מדרש על הושע ב:א

פס'. בנים אתם. א״ר יהודה אם נוהגים אתם מנהג בנים. הרי אתם בנים. רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוין בנים לה' אלהיכם. וכה״א (הושע ב׳:א׳) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם (לאמר) יאמר להם בני אל חי. לא תתגודדו. כמשמעו. לא תעשו כדרך שהאומות עושין על ע״ז וכה״א (?(מ״א יח) ויתגודדו כמשפטם. ד״א לא תתגודדו. לא כענין (דניאל ד) גדו אילנא אלא מלשון גדוד לא תעשו אגודות אגודות שיהו אלו פוסלין ואלו מכשירין, אלו שומרין מקרא קדש היום אלו למחר אלא חיו כלכם אגודה אחת כענין שנאמר (עמוס ט׳:ו׳) ואגודתו על ארץ יסדה, ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. יכול לא יהו חייבין אלא על בין העינים בלבד מנין לרבות את כל הראש ת״ל לא יקרחו קרחה בראשם לרבות את כל הראש. למת. אין חייבין עליו אלא על מת בלבד:

תַּנְיָא: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים י״ד:א׳), בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם נוֹהֲגִים מִנְהַג בָּנִים אַתֶּם קְרוּיִים 'בָּנִים', [אֵין אַתֶּם נוֹהֲגִים מִנְהַג בָּנִים, אֵין אַתֶּם קְרוּיִים 'בָּנִים'], דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, [אַתֶּם] קְרוּיִים בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיהו ד׳:כ״ב) "בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה". וְאוֹמֵר: (דברים ל״ב:כ׳) "בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם". וְאוֹמֵר: (ישעיהו א׳:ד׳) "זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים". וְאוֹמֵר: (הושע ב׳:א׳) "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם: לֹא עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם: בְּנֵי אֵל חָי". מַאי 'וְאוֹמֵר'? וְכִי תֵּימָא: 'סְכָלִים' הוּא דְּמִיקְרוּ 'בְּנֵי', כִּי לֵית בְּהוּ הֵימְנוּתַיְהוּ לָא מִיקְרוּ 'בְּנֵי', תָּא שְׁמַע: וְאוֹמֵר: "בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם". וְכִי תֵּימָא: כִּי לֵית בְּהוּ הֵימְנוּתַיְהוּ הוּא דְּמִיקְרוּ 'בָּנִים', כִּי פַּלְחֵי לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לָא מִיקְרוּ 'בָּנִים', תָּא שְׁמַע, וְאוֹמֵר: "זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים". וְכִי תֵּימָא: "בָּנִים מַשְׁחִיתִים" הוּא דְּמִיקְרוּ, "בְּנֵי מְעַלְיָא" לָא מִיקְרוּ, תָּא שְׁמַע: וְאוֹמֵר: "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם: לֹא עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם: בְּנֵי אֵל חָי". [תָּנוּ רַבָּנָן: (דברים י״ב:א׳) "אֵלֶּה הַחֻקִּים", אֵלּוּ הַמִּדְרָשׁוֹת. "וְהַמִּשְׁפָּטִים", אֵלּוּ הַדִּינִים. "אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן", זוֹ מִשְׁנָה. "לַעֲשׂוֹת", זוֹ מַעֲשֶׂה. "בָּאָרֶץ", יָכוֹל כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן לֹא יְהוּ נוֹהֲגִים אֶלָּא בָּאָרֶץ? תַּלְמוּד לוֹמַר: (שם) "כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה". אִי "כָּל הַיָּמִים", יָכוֹל יְהוּ נוֹהֲגִים בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בָּאָרֶץ". אַחַר שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב וּמִעֵט, צֵא וּלְמַד מִמַּה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן: (שם) "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם" וְגוֹ'. מָה עֲבוֹדָה זָרָה מְיֻחֶדֶת, שֶׁהִיא חוֹבַת הַגּוּף וְנוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ, אַף כָּל שֶׁהִיא חוֹבַת הַגּוּף, נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ].

רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבִּי חָמָא אֲבוּי דְּרַבִּי הוֹשֵׁעַ בְּשֵׁם רַבִּי לֹא נִתַּן דִּבְרֵי הַיָּמִים אֶלָּא לְהִדָּרֵשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א ד, כא): בְּנֵי שֵׁלָה בֶן יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה, אַב בֵּית דִּין שֶׁל לֵכָה. וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה, אַב בֵּית דִּין שֶׁל מָרֵשָׁה. וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ, זוֹ רָחָב הַזּוֹנָה שֶׁהִטְמִינָה הַמְרַגְּלִים בַּבּוּץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יהושע ב, ו): וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּבוּסְמִין הָיְתָה עִסְקָהּ. לְבֵית אַשְׁבֵּעַ, שֶׁנִּשְׁבְּעוּ לָהּ הַמְּרַגְּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ב, יב): וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּה'. (דברי הימים א ד, כב): וְיוֹקִים, שֶׁקִּיְּמוּ לָהּ הַשְּׁבוּעָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יהושע ו, כג): וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר וְאֵת כָּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שֶׁאֲפִלּוּ הָיְתָה מִשְׁפַּחְתָּהּ מָאתַיִם אֲנָשִׁים וְהָלְכוּ וְנִדְבְּקוּ בְּמָאתַיִם מִשְׁפָּחוֹת אֲחֵרוֹת, כֻּלָּן נִצּוֹלוֹת בִּזְכוּתָהּ. וְאֵת כָּל מִשְׁפַּחְתָּהּ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא וְאֵת כָּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ. וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָה, שֶׁכִּזְּבָה בְּמֶלֶךְ יְרִיחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ב, ד): וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וגו'. וְיוֹאָשׁ, שֶׁנִּתְיָאֲשָׁהּ מִן הַחַיִּים. וְשָׂרָף, שֶׁתִּקְנָה עַצְמָהּ לִשְׂרוּפִין. אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב, שֶׁבָּאתָה וְנִדְבְּקָה בְּיִשְׂרָאֵל וְעָלוּ מַעֲשֶׂיהָ לְאָבִיהָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וְיָשֻׁבִי לָחֶם, שֶׁנִּדְבְּקָה בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁכָּתוּב בָּהּ (משלי ט, ה): לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי. וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אוֹמְרִים דְּבָרִים הַלָּלוּ סְתוּמִין כָּאן וּמְפֹרָשִׁין בְּמָקוֹם אַחֵר. (דברי הימים א ד, כג): הֵמָּה הַיּוֹצְרִים, אֵלּוּ הַמְּרַגְּלִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יהושע ב, א): וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים וגו', רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה חַד אָמַר כְּלֵי נַגָּרוּת הָיָה בְּיָדָם, מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר כְּלֵי קַדָּרוּת הָיָה בְּיָדָם, מְקַדְּרִין חֶרֶשׂ לֵאמֹר. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי חֶרֶשׁ כְּמַשְׁמָעוֹ, אָמַר לָהֶם עֲשׂוּ עַצְמְכֶם חֵרְשִׁין וְאַתֶּם עוֹמְדִים עַל רָזֵיהֶם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִתּוֹךְ שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים עַצְמְכֶם חֵרְשִׁים אַתֶּם עוֹמְדִין עַל אָפְנָיִם שֶׁלָּהֶם. וְישְׁבֵי נְטָעִים שֶׁהָיוּ בְּקִיאִין בִּנְטִיעָה, עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יג, כג): וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה. וּגְדֵרָה, שֶׁהִטְמִינָה אוֹתָן אַחֲרֵי הַגָּדֵר, שֶׁנֶּאֱמַר וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשָּׁרְתָה עָלֶיהָ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַד שֶׁלֹא נִכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, וְכִי מֵהֵיכָן הָיְתָה יוֹדַעַת שֶׁחוֹזְרִין לִשְׁלשֶׁת יָמִים, מִכָּן שֶׁשָּׁרְתָה עָלֶיהָ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתוֹ יָשְׁבוּ שָׁם, מִכָּאן אָמְרוּ עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים נְבִיאִים עָמְדוּ מֵרָחָב הַזּוֹנָה: יִרְמְיָה, חִלְקִיָּה, שְׂרָיָה, מַחְסֵיָה, חֲנַמְאֵל, שַׁלּוּם, בָּרוּךְ, נֵרִיָה, יְחֶזְקֵאל, בּוּזִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה מִבְּנֵי בָנֶיהָ שֶׁל רָחָב הַזּוֹנָה הָיְתָה.

(דף כב ע״ב) אמר רב יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה שנאמר (ש״א יא ח) ויפקדם בבזק מתקיף לה רב אשי ממאי דהאי בזק לישנא דביזקא הוא דלמא שמא דמתא הוא כדכתיב (שופטים א ה) וימצאו את אדוני בזק בבזק אלא מהכא (ש״א טו ד) וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. אמר רבי אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר (הושע ב א) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד רב נחמן אמר עובר בשני לאוין שנאמר (שם) אשר לא ימד ולא יספר. א״ר שמואל בר נחמני ר׳ יונתן רמי כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר. ל״ק כאן בזמן שעושין ישראל רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. רבי אסי אומר לא קשיא כאן בידי אדם כאן בידי שמים. אמר רבי חנינא בר אידי אמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מיד מתעשר מעיקרא כתיב בבזק ולכסוף כתיב בטלאים. ודלמא טלאים דידהו א״כ מאי רבותא דמלתא:

יומא פרק ב - יח אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָסוּר לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א י״א:ח׳) "וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק". מַתְקִיף לָהּ רַב אַשִׁי: מִמַּאי דְּהַאי 'בֶּזֶק' לִישְׁנָא דְּבִיזְקָא הוּא, דִּלְמָא שְׁמָא דְּמָתָא הוּא? כְּדִכְתִיב: (שופטים א׳:ה׳) "וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲדוֹנִי בֶזֶק בְּבֶזֶק", אֶלָּא מֵהָכָא: (שמואל א ט״ו:ד׳) "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם, וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים". אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמּוֹנֶה אֶת יִשְׂרָאֵל, עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע ב׳:א׳) "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד". רַב נַחְמָן [בַּר יִצְחָק] אָמַר: עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר". אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, רַבִּי יוֹנָתָן רָמִי, כְּתִיב: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם". וּכְתִיב: "אֲשֶׁר לֹא יִמַּד, וְלֹא יִסָּפֵר"? לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂין יִשְׂרָאֵל רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. (רבי אסי אומר:) [רַבִּי אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתָּאִי]: לָא קַשְׁיָא, כָּאן, בִּידֵי אָדָם, כָּאן, בִּידֵי שָׁמַיִם. אָמַר (רבי חנינא) [רַב נְהוֹלַאי] בַּר אִידִי אָמַר שְׁמוּאֵל: כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנָּה אָדָם פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר, (מיד) מִתְעַשֵּׁר. מֵעִיקָרָא כְּתִיב: ["וַיִּפְקְדֵם] בְּבָזֶק", וּלִבְסוֹף כְּתִיב: ["וַיִּפְקְדֵם] בַּטְּלָאִים". וְדִלְמָא טְלָאִים דִּידְהוּ? אִם כֵּן מַאי רְבוּתָא דְּמִלְּתָא.

