִים בְּטֵלִים. וּכְשֶׁהוֹצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה, זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה, וְהָיוּ מְסָרְקִין אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְהוּא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע. וְעָלָיו אָמַר דָּוִד, מִמְּתִים יָדְךָ ה' מִמְּתִים מֵחֶלֶד חֶלְקָם וְגוֹ' (תהלים יז, יד). אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא, אַל תְּהִי קוֹרֵא מִמְּתִים, אֶלָּא קוֹרֵא מְמִיתִים, עַל תּוֹרָה שֶׁנִּתְנָה עַל יָדְךָ. בְּנֵי אָדָם שֶׁרוֹאִים אוֹתָן אָמַר, חֲלֻדָּה מְלֵאִין, חַטָּאִין יֵשׁ בְּיָדָן, לְפִיכָךְ הֵן נֶהֱרָגִין, וְכֵן הֵן מֵתִים מֵחֶלֶד. וְהֵן אֵינָן יוֹדְעִין שֶׁחֶלְקָן בְּחַיֵּי עוֹלָם וְכָל טוֹבָה צְפוּנָה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם (שם). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁזּוֹכִין לְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם. וּמִתּוֹךְ שֶׁיִּשְׂרָאֵל מוֹסְרִין עַצְמָן עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה וְעַל קְדוּשַׁת שְׁמוֹ, לְפִיכָךְ עָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲטִיבָה וּבְרָכָה בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם וְגוֹ'. וּכְשֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין חֲטִיבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם חֲטִיבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כְּשֵׁם שֶׁהָעֱלִי כּוֹבֶשֶׁת, כֵּן עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִכְבּשׁ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת תַּחַת רַגְלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת.

בכל (לבבכם) [לבבך] (שם כו טז), ר' אליעזר בן יעקב אומר בא הכתוב להזהיר את ישראל לדבר אחר. ובכל נפשך (שם שם), אפי' נוטל את נפשך. פעם אחת גזרו שמד שלא יעסקו בתורה, הלך ר' עקיבא ישב ועסק בתורה, בא ומצאו פפוס בן יהודה, א"ל רבי הרי אתה מסתכן בעצמך, שאתה עובר על גזירת המלך, א"ל ר' עקיבא אמשול לך משל, למה הדבר דומה, לשועל שהולך על גב הנהר, ראה שם דגים, אמר להם באו לכם אצלי, ואטמין אתכם בנקיקי הסלעים, ואל תתייראו, א"ל אתה הוא פיקח שבחיות, אין אתה אלא טיפש, כל חיינו אינו אלא במים, ואתה אומר לנו לילך אל היבשה, כך כל חיותם של ישראל אינו אלא בתורה, דכתיב כי הוא חייך ואורך ימים (דברים ל כ), ואתה אומר מסכן אתה בעצמך, לימים מועטים תפשו את שניהם, א"ל מוטב לך שנתפשת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפש על דברים בטלים, לימים כשהוציאו את ר' עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו מסרקין את בשרו, והוא קורא קריאת שמע, עליהם אמר דוד ממתים ידך ה' (תהלים יז יד), אמר ר' חנינא בר פפא אל תקרי ממתים, אלא קורא ממיתים, שממיתים עצמן על התורה שניתנה לכך שבני אדם שרואים אותם אומרים זה לזה חטאים יש בידם, לכך הם נהרגים, והם אינן יודעין שחלקם בחיי עולם הבא, וכל טובה צפונה להם, שנאמר וצפונך תמלא בטנם (שם שם), ולא עוד אלא שזוכין לבניהם אחריהם, ומתוך שישראל מוסרין נפשם על התורה ועל קדושת שמו של הקב"ה, לפיכך עושה להם הקב"ה ברכה בעולם, שנאמר את ה' האמרת היום (דברים כו יז), וכשם שישראל עושין [חטיבה] להקב"ה, כך הקב"ה עושה להם [חטיבה], שנאמר וה' האמירך היום (שם שם יח), אמר ר' יהושע בן לוי כשם שהעליה כובשת, כך ישראל עתידין לכבוש ארבע מלכיות, שנאמר ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת (שם כו יט).