דניאל ג:ג מדרש: מדרש תנחומא, תנחומא בובר, אגדת בראשית ושמות רבה

דָּבָר אַחֵר, צַו אֶת אַהֲרֹן. מָה עִסְקוֹ שֶׁל אַהֲרֹן כָּאן. יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין וְאַהֲרֹן נִזְכָּר. וְהַכָּתוּב אוֹמֵר, צַו אֶת אַהֲרֹן. וַהֲרֵי כְּתִיב: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי. וְכָאן הוּא אוֹמֵר, צַו אֶת אַהֲרֹן זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל מִי שֶׁהוּא מַעֲלֶה עַצְמוֹ, סוֹפוֹ לֵילֵךְ בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָהּ. דּוֹר הַמַּבּוּל, עַל שֶׁאָמְרוּ מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ, לְפִיכָךְ נִדֹּנוּ בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ בְּחֻמּוֹ וְגוֹ' (איוב ו, יז). וּכְתִיב: וְיִתְרָם אָכְלָה אֵשׁ (איוב כב, כ). וְכֵן הַסְּדוֹמִיִּים, וַה' הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ (בראשית יט, כד). פַּרְעֹה אָמַר, מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקוֹלוֹ (שמות ה, ב), וְעִלָּה אֶת עַצְמוֹ וְאָמַר, לִי יְאוֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי (יחזקאל כט, ג). לְפִיכָךְ, עַל מוֹקְדָהּ. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, וַיַּרְעֵם מִשָּׁמַיִם ה' (תהלים יח, יד), מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ עָבָיו עָבְרוּ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ (תהלים יח, יג). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיְהִי בָּרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת (שמות ט, כד). וְאַף סַנְחֵרִיב עִלָּה אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן (מ״ב יט, כג). וּמֶה הָיָה לוֹ, בְּיַד מַלְאָכֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי (מ״ב יט, כג). מֶה הָיָה לוֹ, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר (מ״ב יט, לה). הוּא חֵרֵף עַל יְדֵי מַלְאָךְ, לְפִיכָךְ וַיֵּצֵא מַלְאָךְ וַיָּךְ. וּמֶה עָשָׂה לוֹ, וְתַחַת כְּבוֹדוֹ יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ (ישעיה י, טז). מַהוּ תַּחַת כְּבוֹדוֹ. שֶׁשָּׂרַף אוֹתָם מִבִּפְנִים וְהִנִּיחַ בִּגְדֵיהֶם מִבַּחוּץ, שֶׁכְּבוֹדוֹ שֶׁל אָדָם זוֹ הִיא כְּסוּתוֹ. וְלָמָּה הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בִּגְדֵיהֶן. עַל שֶׁהָיוּ בָּנָיו שֶׁל שֵׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר (בראשית י, כב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיָּב אֲנִי לְשֵׁם אֲבִיהֶם, שֶׁנָּטְלוּ בִּגְדֵיהֶם וְכִסּוּ עֶרְוַת אֲבִיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח שֵׁם וַיֶּפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה (שם ט, כג). לְפִיכָךְ הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בִּגְדֵיהֶם וְשָׂרַף אֶת גּוּפָם, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָהּ. וְאַף נְבוּכַדְנֶצַּר עִלָּה אֶת עַצְמוֹ וְאָמַר, אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לָעֶלְיוֹן (ישעיה יד, יד). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, לֹא דַּיְּךָ שֶׁכְּבָר אָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְּאִי (ישעיה יד, יג), וְלֹא עוֹד אֶלָּא אָמַרְתָּ, אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לָעֶלְיוֹן, לְמַעְלָה אַתָּה רוֹצֶה לַעֲלוֹת וְכָךְ אָמַר לַחֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו, וּמַן הוּא אֱלָהּ דִּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי (דניאל ג, טו), בֵּיתוֹ שָׂרַפְתִּי וְעַמּוֹ הִגְלֵיתִי וְלֹא עָמַד עָלַי בְּבֵיתוֹ, וּבְבֵיתִי הוּא יָכֹל לִי, מֶה עָשָׂה, הִשְׁלִיכָן לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רָמַז לַכִּבְשָׁן וְנַעֲשָׂה פְּלַנְיָא, וּמִי שֶׁרָאוּי לִישָּׂרֵף, לֹא נִשְׂרַף. וּמִי שֶׁלֹּא הָיָה רָאוּי לִישָּׂרֵף, נִשְׂרַף. וַתֵּצֵא הָאֵשׁ וְשָׂרְפָה חֲצִי הָאֻמּוֹת. שֶׁאַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁנִּתְכַּנְּסוּ לַחֲנֻכַּת צַלְמָא, מִתְּחִלָּה שְׁמוֹנֶה אֻמּוֹת הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בֵּאדַיִן מִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגֶּזְרַיָּא גְּדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכָל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא וְגוֹ' (דניאל ג, ג), הֲרֵי שְׁמוֹנֶה אֻמּוֹת. וּכְשֶׁנִּתְכַּנְּסוּ לִרְאוֹת לַחֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו, אֵין כְּתִיב שָׁם אֶלָּא אַרְבַּע אֻמּוֹת, וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא (דניאל ג, כז). וְהֵיכָן אַרְבַּע אֻמּוֹת, אֶלָּא קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא (דניאל ג, כב). וְאַף נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע נִשְׂרָף בָּאֵשׁ וְנַעֲשָׂה אֵימַת שִׂירוּף עָלָיו. וְלָמָּה לֹא נִשְׂרַף בָּאֵשׁ כֻּלּוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַנִּיחוּ רָשָׁע זֶה חֶצְיוֹ, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע עַל מִי גִּדֵּף. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמָה, רָשָׁע, לֹא אָמַרְתָּ אֵינִי מְבַקֵּשׁ עוֹד לְהַלֵּךְ עִם בְּנֵי אָדָם אֶלָּא אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב. חַיֶּיךָ, כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה לְךָ. וְלָךְ טָרְדִין מִן אֲנָשָׁא וְעִם חֵיוַת בָּרָא לֶהֱוִה מְדֹרָךְ (שם ד, כב). כְּשֵׁם שֶׁהֵבִיא מַכּוֹת עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם, כָּךְ הֵבִיא עַל נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר: אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמִּי אֱלָהָא עִלָּאָה (שם ג, לב), שֶׁנָּפַל אֵימַת שִׂירוּף עָלָיו. לְכָךְ נֶאֱמַר: הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָהּ. הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָהּ, זוֹ מַלְכוּת אֱדֹם שֶׁעִלְּתָה עַצְמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים וְגוֹ' (עובדיה א, ד). וְנִדּוֹנֵית בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא וְהוּבַד גִּשְׁמָהּ וִיהִיבַת לִיקֵדַת אֶשָּׁא (דניאל ז, יא). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ, וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְגוֹ' (עובדיה א, יח). וּמַה דִּבֵּר. עַל יְדֵי מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָהּ. וְאַחַר כָּךְ, וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו (עובדיה א, כא). סִיסְרָא שֶׁחֵרֵף, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה (שופטים ד, ג), בְּחֵרוּפִין וּבְגִדּוּפִים, לְפִיכָךְ נִדּוֹן בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ, הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם (שם ה, כ). וְלָעוֹלָם הַבָּא, כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרָע מֵעֵשָׂו, מֶה עֵשָׂו עוֹשֶׂה, מִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ כְּזָקֵן וּבָא וְיוֹשֵׁב לוֹ אֵצֶל יַעֲקֹב. מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב: אִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ (עובדיה א, ד). וְאֵין כּוֹכָבִים אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וְגוֹ' (בראשית טו, ה), וּכְתִיב: כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ (שם). וּמַה יַּעֲקֹב אוֹמֵר לוֹ. אָחִי, אַתָּה לֹא תְּהֵא אָחִי כַּיּוֹצֵא בִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱהִי דְּבָרֶיךָ מָוֶת, אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל, נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי (הושע יג, יד). אֱהִי דְּבָרֶיךָ מָוֶת, גְּזֵרוֹת שֶׁהָיִיתָ גּוֹזֵר עָלַי, דּוּ פַּרְצוּפִים הָיִיתָ גּוֹזֵר עָלַי שֶׁאֶעֱבֹד עֲבוֹדָה זָרָה. וְאִלּוּ הָיִיתִי עוֹשֶׂה, הָיִיתִי חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וְאִם לֹא אֲנִי עוֹבֵד אוֹתָהּ, אַתָּה הוֹרֵג אוֹתִי. לְפִיכָךְ, אֱהִי דְּבָרֶיךָ מָוֶת. אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל, לְשׁוֹן אלנסט״י קָטָבְךָ, קאטאב״א, שְׁאוֹל. כֵּיוָן שֶׁעֵשָׂו יוֹרֵד לִשְׁאוֹל, יִשְׁתַּיֵּר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ נְאֻם ה' פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ, וְהַשְּׁלִישִׁית יִוָּתֶר בָּהּ (זכריה יג, ח). וְאֵין שְׁלִישִׁית אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה (ישעיה יט, כד). וְיִשְׂרָאֵל עַל שֶׁעָשׂוּ עַצְמָם נִבְזִים וּשְׁפָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים (מלאכי ב, ט), וּמִתְנַחֲמִים וְנִגְאָלִים בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲנִי אֶהֱיֶה לָהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב (זכריה ב, ט). כֵּיוָן שֶׁעֵשָׂו מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּיְּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַּמָּתִי (שה״ש ו, ט). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר (דברים לב, יב).