דבר אחר למה רגשו גוים. זה שאמר הכתוב (ישעיה מ כב) היושב על חוג הארץ. למה הרשעים דומין לחגבים שהם נתונין בקלפי מפרכסין לעלות והן נופלין כך הרשעים. ר' יהודה בר נחמני אמר אחר דור המבול כתיב (בראשית יא א) ויהי כל הארץ שפה אחת. ולא היה להם לאחרונים ללמוד מן הראשונים וגוג ומגוג אתו לעלמא דאתי ונפלי ודוד רואה ואמר למה רגשו גוים. דבר אחר מה הים הזה הגל שלו עולה ומתגבר כאילו מציף את העולם וכיון שמגיע לשפת הים הוא משתטח לפני החול. כך אומות העכו"ם כל מי שמזדווג לישראל לעשות להם רעה נופל לפניהם. למה שישראל משולין כחול. שנאמר (הושע ב א) והיה מספר בני ישראל כחול הים. ואומות העכו"ם משולים כים. וכן הוא אומר (ישעיה נז כ) והרשעים כים נגרש. את מוצא נמרוד וחביריו נזדווגו לאברהם ונפלו לפניו שנאמר (בראשית יד טו) ויחלק עליהם לילה. אבימלך לפני יצחק עשו לפני יעקב פרעה ומצרים לפני ישראל וכן רבים בתורה. ואף לעתיד לבוא גוג ומגוג עתידים ליפול לפני ישראל ודוד רואה וצווח למה רגשו גוים. אמר רבי יצחק אפילו אומר אדם לחבירו למה את עושה כך הוא כועס עליו. והצדיקים אומרים להקב"ה למה אתה עושה כך ואינם נענשין. ולמה אינם נענשין לפי שלא בקשו טובה לעצמן אלא על ישראל. אמר ר' איבו כל ריגושן של רשעים וכל יגיען לריק. שנאמר (ירמיה נא נח) ויגעו עמים בדי ריק. אבל ישראל לא ייגעו לריק ולא ילדו לבהלה:

[ח] לפקודיהם (שמות ל:יב). א"ר יהושע בר' נחמיה א' הקב"ה למשה, לך מנה את ישר'. וא' משה לפני הקב"ה, רבון כל העולמים כת' והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח:יד), והרביתי את זרעך ככוכבי השמים (שם כו:ד), והיה מספר בני ישראל כחול הים (הושע ב:א), ואת אמר לי לך מנה את ישר', א' לו משה לא כשם שאת סבור, אלא אם ביקשתה לעמוד על מינינם של ישר' טול ראשי אתיות של שבטין ואת עומד על מינינם. ריש דראובן תרתין מאוון אלפין, שין דשמעון תלת מאוון אלפין, נון דנפתלי חמשין אלפין, יהודה יוסף יששכר תלתין אלפין, זין דזבולון שבעה אלפין, דלת דדן ארבעה אלפין, גמל דגד תלתא אלפין, בית דבנימן תרין אלפין, אלף דאשר חד אלפא, הא חמש מאוון ותשעין ושבעה אלפין, הן אינון תלתי אלפייא חורנייה, מה שנפלו בימי העגל, ויעשו בני לוי כדבר משה ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש (שמות לב:כח). ר' מנחמא בשם ר' ביבי למלך שהיה לו צאן ונכנסו זאבים לתוכה ובקעוה, א' המלך לרועה מנה את צאני לידע כמה חסרו. כך א' הקב"ה למשה מנה את ישר' לידע כמה חסרו. בעשרה מקומות נמנו ישר'. אחד בירידתן למצרים, בשבעים נפש ירדו אבותיך (דברים י:כב). ואחת בעלייתן, ויסעו מרעמסס סוכותה כשש מאות אלף רגלי (שמות יב:לז). ושנים בחומש הפיקודים. אחד בדגלים. ואחד בחילוק הארץ. ושנים בימי שאול, ויפקדם בטלאים (שמואל א' טו:ד), ויפקדם בבזק (שם יא:ח), כד אינון עתירין באילין אמריא וכד אינון מסכינין באילין בזיקיא. ואחת בימי דוד, שנ' ויתן יואב את מספר מפקד העם (שמואל ב' כד:ט), אם מספר למה מפקד ואם מפקד למה מספר, אלא עשה שתי אנפוראות, גדולה וקטנה, הקטנה הראה לדוד, הגדולה לא הראה לו, שנ' ויתן יואב את מספר מפקד העם (שם). ואחד בימי עזרא, כל הקהל כאחד ארבע רבוא (עזרא ב:סד). ואחד לעתיד לבא, עוד תעבורנה הצאן על יד מונה (ירמיה לג:יג). והדין כי תשא את ראש וגו' (שמות ל:יב).

אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' (במדבר ב, לב), הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (הושע ב, א): וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם וגו'. וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים קיט, פט): לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם, מִפְּנֵי שֶׁהִבְטִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם וּבָאֲתָה אוֹתָהּ הַבְטָחָה בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, וְאֵימָתַי הִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁאָמַר לוֹ לָצֵאת מִבֵּית אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יב, א ב): לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו' וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל וגו', אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כָּל מַה שֶּׁהִבְטַחְתָּ אוֹתִי מָה הֲנָאָה יֵשׁ לִי בָּהֶם שֶׁאֵין לִי בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, ב): וַיֹּאמֶר אַבְרָם ה' אֱלֹהִים מַה תִּתֶּן לִי וגו', שֶׁאַבְרָהָם רוֹאֶה בַּמַּזָּל שֶׁאֵינוֹ עָתִיד לְהוֹלִיד בָּנִים, מֶה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן אָמַר רַבִּי חָנִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מְלַמֵּד שֶׁהֶעֱלָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְלָה מִכִּפַּת הָרָקִיעַ וְאָמַר לוֹ צֵא מִן אוֹתוֹ הַמַּזָּל שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁאֵין אַתָּה עָתִיד לְהוֹלִיד מִמֶּנּוּ, אֲנִי מַרְאֶה לְךָ שֶׁאַתָּה מוֹלִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, ה): וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וגו', אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק אֵינוֹ אוֹמֵר הַבֶּט אֶלָּא שֶׁהוּא נָתוּן לְמַעְלָה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ, טו): הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה. (בראשית טו, ה): וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, מַהוּ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמִי שֶׁיָּצָא לַדֶּרֶךְ וְהָלַךְ יוֹם הָרִאשׁוֹן וְיוֹם הַשֵּׁנִי וְיוֹם הַשְּׁלִישִׁי עַד עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא מָצָא לֹא עִיר וְלֹא פֻּנְדָק וְלֹא אִילָן וְלֹא מַיִם וְלֹא בְּרִיָּה, וְאַחַר שֶׁהָלַךְ עֲשָׂרָה יָמִים צָפָה אִילָן אֶחָד מֵרָחוֹק, אָמַר שֶׁמָּא יֵשׁ תַּחְתָּיו מַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ מְצָאוֹ עוֹמֵד עַל הַמַּעְיָן, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ נַאֲתָן וּפֵרוֹתָיו מְתֻקָּנִים וַעֲנָפָיו נָאִין יָשַׁב לוֹ וְנִתְקָרֵר בְּצִלּוֹ וְאָכַל מִן פֵּרוֹתָיו, וְשָׁתָה מִן הַמַּעְיָן וְעָרַב לוֹ וְשָׁבָת נַפְשׁוֹ עָלָיו, כֵּיוָן שֶׁעָמַד לֵילֵךּ, אָמַר לָאִילָן מַה לִּי לְבָרֶכְךָ, וּמַה יֵּשׁ לִי לוֹמַר לְךָ, שֶׁיְּהֵא עֵצְךָ נָאֶה, נָאֶה הוּא, שֶׁיְּהֵא צִלְךָ נָאֶה, כְּבָר הוּא נָאֶה, שֶׁיִּהְיוּ עֲנָפֶיךָ נָאִים, נָאִים הֵם, שֶׁיְהוּ פֵּרוֹתֶיךָ מְתוּקִין, מְתוּקִים הֵם, שֶׁיְּהֵא מַעְיָן יוֹצֵא מִתַּחַת שָׁרְשְׁךָ, כְּבָר מַעְיָן יוֹצֵא מִתַּחַת שָׁרְשְׁךָ, שֶׁתְּהֵא עוֹמֵד בְּמָקוֹם חָבִיב, בְּמָקוֹם חָבִיב אַתָּה עוֹמֵד, מַה לִּי לְבָרֶכְךָ, אֶלָּא כָּל הַנְּטִיעוֹת הָעוֹמְדוֹת מִמְּךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ. כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם עָמְדוּ עֶשְׂרִים דּוֹר וְלֹא הָיָה בָּהֶם תּוֹעֶלֶת וְלֹא עָמַד מֵהֶם צַדִּיק עַד אַחַר עֶשְׂרִים דּוֹר צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם שֶׁהָיָה נָתוּן בְּאֶרֶץ בָּבֶל שֶׁנִּקְרֵאת רְחוֹקָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כ, יד): מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וגו', וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְקִדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעָמַד בְּנִסְיוֹנוֹ, מִיָּד קֵרְבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בָּנָה לוֹ אֶת הַפֻּנְדָּק וְהָיָה זָן עוֹבְרִים וְשָׁבִים וְהָיָה מַכְנִיס אֶת הַבְּרִיוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, וְהוֹדִיעַ כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם, וְנָתַן שְׁמוֹ עַל שֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כַּמַּלְאָכִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַבְרָהָם, מַה יֵּשׁ לִי לוֹמַר לָךְ וּמַה יֵּשׁ לִי לְבָרֶכְךָ, שֶׁתְּהֵא שָׁלֵם, צַדִּיק לְפָנַי, אוֹ שֶׁתְּהֵא שָׂרָה אִשְׁתְּךָ צַדֶּקֶת לְפָנַי, צַדִּיק אַתָּה, שָׂרָה אִשְׁתְּךָ צַדֶּקֶת לְפָנַי, אוֹ שֶׁיִּהְיוּ כָּל בְּנֵי בֵיתְךָ צַדִּיקִים, צַדִּיקִים הֵם לְפָנַי, מַה יֵּשׁ לִי לְבָרֶכְךָ, אֶלָּא כָּל בָּנִים שֶׁעֲתִידִים לַעֲמֹד מִמְּךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ, מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. אַתְּ מוֹצֵא אַבְרָהָם שֶׁנִּתְבָּרֵךְ בַּכּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים וגו', וְיִצְחָק נִתְבָּרֵךְ בַּחוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כב, יז): כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ וגו', וְיַעֲקֹב נִתְבָּרֵךְ בַּעֲפַר הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כח, יד): וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וגו', בִּרְכָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם בָּאֲתָה בִּימֵי משֶׁה, שֶׁכֵּן כְּתִיב (דברים א, י): ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם וגו', וּבִרְכָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁנִּתְבָּרֵךְ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, בָּאֲתָה בִּימֵי בִּלְעָם, שֶׁכֵּן כְּתִיב (במדבר כג, י): מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּבִרְכָתוֹ שֶׁל יִצְחָק שֶׁנִּתְבָּרֵךְ בַּחוֹל, בָּאֲתָה בִּימֵי הוֹשֵׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב, א): וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי. וְהוֹאִיל דִּבְיִצְחָק כְּתִיב בֵּיהּ בִּרְכַּת הַחוֹל הָיָה נִצְרַךְ לוֹמַר וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִצְחָק, וְאֵינוֹ אוֹמֵר כֵּן אֶלָּא וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלָמָּה, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא יַעֲקֹב אָבִינוּ לֵילֵךְ לְפַדַּן אֲרָם מָסַר לוֹ יִצְחָק אֶת בִּרְכַּת הַחוֹל, כְּמָה שֶׁאָמַר לוֹ (בראשית כח, ד): וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם, מַהוּ אֶת, אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא כָּךְ אָמַר לוֹ בְּרָכָה שֶׁנִּתְבָּרַכְנוּ אֲנִי וְאַבְרָהָם כְּאֶחָד (בראשית כב, יז): כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, בְּרָכָה לָאָב בְּרָכָה לַבֵּן, (בראשית כב, יז): וְהַרְבָּה אַרְבֶּה, רְבִיָּה לָאָב רְבִיָּה לַבֵּן, (בראשית כב, יז): וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, אֶת הַבְּרָכָה הַזּוֹ מָסַר יִצְחָק לְיַעֲקֹב, לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, הֱוֵי (תהלים קיט, פט): לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם.

דָּבָר אַחֵר, וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּרַבִּי: וְהָיָה מִסְפַּר, הַסּוֹפֵר כְּמִסְפַּר הַתּוֹרָה נִתְבַּקֵּשׁ לָהֶם, שֶׁכָּךְ אָמַר לָהֶם עַל יְדֵי משֶׁה (דברים ז, יד): בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים, הֱוֵי: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, מְשָׁלָן בֶּעָפָר מְשָׁלָן בַּכּוֹכָבִים, בָּעוֹלָם הַזֶּה הֵם מְשׁוּלִים בֶּעָפָר, מָה עֲפַר הָאָרֶץ עָשׂוּי דַּיִּשׁ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל עֲשׂוּיִם דַּיִּשׁ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יג, ז): כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ. דָּבָר אַחֵר, מָה עֲפַר הָאָרֶץ אִם אֵינוֹ נִמְצָא אֵין אָדָם מִתְקַיֵּם, אִם אֵין עָפָר אֵין אִילָנוֹת וְאֵין תְּבוּאָה, כָּךְ אִם אֵין יִשְׂרָאֵל אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כב, יח): וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. בָּעוֹלָם הַזֶּה הֵם מְשׁוּלִים בֶּעָפָר, לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ הֵם מְשׁוּלִים לְחוֹל הַיָּם, מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל חוֹל מַקְהֶה שִׁנָּיו, כָּל יִשְׂרָאֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ מְכַלִּין כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כד, יט): וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וגו', וּכְתִיב (יחזקאל כה, יד): וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה מְשָׁלָן כַּחוֹל, מַה חוֹל אָדָם נוֹטֵל מִמֶּנּוּ מְלֹא קֻמְצוֹ וְנוֹתֵן לָעִסָּה אוֹ לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְטָעֳמוֹ שֶׁהוּא מַקְּהֶה אֶת שִׁנָּיו, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, כָּל מִי שֶׁהוּא בּוֹזְזָן אוֹ גּוֹזְלָן בָּעוֹלָם הַזֶּה, הוּא מַקְּהֶה אֶת שִׁנָּיו לֶעָתִיד לָבוֹא, לָמָּה, שֶׁהוּא קֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב, ג): קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא עֲלֵיהֶם נְאֻם ה', וְכָל מִי שֶׁנּוֹגֵעַ בַּקֳּדָשִׁים חַיָּב מִיתָה. דָּבָר אַחֵר, כְּחוֹל הַיָּם, מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל חוֹל אָדָם מַכְנִיסוֹ לָאוּר וּמוֹצִיאוֹ בּוּלִים וְעוֹשִׂין הֵימֶנּוּ כְּלִי זְכוּכִית, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לָאוּר וְיוֹצְאִין חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ג, כו): עַבְדוֹהִי דִי אֱלָהָא עִלָּאָה פֻּקוּ וֶאֱתוֹ וגו'. וְאַף לֶעָתִיד לָבוֹא הֵם נִכְנָסִין לַגֵּיהִנֹּם וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם נִכְנָסִין שָׁם, וְאִלּוּ הֵם נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְאוֹבְדִים, וְיִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין מִתּוֹכָהּ בְּשָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג, ב): כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה, לָמָּה (ישעיה מא, יג): כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ לְכָךְ מוֹשְׁלָן כַּחוֹל. לֶעָתִיד לָבוֹא מְשָׁלָן כַּכּוֹכָבִים, מָה הַכּוֹכָבִים מַזְהִירִין בְּכָל הָרָקִיעַ כָּךְ הֵם מַזְהִירִין לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל יב, ג): וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. לָמָּה נִמְשְׁלוּ בַּכּוֹכָבִים וְלֹא בַּחַמָּה וְלֹא בַּלְּבָנָה, אֶלָּא אַבְרָהָם נִמְשַׁל בַּחַמָּה וְיִצְחָק בַּלְּבָנָה וְיַעֲקֹב בַּכּוֹכָבִים, לֶעָתִיד לָבוֹא הַחַמָּה וְהַלְּבָנָה בּוֹשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כד, כג): וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִיְרוּשָׁלָיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד, וְהַכּוֹכָבִים אֵינָם בּוֹשִׁים, כָּךְ אַבְרָהָם וְיִצְחָק פְּנֵיהֶם מִתְכַּרְכְּמוֹת. לֶעָתִיד לָבוֹא בִּשְׁבִיל בְּנֵיהֶם, אַבְרָהָם בִּשְׁבִיל יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה, יִצְחָק בִּשְׁבִיל עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו, וְהַכּוֹכָבִים אֵין לָהֶם בּוּשָׁה. כָּךְ יַעֲקֹב אֵין לוֹ בּוּשָׁה שֶׁלֹא יֵבוֹשׁ: שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כט, כב): לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ, לָמָּה, (ישעיה כט, כג): כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂי יָדַי וגו', שֶׁכֻּלָּם צַדִּיקִים (שיר השירים ד, ז): כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי. דָּבָר אַחֵר, מָה הַכּוֹכָבִים חוֹלְקִין כָּבוֹד זֶה לָזֶה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כה, ב): עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, כָּךְ הֵם הַצַּדִּיקִים אוֹהֲבִים זֶה לָזֶה, כְּשֵׁם שֶׁהַכּוֹכָבִים אֵינָן מְרִיבִין זֶה עִם זֶה, כָּךְ הֵם הַצַּדִּיקִים. דָּבָר אַחֵר, מָה הַכּוֹכָבִים אֵינָן שׁוֹלְטִים אֶלָּא בַּלַּיְלָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָן שׁוֹלְטִים אֶלָּא בַּלַּיְלָה מִפְּנֵי עֹל מַלְכוּת. דָּבָר אַחֵר, מָה הַכּוֹכָבִים יָכוֹל אֶחָד לִשְׂרֹף אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כָּךְ הֵם הַצַּדִּיקִים כְּגוֹן אֵלִיָּהוּ שֶׁיָּרְדָה אֵשׁ בְּדִבּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב א, י): אִם אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנִי תֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ אֱלֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמֲשָּׁיו.

אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר (הושע ב, א), מִשֶּׁהוּא נוֹתֵן קִצְבָה (הושע ב, א): וְהָיָה מִסְפַּר, חוֹזֵר וְאוֹמֵר אֵין לָהֶם קִצְבָה, אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר. אֶלָּא שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹשֵׁעַ כְּשֵׁם שֶׁהֶרְאָה לְאַבְרָהָם וְאָמַר לוֹ (בראשית טו, ה): הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם, מָה הַדָּבָר הַזֶּה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר, מִי שֶׁאָמַר וּסְפֹר חוֹזֵר וְאוֹמֵר אִם תּוּכַל לִסְפֹּר, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁהֶרְאָה אוֹתוֹ תְּחִלָּה בְּמִסְפַּר אֶחָד, וְאַחַר כָּךְ שְׁנַיִם, וְאַחַר כָּךְ שְׁלשָׁה, וְאַחַר כָּךְ שְׁנֵים עָשָׂר, וְאַחַר כָּךְ שִׁבְעִים, וְאַחַר כָּךְ הֶרְאָה לוֹ מַזָּלוֹת שֶׁאֵין לָהֶם מִסְפָּר. וְלָמָּה הֶרְאָה אוֹתוֹ כָּךְ, סִימָן הֶרְאָה אוֹתוֹ שֶׁהוּא מַרְבֶּה אוֹתָן כָּךְ בָּעוֹלָם, הֶרְאָה אוֹתוֹ אֶחָד, שֶׁמִּתְּחִלָּה הוּא הָיָה יָחִיד בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג, כד): אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה, שֶׁהוּא בָּא לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי שָׁמַיִם תְּחִלָּה. חָזַר וְהֶרְאָה אוֹתוֹ שְׁנַיִם, אַבְרָהָם וְיִצְחָק, חָזַר וְהֶרְאָה אוֹתוֹ שְׁלשָׁה אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְחָזַר וְהֶרְאָה אוֹתוֹ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וְאַחַר כָּךְ שִׁבְעִים כְּנֶגֶד שִׁבְעִים נֶפֶשׁ שֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם, וְאַחַר כָּךְ הֶרְאָה אוֹתוֹ מַזָּלוֹת שֶׁאֵין לָהֶם מִסְפָּר, שֶׁיִּשְׂרָאֵל עֲתִידִין לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת בָּאַחֲרוֹנָה, שֶׁאֵין לָהֶם מִסְפָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א, ז): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ. וְאַף לְהוֹשֵׁעַ שֶׁהֶרְאָהוּ בְּמִסְפָּר וְשֶׁלֹא בְּמִסְפָּר, שֶׁתְּחִלָּתָן הָיוּ בְּמִסְפָּר וְחָזְרוּ וְרָבוּ שֶׁלֹא בְּמִסְפָּר, לְכָךְ נֶאֱמַר: אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וגו'. דָּבָר אַחֵר, בָּעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ לָהֶם מִסְפָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, כז): וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר וגו', אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר.

וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם וגו' (הושע ב, א), וְהֵיכָן נֶאֱמַר לָהֶם, כְּשֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה קָרָא אוֹתָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַמּוֹ שֶׁל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, ז): לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְךָ, מִיָּד חָגַר משֶׁה מָתְנָיו בִּתְפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, יא): וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וגו'. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁרָאָה אֶת אִשְׁתּוֹ מְנַשֶּׁקֶת לְסָרִיס, אָמַר לְשׁוֹשְׁבִינָהּ מְגָרְשָׁהּ אֲנִי, טוֹרְפָהּ אֲנִי, תֵּלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ. אָמַר לוֹ לָמָּה, שֶׁמְצָאתִיהָ מְנַשֶּׁקֶת לְסָרִיס. אָמַר לוֹ עַכְשָׁו הִיא מַעֲמֶדֶת לְךָ בָּנִים נָאִים וְגִבּוֹרִים וְהֵם יוֹרְדִין עִמְךָ לַמִּלְחָמָה. אָמַר אֵין הֵימֶנּוּ תּוֹחֶלֶת, אֵין מוֹלִיד לִי, וְעַל דָּבָר שֶׁאֵין הֵימֶנּוּ הֲנָאָה אַתָּה כּוֹעֵס, כָּךְ (שמות לב, ז): לָמָּה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ וגו', אָמַר לוֹ משֶׁה זֶה הָעֵגֶל שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל, עַכְשָׁו הוּא מְסַיְּעֶךָ הוּא מוֹרִיד גְּשָׁמִים וְאַתָּה מַפְרִיחַ טְלָלִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכִי יֵשׁ בּוֹ תּוֹחֶלֶת. אָמַר לוֹ משֶׁה וְאִם אֵין בּוֹ מַמָּשׁ לָמָּה אַתָּה כּוֹעֵס, (שמות לב, יא יג): לָמָּה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ וגו' לָמָּה יֹאמְרוּ וגו' זְכֹר לְאַבְרָהָם וגו', מַה כְּתִיב אַחֲרָיו (שמות לב, יד): וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה וגו' שֶׁלּוֹ, הֱוֵי: וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם וגו'. דָּבָר אַחֵר, וְהָיָה בִּמְקוֹם וגו', אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (הושע א, ב ג): לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וגו' וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר וגו' וְכָל הָעִנְיָן (הושע א, ט): קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וגו', וְאַחַר כָּךְ (הושע ב, א): וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם וגו', מָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה כּוֹעֵס עֲלֵיהֶם כָּךְ הָיָה מְחַבְּבָן, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹהֲבָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ אָמַר מְגַרְשָׁהּ אֲנִי וְאֵינִי חָס עַל בָּנֶיהָ, לֹא הִיא אִשְׁתִּי וְלֹא אֲנִי אִישָׁהּ, יָרַד לַשּׁוּק הָלַךְ לוֹ אֵצֶל הַזֶּהָבִי, אָמַר לוֹ עֲשֵׂה לְאִשְׁתִּי תַּכְשִׁיטִים שֶׁל זָהָב, הָלַךְ אוֹהֲבוֹ וּמָצָא לוֹ אֵצֶל הַזֶּהָבִי שֶׁעָשָׂה לְאִשְׁתּוֹ תַּכְשִׁיטִים, הָלַךְ וְאָמַר לִשְׁכֵנוֹתֶיהָ לֹא שְׁמַעְתֶּן שֶׁהַמֶּלֶךְ עוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם אִשְׁתּוֹ וְהוּא אוֹמֵר לָהּ מְגַרְשָׁהּ אֲנִי, עַכְשָׁו רָאִיתִי אוֹתוֹ אֵצֶל הַזֶּהָבִי אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה תַּכְשִׁיטִין לְאִשְׁתִּי. כָּךְ כְּשֶׁכָּעַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל אָמַר לְהוֹשֵׁעַ: קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וגו', אֵינִי מְבַקְשָׁהּ (הושע ב, ב): זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ וגו', אֵינִי מְרַחֵם עָלֶיהָ (הושע ב, ו): קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻחָמָה, לֹא הִיא שֶׁלִּי וְלֹא אֲנִי שֶׁלָּהּ, (הושע א, ט): כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם. אָמַר לָהֶם הוֹשֵׁעַ אֻמּוֹת הָעוֹלָם מָה אַתֶּם סְבוּרִים בִּשְׁבִיל שֶׁאָמַר לָהֶם הַדְּבָרִים הַלָּלוּ כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, שֶׁהוּא כּוֹעֵס עֲלֵיהֶם, רְאוּ הֵיאַךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר וגו', וְכֵן יְשַׁעְיָה אוֹמֵר (ישעיה א, ב): שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ וגו' (ישעיה א, ד): הוֹי גוֹי חֹטֵא, וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו (ישעיה א, יח): לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, (ישעיה א, טז): רַחֲצוּ הִזַּכּוּ וגו'. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו לֵךְ לְבֵית הַסֵּפֶר, הָלַךְ לוֹ לַשּׁוּק וְהָיָה מַתְחִיל מְשַׂחֵק עִם הַנְּעָרִים, יָדַע אָבִיו שֶׁלֹא הָלַךְ לְבֵית הַסֵּפֶר, מְקַלְּלוֹ וּמַשְׁמִיעוֹ דְּבָרִים רָעִים, אַחַר כָּךְ אָמַר לוֹ רְחַץ יָדֶיךָ וּבוֹא סְעֹד עִמִּי. כָּךְ יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה א, ב): בָּנִים גִּדַּלְתִּי וגו', וּמִשֶּׁהוּא גוֹמֵר כָּל הָעִנְיָן מַהוּ אוֹמֵר (ישעיה א, יח): לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה וגו'. וְכֵן יִרְמְיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ (ירמיה א, יא): מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד וגו' (ירמיה א, יג יד): סִיר נָפוּחַ, מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה וְכָל הָעִנְיָן, וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו (ירמיה ב, ב ג): הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלָיִם וגו' קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל וגו'. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּטַל אִשָׁה הָיָה אוֹמֵר אֵין נָאָה הֵימֶנָּהּ, אֵין מְשֻׁבַּחַת הֵימֶנָּהּ, אֵין מְיֻשֶּׁבֶת הֵימֶנָּהּ, נִכְנַס שׁוֹשְׁבִינָהּ לַבַּיִת רָאָה אוֹתָהּ מְנֻוֶּלֶת, הַבַּיִת אֵינָהּ מְכַוֶּנֶת, הַמִּטּוֹת אֵינָם מֻצָּעוֹת, אָמַר לָהּ שׁוֹשְׁבִינָהּ הַלְּוַאי אַתְּ שׁוֹמַעַת שֶׁהָיָה בַּעֲלֵיךָ מְשַׁבְּחֵיךְ לְתוֹךְ הַשּׁוּק אֵין אוֹתוֹ הַשֶּׁבַח מַעֲשִׂים הַלָּלוּ, אָמַר הַשּׁוֹשְׁבִין אִם כְּשֶׁהִיא מְנֻוֶּלֶת כָּךְ הוּא מְשַׁבְּחָהּ, אִלּוּ הָיְתָה מְתֻקֶּנֶת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. כָּךְ דּוֹרוֹ שֶׁל יִרְמְיָה חוֹטְאִין וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם (ירמיה ב, ב): זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ וגו', אָמַר לָהֶם יִרְמְיָה אַלְוַאי אַתֶּם שׁוֹמְעִין מָה הוּא אוֹמֵר עֲלֵיכֶם, הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלָיִם וגו' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ וגו' קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל וגו', אָמַר אִם בְּשָׁעָה שֶׁהֵם חוֹטְאִים כָּךְ הוּא מְחַבְּבָם, כְּשֶׁהֵם עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַף כָּאן: כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וגו', וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו: וְהָיָה בִּמְקוֹם וגו'.

דָּבָר אַחֵר, וְהָיָה בִּמְקוֹם וגו', הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ח, ז): מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וגו', וְאוֹמֵר (שיר השירים ח, ז): אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת וגו', אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בִּשְׁתֵּי אֲהָבוֹת הַכָּתוּב הַזֶּה מְדַבֵּר, רֹאשׁוֹ מְדַבֵּר בְּאַהֲבָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁאִם יִתְכַּנְסוּ כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם לִטֹּל אֶת הָאַהֲבָה שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין יִשְׂרָאֵל אֵינָן יְכוֹלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וְאֵין מַיִם רַבִּים אֶלָּא אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יז, יב): הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים וגו'. (שיר השירים ח, ז): וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ, אֵלּוּ הֵם הַמְלָכִים וְהַשָֹּׂרִים שֶׁלָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ח, ז): וְלָכֵן הִנֵּה ה' מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים וגו'. וְסוֹפוֹ מְדַבֵּר בְּאַהֲבָתוֹ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁאִם מִתְכַּנְסִין כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְאוֹמְרִים אָנוּ מוֹכְרִים כָּל מָמוֹנֵינוּ וְעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ אַתֶּם מוֹכְרִים אֶת מָמוֹנֵיכֶם לִקְנוֹת אֶת הַתּוֹרָה בִּזָּיוֹן הוּא עֲלֵיכֶם: אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ, בְּאֵיזוֹ אַהֲבָה בְּאַהֲבָתוֹ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט, צז): מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ וגו', אָמְרוּ לוֹ לָמָּה אֵין אַתְּ מְקַבְּלֵנוּ, אוֹמַר לָהֶם שֶׁאַתֶּם חוֹטְאִים, אָמְרוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל אֵינָם חוֹטְאִים, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מַה כְּתִיב אַחֲרָיו (שיר השירים ח, ח): אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וגו', אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֵׁם שֶׁהַתִּינוֹקֶת הַזּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וְהִיא חוֹטֵאת עַל אֲבוֹתֶיהָ אֵין אֲבוֹתֶיהָ מִתְרַעֲמִין עָלֶיהָ, לָמָּה, שֶׁהִיא קְטַנָּה, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהֵם חוֹטְאִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם, תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵּן שֶׁכֵּן בִּימֵי הוֹשֵׁעַ הִכְעִיסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיָרְאָן (הושע ב, ו): כִּי בְנֵי זְנוּנִים וגו', (הושע ב, ד): כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וגו', (הושע א, ט): קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, וְעַל שֶׁהוֹצִיא מִפִּיו לְשָׁעָה וְלֹא עָשָׂה אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְהַחֲזִירָן לַמּוּטָב וְלֹא יָכוֹל לִסְבֹּל אֲפִלּוּ אַחַת אֶלָּא עַד שֶׁהָיָה בִּמְקוֹמוֹ חָזַר בּוֹ: וְהָיָה בִּמְקוֹם וגו', אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אֲנִי רִאשׁוֹן לַטּוֹבָה וְאַחֲרוֹן לָרָעָה, רִאשׁוֹן לַטּוֹבָה (הושע ב, כה): וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה, וְאַחַר כָּךְ: וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי, אֲבָל בָּרָעָה אֲנִי אַחֲרוֹן (הושע א, ט): כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, וְאַחַר כָּךְ (הושע א, ט): וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בְּלֹא דַעַת סְבוּרִים מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם, שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ הוֹוֶה לָכֶם לֶאֱלוֹהַּ, לָאו, אֶלָּא מַהוּ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם לֹא עַמִּי, שֶׁתְּבַקְּשׁוּ לְהַפְרִישׁ מִמֶּנִּי, אֲנִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם, אֵין דַּעְתִּי מִשְׁתַּוֵּית עִמָּכֶם, אֶלָּא בְּעַל כָּרְחֲכֶם תִּהְיוּ עַמִּי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל כ, לב): וְהָעוֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם וגו', אֶלָּא מָה אֲנִי עוֹשֶׂה לָכֶם (יחזקאל כ, לג): חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלֹהִים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם, הָא לָמַדְתָּ חִבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַמָּקוֹם.

דָּבָר אַחֵר, (הושע ב, א): וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי בַּר רַבִּי פָּתַח (עזרא ח, לד): בְּמִסְפָּר בְּמִשְׁקָל לַכֹּל וגו', אָמַר רַבִּי אָבִין כָּל הַדְּבָרִים יֵשׁ לָהֶם מִדָּה, הַמַּיִם יֵשׁ לָהֶם מִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, יב): מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְהַשָּׁמַיִם יֵשׁ לָהֶם מִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, יב): וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְהֶעָפָר יֵשׁ לוֹ מִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, יב): וְכָל בַּשָּׁלִישׁ עֲפַר הָאָרֶץ, וְהֶהָרִים יֵשׁ לָהֶם מִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, יב): וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים, וְהַגְּבָעוֹת יֵשׁ לָהֶם מִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, יב): וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם. כָּל הַדְּבָרִים יֵשׁ לָהֶם מִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּמִסְפָּר בְּמִשְׁקָל לַכֹּל, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ לֹא מִסְפָּר וְלֹא מִדָּה אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לָהֶם מִסְפָּר וּמִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, מָה חוֹל הַיָּם אֵין לוֹ מִדָּה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שָׁלשׁ אֻמָנִיּוֹת, זֶהָבִי וְיוֹצֵר וְזַגָּג, כָּל מִי שֶׁהָיָה מְחַבְּבוֹ הָיָה קוֹרֵא אוֹתוֹ בְּנוֹ שֶׁל זֶהָבִי, וְכָל מִי שֶׁהָיָה שׂוֹנְאוֹ הָיָה קוֹרֵא אוֹתוֹ שֶׁל יוֹצֵר, וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא אוֹהֲבוֹ וְלֹא שׂוֹנְאוֹ הָיָה קוֹרֵא אוֹתוֹ שֶׁל זַגָּג, כָּךְ הָיָה משֶׁה מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל מָשַׁל אוֹתָן כַּכּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א, י): וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב, אֲבָל בִּלְעָם שֶׁהָיָה שׂוֹנֵא אוֹתָם מָשַׁל אוֹתָם כֶּעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כג, י): מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, אֲבָל הוֹשֵׁעַ שֶׁהָיָה בֵּינוֹנִי לֹא אוֹהֵב וְלֹא שׂוֹנֵא, מְשָׁלָן כַּחוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם. דָּבָר אַחֵר, כְּחוֹל הַיָּם, נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל בַּחוֹל וְהָאֻמּוֹת בַּסִּיד, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לג, יב): וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד, אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן חוֹל בַּסִּיד אֵין לוֹ עֲמִידָה, כָּךְ אִם אֵין יִשְׂרָאֵל אֵין הָאֻמּוֹת יְכוֹלִים לַעֲמֹד, כָּךְ אַתָּה מוֹצֵא אִלּוּלֵי יוֹסֵף הָיוּ מִצְרִיִּים אֲבוּדִים בָּרָעָב, וְכֵן אִלּוּלֵי דָנִיֵּאל הָיוּ חַכִּימֵי בָּבֶל אֲבוּדִין. רַבִּי מְנַחְמָה בְּשֵׁם רַבִּי בֵּיבַי רַבִּי חִיָּא רַבָּה בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל כַּחוֹל מָה הַחוֹל הַזֶּה אַתָּה עוֹשֶׂה בּוֹ גוּמָא מִבָּעֶרֶב וּבְשַׁחֲרִית אַתָּה מוֹצֵא אוֹתָהּ שֶׁנִּתְמַלְּאָה, כָּךְ כָּל הָאֲלָפִים שֶׁחָסְרוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי דָוִד אֵימָתַי נִתְמַלְּאוּ בִּימֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ד, כ): יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא כָּל זְמַן שֶׁנִּמְנוּ יִשְׂרָאֵל לְצֹרֶךְ לֹא חָסְרוּ, שֶׁלֹא לְצֹרֶךְ חָסְרוּ, וְאֵי זֶה זְמַן נִמְנוּ לְצֹרֶךְ, בִּימֵי משֶׁה, בַּדְּגָלִים, וּבְחִלּוּק הָאָרֶץ וְשֶׁלֹא לְצֹרֶךְ, בִּימֵי דָוִד.

אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר (הושע ב, א), אָמַר רַבִּי שִׂמְלָאי מַהוּ הַדָּבָר הַזֶּה מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מִסְפָּר הוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר לָהֶם שֶׁאֵין מִסְפָּר, לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר. אֶלָּא בִּזְּמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם יֵשׁ לָהֶם מִסְפָּר, שֶׁאֵין חֲסֵרִים מִמִּנְיַן שִׁשִּׁים רִבּוֹא, וְהָיָה מִסְפַּר. וּבִזְמַן שֶׁהֵם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין לָהֶם מִסְפָּר, אֶלָּא אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר. דָּבָר אַחֵר, אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר, אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, חוֹזֵר וְאוֹמֵר: אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר, אִם אֵין לָהֶם מִסְפָּר הֵיאַךְ יֵשׁ לָהֶם מִסְפָּר, כְּשֵׁם שֶׁהוּא אוֹמֵר (ויקרא כד, י): וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וגו' (יהושע ז, יח): וַיִּלָּכֵד עָכָן בֶּן כַּרְמִי וגו' (במדבר כה, יד): וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה וגו' זִמְרִי בֶּן סָלוּא וגו', לָאֵלּוּ יֵשׁ מִסְפָּר, אֲבָל לַצַּדִּיקִים אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר.

כי תשא. אמר ר' יהושע הכהן בר נחמני אמר הקב"ה למשה לך מנה את ישראל, אמר משה לפני הקב"ה כתיב והיה זרעך כעפר הארץ וגו' (בראשית כח יד), וכתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו' (הושע ב א), ואתה אומר לך מנה את ישראל, אמר משה לפני הקב"ה איני יכול לעמוד על מנינם, א"ל הקב"ה משה לא כשם שאתה סבור אלא אם בקשתה לעמוד על מנינם של ישראל, טול ראשי אותיות של שבטים, ואתה עומד על מנינם, ר' מראובן, ש' משמעון, ל' מלוי, וכן כל שבט ושבט, למה הדבר דומה לשולחני שהיה לו נער, א"ל ספור לי מעות האלו א"ל היאך אני יכול לספור אותם, א"ל ספור ראש שורות של מעות, ותעמוד על החשבון, כך היה משה מתקשה על חשבונן של ישראל, א"ל הקב"ה טול ראשי אויותיהם של שבטים ותעמוד על חשבונן, ר' מראובן מאתים אלף, נ' מנפתלי חמשים אלף, ש' משמעון שלש מאות אלף, י' מיהודה, י' מיוסף, י' מיששכר שלשים אלף, ז' של זבולון שבעת אלפים, ד' של דן ארבעת אלפים, ג' של גד שלשת אלפים, ב' של בנימן ב' אלפים, א' של אשר אלף, הרי חמש מאות אלף ותשעים ושבעה אלף, איכן השלשת אלפים, אלו שנפלו בימי העגל, שנאמר ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש (שמות לב כח), לכך אמר הקב"ה למשה מנה את ישראל לידע כמה חסרו.