ד"א צו את אהרן וגו', מה עסקו של אהרן, כאן ישראל מקריבין ואהרן עיכב, והכתוב אומר צו את אהרן, והרי כתיב צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי (במדבר כח ב), וכאן הוא אומר צו את אהרן זאת תורת העולה, אמר הקב"ה כל מי שהוא מעלה את עצמו סופו לילך באש, [שנאמר] היא העלה על מוקדה וגו' (ויקרא ו ב). דור המבול על מה שאמרו מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו (איוב כא טו), לפיכך נידונו באש, וכן הסדומים, שנאמר וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש (בראשית יט כד), פרעה שאמר מי ה' [אשר אשמע בקולו] (שמות ה ב), ועילה את עצמו, ואמר לי יאורי ואני עשיתיני (יחזקאל כט ג), לפיכך על מוקדה, שכן הוא אומר ירעם (מן שמים) [בשמים] ה' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש (תהלים יח יד), ואף סנחריב שעילה את עצמו, ואמר אני עליתי מרום הרים ירכתי לבנון וגו' (מ"ב יט כג), מה היה לו, ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו' (שם שם לה), הוא חירף על ידי מלאך, לכך ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, ומה עשה לו, ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש (ישעיה י טז), מהו תחת כבודו, ששרף אותו מבפנים, והניח בגדיו מבחוץ, שכבודו של אדם כסותו, למה הניח הקב"ה בגדיהם, לפי שהיו בניו של שם, שנאמר בני שם עילם ואשור וגו' (בראשית י כב), אמר הקב"ה חייב אני לשם אביהם, שנטל הכסות וכיסה ערות אביו, שנאמר ויקח שם ויפת את השמלה וגו' (שם ט כג), לכך הניח הקב"ה בגדיהם ושרף גופם, היא העולה על מוקדה וגו'. וכך נבוכדנצר עילה את עצמו, אמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיה יד יד), אמר לו הקב"ה רשע לא דייך שאמרת השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי (שם שם יג), אלא שאמרת אעלה על במתי עב, מלמעלה, וכן אמר לחנניה וחביריו, (מאן הוא אלהא די שיזבינכון מידי) [ומן הוא אלה די ישיזבנכון מן ידי] (דניאל ג טו), ביתו שרפתי, ועמו הגליתי, ולא עמד עלי בביתו, ובביתי הוא יכול לי, מה עשה השליכן לכבשן האש, מה עשה הקב"ה, רמז לכבשן ונעשה פלטיה, מי שהיה ראוי להשרף [לא נשרף, ומי שלא היה ראוי להשרף] נשרף ויצאה האש ושרפה חצי האומות, שאתה מוצא כשנתכנסו לחנוכת צלמא בתחילה שמונה אומות [היו שנאמר] באדיין מתכנשין אחשדרפניא סיגניא ופחוותא אדרגזריא גדבריא דתבריא תפתאי וכל שלטוני מדינתא (דניאל ג ג), הרי שמונה אומות, וכשנכנסו לראות לחנניה וחביריו, לא כתוב שם אלא ארבע אומות, (ומתכנסין) [ומתכנשין] אחשדרפניא סיגניא ופחוותא והדברי מלכא (שם שם כז), (הרי) [והיכן] ארבע אומות, אלא קטיל (יתהון) [המון] שביבא די נורא (שם שם כג), ואף נבוכדנצר נשרף באש, ונעשה אית שירוף עליו, ולמה לא נשרף כולו, אמר הקב"ה הניחו לרשע זה חציו שידע על מי גידף, א"ל הקב"ה רשע לא אמרת איני רוצה לילך עם בני אדם, אלא אעלה על במתי עב, [חייך] ולך טרדין מן (אינשא) [אנשא] וגו' (דניאל ד כב), כשם שהביא מכות על פרעה ועל מצרים, כך הביא על נבוכדנצר, שנאמר אתיא ותמהיא די עבד עמי אלהא (דשמיא) [עלאה] שפר קדמי (להחוויא) [להחויה] (שם ג לד), שנפל אית שירוף עליו, לכך נאמר היא העולה על מוקדה וגו'.

פרק ז תורה.
[א] צא מן התיבה (בראשית ח טז). זש"ה אני פי מלך שמור [ועל דברת שבועות אלהים] (קהלת ח ב), אמרה רוח הקודש לישראל משביע אני אתכם שאם תגזור עליכם מלכות אל תמרדו בה בכל דבר שגוזרה עליכם, אבל אם תגזור עליכם לבטל את התורה ואת המצות ואת השבת, אל תשמעו להם, הה"ד אני פי מלך שמור, בכל דבר שהיא צריכה, אבל על דברת שבועת אלהים אל תבהל מפניו תלך (קהלת ח ג), כשם שעשו חנניה מישאל ועזריה בשעה שהעמיד נבוכדנצר את הצלם, אמרו לו מה אתה אומר שאתה משליך אותנו לכבשן האש ואין הקב"ה מצילנו, בין מציל ובין שאין מציל אותנו אין אנו משתחוים לצלם, שנאמר והן לא ידיע להוי לך וגו' (דניאל ג יח), אמר להון קושטא אתון אמרין, הצדא שדרך וגו' (שם שם יד) (ומפורש מלת הצדה אם אמת הוא שדרך וכו') אמרו לו, נבוכדנצר לא חשחין אנחנא על דנא וגו' (שם שם טז), אמרו לו כל מה שתגזור עלינו אנו עושין ואנו שומעין לך ולא נמרוד בך, חוץ מלכפור באלהינו, אני פי מלך שמור אל תבהל מפניו תלך. (קהלת ח ב וג), כיון ששמע כך התחיל כועס, שנאמר באדין נבוכדנצר התמלא חמה וגו' (דניאל ג יט) והשליכו אותן אסורים, שנאמר וגובריא אלך תלתיהון וגו' (שם שם כג), כיון שירדו תלו עיניהם ואמרו לפני הקב"ה רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא בטחנו אלא בשמך הגדול, שנאמר לא לנו ה' [לא לנו כי לשמך תן כבוד] (תהלים קטו א), הרי כינס כל הלשונות, שנאמר באדין מתכנשין וגו' (דניאל ג ג) (למה יאמרו הגוים וגו'), מיד בקשו המלאכים לירד ולהתיר אותן, אמר להם הב"ה וכי על שם אחד מכם ירדו אלו, אלא על שמי ירדו, אני יורד ומצילן שנאמר עושה משפט לעשוקים [וגו' ה' מתיר אסורים] (תהלים קמו ז), משהתירן צינן את הכבשן, והסיר הקב"ה את הכבשן והעלה אותה, והשווה אותה לארץ, שהיתה ירידה ועמוקה, כיון שירד המלאך אמר להן צאו לכם מכאן, הרי התיר הקב"ה אתכם, ועשה לכם את הנסים, והשווה את כבשן לארץ צאו לכם, אמרו לו אין אנו יוצאין שלא ברשותו של נבוכדנצר, שלא יאמרו ברחו אלו מן הכבשן, למה, אני פי מלך שמור, (קהלת ח ב) ברשותו הושלכנו לכאן, וברשותו אנו יוצאין כיון שבא נבוכדנצר וראה אותן תמה התחיל צווח, אמר להם צאו לכם, שנאמר שדרך מישך ועבד נגו עבדוהי די אלהא עילאה פוקו ואתו וגו' (דניאל ג כו), כיון שנעשית הכבשן שווה לארץ פוקו ואתו, אמרו למלאך עכשיו אנו יוצאין, שנאמר באדין נפקין וגו' (שם שם), ממי למדו, מנח, כשנכנס לתיבה ברשותו של הב"ה נכנס, שנאמר ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה (בראשית ז א), כיון שיבשה הארץ ונחה התיבה, שנאמר ותנח התיבה וגו' (שם ח ד), אמרו לו בניו נצא מכאן, אמר להם חס ושלום, ברשותו של הב"ה נכנסנו, וברשותו אנו יוצאין, כיון ששמע הקב"ה כך, מיד וידבר אלהים אל נח [לאמר] צא מן התיבה (בראשית ח טו טז), לכך נאמר אני פי מלך שמור וגו' (קהלת ח ב).