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת ז, כג). אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה. כְּתִיב: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב וְגוֹ' (מל״‎א ה, ט). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ יוֹתֵר מִדַּאי. אָמַר לֵיהּ הַמֶּלֶךְ, שְׁאַל מִמֶּנִּי כָּל מַה שֶּׁתִּרְצֶה וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ. וְהָיָה אוֹתוֹ אוֹהֵב, חָכָם גָּדוֹל. אָמַר, אִם אֶשְׁאַל שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי דּוּכּוּס, הוּא עוֹלֶה בְּיָדִי. אִם אֶשְׁאַל שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי אֲפַרְכּוּס, עוֹלֶה בְּיָדִי. אֶלָּא הֲרֵינִי שׁוֹאֵל דָּבָר שֶׁכָּל הַגְּדֻלּוֹת טְפֵילוֹת לָהּ. מִיָּד הֵשִׁיב וְאָמַר לַמֶּלֶךְ, הוֹאִיל וְאָמַרְתָּ לִי שֶׁאֶשְׁאַל לְפָנֶיךָ דָּבָר, שׁוֹאֵל אֲנִי מִמְּךָ שֶׁתַּשִּׂיאֵנִי בִּתְּךָ. אָמַר לֵיהּ הַמֶּלֶךְ, חַיֶּיךָ, בְּכָךְ אֲנִי רוֹצֶה, הֲרֵי בִּתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתְךָ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁלֹמֹה, שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ (מל״‎א ג, ה). אָמַר שְׁלֹמֹה, מָה אֶשְׁאַל. אִם אֶשְׁאַל כֶּסֶף וְזָהָב, הוּא שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי. אִם אֶשְׁאַל אֶת הַמַּלְכוּת, הוּא שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי. אֶלָּא הֲרֵינִי שׁוֹאֵל דָּבָר, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים טְפֵלִין לוֹ. מִיָּד אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶלָּא חָכְמָה. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, יָפֶה שָׁאַלְתָּ שֶׁשָּׁאַלְתָּ חָכְמָה, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים טְפֵלִין לָהּ, הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב טְפֵלִין לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז, וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר (משלי ח, יט). וְהַמַּלְכוּת טְפֵלָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (שם פסוק טו), וַהֲרֵי הַכֹּל נָתוּן לְךָ. לְכָךְ כְּתִיב: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה (מל״‎א ה, ט), שֶׁנָּתַן לוֹ הַחָכְמָה בְּמַתָּנָה. כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם (שם). רַבָּנָן אָמְרֵי, מְלַמֵּד, שֶׁהָיְתָה חָכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּמְשְׁלוּ כַּחוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם (הושע ב, א). כֵּיצַד, הַחֲכָמִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהַזְּקֵנִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהַיְּלָדִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהֵן מְחֻלָּקִין זֶה מִזֶּה. וְאִם יַעַמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְצַד אֶחָד וּשְׁלֹמֹה לְצַד אֶחָד, חָכְמָתוֹ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶן. וְרַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁהַחוֹל הָיָה עוֹשֶׂה לוֹ סְיָג וְגָדֵר שֶׁלֹּא יֵצֵא וְיִשְׁטֹף אֶת הָעוֹלָם, כָּךְ הָיְתָה חָכְמָתוֹ עוֹמֶדֶת בִּפְנֵי יִצְרוֹ שֶׁלֹּא יֶחְטָא. מַתְלָא אָמְרֵי, דֵּעָה חָסַרְתָּ מַה קָּנִיתָ, דֵּעָה קָנִיתָ מַה חָסַרְתָּ. עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה (משלי כה, כח). כְּעִיר פְּרוּצָה בְּאֵין חוֹמָה, כָּךְ אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעֲצוֹר לְרוּחוֹ (שם). וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם (מל״‎א ה, יא). וּמֶה הָיְתָה חָכְמָתָן שֶׁל בְּנֵי קֶדֶם. שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים בַּמַּזָּלוֹת, וַעֲרוּמִים בְּטַּיָּיר. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בִּשְׁלֹשָה דְּבָרִים אֲנִי אוֹהֵב אֶת בְּנֵי הַמִּזְרָח. כְּשֶׁנּוֹשְׁקִין, אֵינָן נוֹשְׁקִין בַּפֶּה אֶלָּא בַּיָּד. וּכְשֶׁחוֹתְכִין בָּשָׂר, אֵין חוֹתְכִין עַל גַּב הַיָּד אֶלָּא בַּסַּכִּין וְלֹא בַּיָּד. וּכְשֶׁנּוֹטְלִין עֵצָה, אֵין נוֹטְלִין עֵצָה אֶלָּא בַּשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ (בראשית לא, ד). מִכָּל חָכְמַת מִצְרַיִם (מל״‎א ה, י). מֶה הָיְתָה חָכְמָתָם שֶׁל מִצְרִים. אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שָׁלַח אֵצֶל פָּרְעֹה נְכֹה. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי אוּמָנִין בִּשְׂכָרָן, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. מֶה עָשָׂה פַּרְעֹה. כִּנֵּס אֶצְלוֹ כָּל אִצְטְרוֹלֹגִין שֶׁלּוֹ וְאָמַר לָהֶם: צְפוּ וּרְאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁעֲתִידִין לָמוּת בַּשָּׁנָה הַזּוֹ, וְאֶשְׁלְחֵם אֶצְלוֹ, כְּדֵי שֶׁאָבֹא עָלָיו בְּתַרְעֹמֶת, וְאוֹמַר לוֹ, תֵּן לִי דָּמִים מֵאוּמָנִין שֶׁהָרַגְתָּ. כְּשֶׁבָּאוּ אֵצֶל שְׁלֹמֹה, צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהֵם מֵתִים בְּאוֹתָהּ שָׁנָה. נָתַן לָהֶם תַּכְרִיכֵיהֶן וּשְׁלָחָן וְהֶחֱזִירָן אֶצְלוֹ. שָׁלַח לוֹ לוֹמַר בְּיָדָם, לֹא הָיָה לְךָ תַּכְרִיכֵיהֶן לִקְבֹּר בָּהֶן אֶת מֵתֶיךָ. הֲרֵי הֵם וְתַכְרִיכֵיהֶן, לֵךְ קְבֹר מֵתֶיךָ. לְכָךְ נֶאֱמַר: מִכָּל חָכְמַת מִצְרַיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל (מל״‎א ה, יא). מִכָּל הָאָדָם, מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן. וּמֶה הָיְתָה חָכְמָתוֹ. אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְראֹת אֶת הָאָדָם, נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְּמֵנוּ (בראשית א, כו). אָמְרוּ לְפָנָיו, מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִּזְכְּרֶנּוּ (תהלים ח, ה). אָמַר לָהֶם: אָדָם שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִבְראֹת, תְּהֵא חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁלָּכֶם. מֶה עָשָׂה. כִּנֵּס כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף וְהֶעֱבִירָן לִפְנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: מַה שְּׁמוֹתָם שֶׁל אֵלּוּ. לֹא יָדְעוּ. כֵּיוָן שֶׁבָּרָא אָדָם, הֶעֱבִירָן לְפָנָיו, אָמַר לֵיהּ: מַה שְּׁמוֹתָן שֶׁל אֵלּוּ, אָמַר לָזֶה נָאֶה לִקְרוֹתוֹ שׁוֹר, וְלָזֶה אֲרִי, וְלָזֶה סוּס, וְלָזֶה חֲמוֹר, וְלָזֶה גָּמָל, וְלָזֶה נֶשֶׁר, וְכֵן כֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וְגוֹ' (בראשית ב, כ). אָמַר לֵיהּ: וְאַתָּה מַה שִּׁמְךָ. אָמַר לֵיהּ: אָדָם. וְלָמָּה, שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי מַה שְּׁמִי. אָמַר לֵיהּ: ה'. לָמָּה, שֶׁאַתָּה הוּא אָדוֹן לְכָל הַבְּרִיּוֹת, הַיְנוּ דִּכְתִיב: אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי (ישעיה מב, ח), שֶׁקָּרָא לִי אָדָם הָרִאשׁוֹן. הוּא שְׁמִי, שֶׁהִתְנֵיתִי בֵּינִי וּבֵין בְּרִיּוֹתַי. מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי (תהלים פט, א). וְהֵימָן, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב, ז). וְכַלְכֹּל, זֶה יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיכַלְכֵּל יוֹסֵף (בראשית מז, יב). אָמְרוּ הַמִּצְרִים, כְּלוּם מָלַךְ עָלֵינוּ עֶבֶד זֶה אֶלָּא בְּחָכְמָתוֹ. מֶה עָשׂוּ לוֹ. הֵבִיאוּ לוֹ שִׁבְעִים פְּתָקִין כָּתְבוּ עֲלֵיהֶן שִׁבְעִים לָשׁוֹן וְהָיוּ מַשְׁלִיכִין לְפָנָיו, וְקָרָא כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּלְשׁוֹנוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים, וְלֹא הָיָה בָּהֶן כֹּחַ לִשְׁמֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמַע (תהלים פא, ו). וְדַרְדַּע, זֶה דּוֹר הַמִּדְבָּר, שֶׁהָיָה בָּהֶן דֵּעָה. בְּנֵי מָחוֹל, אֵלּוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּחֲלָה לָהֶם הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל (מל״‎א ה, יב). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָאוֹת וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁנִּתְנַבֵּא שְׁלֹמֹה אֶלָּא קָרוֹב לִשְׁמוֹנָה מֵאוֹת פְּסוּקִים. אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁכָּל פָּסוּק וּפָסוּק יֵשׁ בּוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה טְעָמִים, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם (שם כה, יב). וְרַבָּנָן אָמְרֵי, שְׁלֹשֶת אֲלָפִים מָשָׁל עַל כָּל פָּסוּק וּפָסוּק, אֶלֶף וַחֲמִשָּׁה טְעָמִים עַל כָּל מָשָׁל וּמָשָׁל. וַיְהִי שִׁירָיו אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא שִׁירוֹ (מל״‎א ה, יב), שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל. וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים (שם פסוק יג). וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְדַבֵּר עַל הָעֵצִים. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מַה מְּצֹרָע נִטְהַר בַּגָּבֹהַּ שֶׁבַּגְּבוֹהִים, וּבַנָּמוּךְ שֶׁבַּנְּמוּכִים, בְּעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב. עַל יְדֵי שֶׁהִגְבִּיהַּ עַצְמוֹ כְּאֶרֶז, לָקָה בַּצָּרַעַת. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁפִּיל עַצְמוֹ כְּאֵזוֹב, נִתְרַפֵּא עַל יְדֵי אֵזוֹב. וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף (שם). וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מַה בְּהֵמָה נִתֶּרֶת בִּשְׁנֵי סִימָנִין וְהָעוֹף בְּסִימָן אֶחָד. עַל שֶׁהַבְּהֵמָה נִבְרֵאת מִן הַיַּבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ (בראשית א, כד), נִתֶּרֶת בִּשְׁנֵי סִימָנִים. עוֹף שֶׁנִּבְרָא מִן הָרְקָק, נִתָּר בְּסִימָן אֶחָד. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, מִן הַיַּבָּשָׁה. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, מִן הַיָּם. מִן הַיַּבָּשָׁה, וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֶת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם (בראשית ב, יט). וּמִן הַמַּיִם, דִּכְתִיב: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ (שם א, כ). בַּר קַפָּרָא אָמַר, מֵרְקָק שֶׁבַּמַּיִם נִבְרְאוּ. וְרַבִּי אִבּוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אַף עַל פִּי כֵן רַגְלוֹהִי דְּתַרְנְגוֹלָא דַּמְיַן לְפַרְצוּפֵיהּ דְּנוּנָא. וְעַל הָרֶמֶשׂ (מל״‎א ה, יג). וְכִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עַל הָרֶמֶשׂ. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מָה שְׁמֹנָה שְׁרָצִים בַּתּוֹרָה הַצָּדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב וּשְׁאָר שְׁרָצִים פָּטוּר. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עוֹרוֹת. וְעַל הַדָּגִים (שם). וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מַה בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף טְעוּנִין שְׁחִיטָה, וְדָגִים אֵין טְעוּנִים שְׁחִיטָה. הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפָר גִּבּוֹרַיָּא בְּצוֹר, עַל הַדָּגִים שֶׁטְּעוּנִין שְׁחִיטָה, וְשָׁמַע רַבִּי חַגַּי שָׁלַח לַאֲתוּיֵיהּ. אָמַר לֵהּ, מְנַן הוֹרִיתֵיהּ, אָמַר לֵיהּ מִן הָכָא, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם וְגוֹ' (בראשית א, כ). מָה עוֹף טָעוּן שְׁחִיטָה, אַף הַדָּגִים טְעוּנִין שְׁחִיטָה. אָמַר לְהוּ, אַרְבַּעְתֵיהּ דְּלָקִי. אָמַר, בַּר אִינַשׁ דַּאֲמַר מִילָא דְּאוֹרַיְתָא לָקִי. אָמַר לֵיהּ: לָא הוֹרֵיתָ טַב. אָמַר לֵיהּ: מִנַּיִן. אָמַר לֵיהּ: מֵהָכָא, הַצֹּאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם (במדבר יא, כב). אֵלּוּ טְעוּנִין שְׁחִיטָה, וְאֵלּוּ טְעוּנִין אֲסִיפָה. אָמַר לֵיהּ: חֲבוֹט חֲבִיטְךָ, דְּהִיא טָבָא בְּקִלְטָא. הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹרַיָּא בְּצוֹר, עַל בַּר יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַנָּכְרִית וְהוֹלִידָה לוֹ בֵּן, שֶׁנִּמּוֹל בְּשַׁבָּת. שָׁמַע רַבִּי חַגַּי, שָׁלַח לְאִיתוּיֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא. אָמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: וַיִּתְיַלְּדוּ עַל מִשְׁפְּחוֹתָם לְבֵית אֲבוֹתָם. אָמַר לְהוּ אַרְבָּעוּנְהִי דְּיִלְקֵי. אָמַר לֵיהּ: בַּר נַשׁ דְּאָמַר מִילֵי דְּאוֹרַיְתָא, יִלְקֵי. אָמַר לֵיהּ: לֹא הוֹרֵיתָ טַב. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לְךָ הָא. אָמַר לֵיהּ: רְבִיעַ וְאַתְּ שָׁמַע. אָמַר לֵיהּ: אִי אָתִי בַּר אִינַשׁ מֵעַמְמַיָּא לְגַבִּיךְ וְאָמַר בְּעִינָא מִתְעַבֵּד יְהוּדָאי עַל מְנַת לְמִּגְזַר בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא אוֹ בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרַיָיא, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת אוֹ לָאו, אָמַר לֵיהּ: אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל בְּנָהּ שֶׁל בַּת יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לְךָ הָא. אָמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָּל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶן בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ (עזרא י, ג). אָמַר לֵיהּ: מִן הַקַּבָּלָה אַתְּ מַלְקֵנִי. אָמַר לֵיהּ: כְּתִיב: וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה. אָמַר לֵיהּ: מֵאֵיזֶה תּוֹרָה. אָמַר לֵיהּ: מִדְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, כְּתִיב לֹא תִּתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִּתֵּן לִבְנוֹ (דברים ז, ג). לָמָּה, כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי (שם פסוק ד). בִּנְךָ הַבָּא מִיִּשְׂרָאֵלִית קָרוּי בִּנְךָ, וְאֵין בִּנְךָ הַבָּא מִן הַנָּכְרִית קָרוּי בִּנְךָ אֶלָּא בְּנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם אֶת בֶּן הָאַמָּה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ (בראשית כא, יד). אָמַר לֵיהּ: חֲבוֹט חֲבִיטְךָ, דְּהִיא טָבָא בְּקִלְטָא. אָמַר שְׁלֹמֹה, עַל כָּל אֵלֶּה עָמַדְתִּי וּפָרָשָׁה שֶׁל פָּרָה אֲדֻמָּה חָקַרְתִּי וְשָׁאַלְתִּי וּפִשְׁפַּשְׁתִּי, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת ז, כג). מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר (שם ח, א). מִי כְּהֶחָכָם, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב, ה' בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ (משלי ג, יט). וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁפֵּרֵשׁ אֶת הַתּוֹרָה לְמֹשֶׁה, חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו (קהלת ח, א). אָמַר רַבִּי יוּדָן, גָּדוֹל כֹּחָן שֶׁל נְבִיאִים, שֶׁמְּדַמִּים דְּמוּת גְּבוּרָה שֶׁל מַעְלָה לְצוּרַת אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם וְגוֹ' (דניאל ח, טז). וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן אָמַר מֵהָכָא, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם (יחזקאל א, כו). וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּה (קהלת ח, א), שֶׁהוּא מִשְׁתַּנֶּה מִמִּדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמֹשֶׁה, הָיָה אוֹמֵר לוֹ: טֻמְאָתוֹ וְטָהֳרָתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְגוֹ', אָמַר מֹשֶׁה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם נִטְמָא הַכֹּהֵן, בְּמַה תְּהֵא טָהֳרָתוֹ. לֹא הֱשִׁיבוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו שֶׁל מֹשֶׁה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אוֹתָהּ מִדָּה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים, וְאָמַרְתָּ לִי, אִם נִטְמָא, בְּמַה תְּהֵא כַּפָּרָתוֹ, וְלֹא הֲשִׁיבוֹתִיךָ זוֹ הִיא כַּפָּרָתוֹ, וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְגוֹ'.

פס'. יחי ראובן ואל ימות. (ויהי מתיו מספר). מה ענין זה אצל זה אלא משלו חכמים משל למה הדבר דומה למלך שבא אצל בניו והיו מלוין אותו. אמר להם כלום יש לכם עסק. אמרו לו הרי אנו מפייסין אותך שתתרצה לאחינו הגדול אמר להם אביהם בני הואיל ואתם תבעתם להתרצות לאחיכם הריני מתרצה לו לכך נאמר יחד שבטי ישראל. וסמיך ליה יחי ראובן ואל ימות. שאילולי שבטים לא נתרצה המקום לראובן. רבי חנינא בן גמליאל אומר לעולם אין מחליפין לא זכות בחובה ולא חובה בזכות. אלא בראובן ודוד. יחי ראובן במעשה יוסף. ואל ימות במעשה בלהה, (שמואל ב ט״ז:י״ג) ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו. פירוש שמעי זכר לו מעשה הצלע. דכתיב (תהילים ל״ה:ט״ו) ובצלעי שמחו ונאספו. והקב״ה זכר לו מעשה ההר. דכתיב (ש״ב כה) (ואביגיל) יורדת בסתר ההר. שלא נגע בה. לעמתו שלמה בנה את המלוא. אע״פ שסגר את פרץ עיר דוד אביו. וחכמים אומרים אין מחליפין לא זכות בחובה ולא חובה בזכות. אלא נותנין שכר על הזכות ונפרעין על החובה. מה תלמוד לומר יחי ראובן והלא מת הוא אלא לא ימות לעולם הבא וכה״א (תהילים מ״ט:י׳) ויחי עוד לנצח לא יראה השחת. וכה״א (בראשית מ״ט:ד׳) פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה. בעליתו עלה. בירידתו עשה תשובה. וכה״א (שם לה) ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וגו'. ויהיו בני יעקב שנים עשר מה שנים עשר לא נתן בהם עולה כך לא נמצא בו עולה בראובן. ד״א יחי ראובן ואל ימות. לעולם הבא שלא יתחייב. ויהי מתיו מספר בעולם הזה. אלו גבורים בתורה גבורים בכח. וכה״א (דברי הימים א ה׳:ו׳) בארה בנו אשר הגלה תגלת פלנאסר מלך אשור הוא נשיא לראובני שהיה גבור בתורה. ד״א יחי ראובן פתח בראובן שהוא בכורו של יעקב. ואל ימות ואל יתחייב במעשה בלהה. ויהי מתיו מספר. ולא יהיה מתיו מספר. אלא עם רב יהיו. גדולים על שבט ראובן וכה״א (שופטים ה׳:ט״ז) בפלגות ראובן גדולים חקרי לב שאנשים גדולים יצאו מראובן. ד״א ויהי מתיו מספר אע״פ שלקחו נחלתם מעבר לירדן. ויהי מתיו מספר יחשב עם מספר בני ישראל כענין שנאמר (הושע ב׳:א׳) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר:

יהודה מאי היא דתניא היה רבי מאיר אומר בשעה שהיו ישראל עומדים על שפת הים היו שבטים מדיינים זה עם זה זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים קפץ (דף לז) שבטו של בנימין וירד תחלה לים שנאמר (תהלים סח כח) שם בנימין צעיר רודם א״ת רודם אלא רד ים והיו שרי יהודה רוגמין אותם שנאמר (שם) שרי יהודה רגמתם לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפזיכן לגבורה שנאמר (דברים לג יב) ובין כתפיו שכן א״ל רבי יהודה לא כך היה מעשה אלא זה אומר אין אני יורד תחלה לים וזה אומר אין אני יורד תחלה לים קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחלה שנאמר (הושע ב א) סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן ועליו מפורש בקבלה (תהלים סט ב) הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש גו׳. (שם סט טז) אל תשטפני שיבולת מים ואל תבלעני מצולה ואל תאטר עלי באר פיה באותה שעה היה משה מאריך בתפלה א״ל הקב״ה ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני אמר לפניו רבש״ע מה יש לי לעשות א״ל (שמות יד טו) דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו וגו׳ לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל שנאמר (תהלים קיד ב) היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו מ״ט היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו משום דהים ראה וינוס:

לח ["דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל הוֹשֵׁעַ וְגוֹ']. בִּימֵי עֻזִּיָה, יוֹתָם, אָחָז, יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה" (הושע א׳:א׳). בְּפֶרֶק אֶחָד נִתְנַבְּאוּ אַרְבָּעָה נְבִיאִים, וְגָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּן הוֹשֵׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ", וְכִי עִם הוֹשֵׁעַ דִּבֵּר תְּחִלָּה, וַהֲלֹא מִמֹּשֶׁה עַד הוֹשֵׁעַ הָיוּ כַּמָּה נְבִיאִים! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תְּחִלָּה לְאַרְבָּעָה נְבִיאִים, שֶׁנִּתְנַבְּאוּ בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק, וְאֵלּוּ הֵן: הוֹשֵׁעַ וִישַׁעְיָה, עָמוֹס וּמִיכָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹשֵׁעַ: [בָּנֶיךָ] חָטְאוּ, (ישראל) הָיָה לוֹ לוֹמַר: בָּנֶיךָ הֵם, בְּנֵי (בחוניך) [חֲנוּנֶיךָ] הֵם, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמֶיךָ. לֹא דַּיּוֹ שֶׁלֹּא אָמַר כָּךְ, אֶלָּא אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הָעוֹלָם, שֶׁלְּךָ הוּא, הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אֶעֱשֶׂה לְזָקֵן זֶה. אֲנִי אוֹמֵר לוֹ: לֵךְ, קַח לְךָ אִשָּׁה זוֹנָה וְתוֹלִיד לְךָ בְּנֵי זְנוּנִים, וְאַחַר כָּךְ אֹמַר לוֹ: לֵךְ וְשַׁלְּחָהּ מֵעַל פָּנֶיךָ, אִם יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ, אַף אֲנִי אֲשַׁלֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל! שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע א׳:ב׳) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ: לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים וְגוֹ', וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם". 'גֹּמֶר', [אָמַר רַב]: שֶׁהַכֹּל גּוֹמְרִים בָּהּ. "בַּת דִּבְלַיִם", דִּבָּה רָעָה בַּת דִּבָּה רָעָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁמְּתוּקָה בְּפִי הַכֹּל כִּדְבֵלָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בָּהּ כִּדְבֵלָה. דָּבָר אַחֵר: 'גֹּמֶר', אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁבִּקְּשׁוּ לִגְמֹר מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּיָמֶיהָ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בָּזְזוּ וְגָמְרוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים ב י״ג:ז׳-ח׳) "כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ". (הושע א׳:ג׳-ד׳) "וַתַּהַר וַתֵּלֵד לוֹ בֵּן, וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: קְרָא שְׁמוֹ 'יִזְרְעֶאל', כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל. וַתַּהַר [עוֹד] וַתֵּלֵד בַּת, וַיֹּאמֶר [לוֹ]: קְרָא שְׁמָהּ 'לֹא־רֻחָמָה', כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם. וַתַּהַר וַתֵּלֵד בֵּן, וַיֹּאמֶר: קְרָא שְׁמוֹ 'לֹא־עַמִּי', כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי" וְגוֹ'. לְאַחַר שֶׁנּוֹלְדוֹ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים וּבַת אַחַת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹשֵׁעַ: לֹא הָיָה לְךָ לִלְמֹד מִמֹּשֶׁה רַבְּךָ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁדִּבַּרְתִּי עִמּוֹ פֵּרֵשׁ מִן הָאִשָּׁה, אַף אַתָּה, בְּדֹל עַצְמְךָ הֵימֶּנָּה! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לִי בָּנִים הֵימֶנָּה, וְאֵינִי יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ וּלְגָרְשָׁהּ. אָמַר לוֹ [הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא]: וּמָה אַתָּה, שֶׁאִשְׁתְּךָ זוֹנָה וּבָנֶיךָ זְנוּנִים, וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ אִם שֶׁלְּךָ הֵם, אִם שֶׁל אַחֵרִים הֵן, כָּךְ! יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵן בָּנַי, בְּנֵי בְּחוּנַי, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אֶחָד מֵאַרְבָּעָה קִנְיָנִים שֶׁקָּנִיתִי בְּעוֹלָמִי: תּוֹרָה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְיִשְׂרָאֵל. תּוֹרָה, קִנְיָן אֶחָד, מִנַּיִן? דִּכְתִיב: (משלי ח׳:כ״ב) "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז". שָׁמַיִם וָאָרֶץ, קִנְיָן אֶחָד, מִנַּיִן? דִּכְתִיב: (בראשית י״ד:י״ט) "קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, קִנְיָן אֶחָד, מִנַּיִן? דִּכְתִיב: (תהילים ע״ח:נ״ד) " הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ". יִשְׂרָאֵל, קִנְיָן אֶחָד, מִנַּיִן? דִּכְתִיב: (שמות ט״ו:ט״ז) "עַם זוּ קָנִיתָ", וְאַתָּה אָמַרְתָּ: הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת?! כֵּיוָן שֶׁיָּדַע שֶׁחָטָא, הִתְחִיל מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַד שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמְךָ, בַּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁגָּזַרְתִּי עֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ גְּזֵרוֹת בַּעֲבוּרְךָ. עָמַד וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים וּבִטֵּל הַגְּזֵרוֹת, וְהִתְחִיל וּבֵרְכָן, שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע ב׳:א׳) "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר, וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם: לֹא עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם: בְּנֵי אֵל חָי. וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה" וְגוֹ'. (הושע ב׳:א׳-ב׳) "וּזְרַעְתִּיהָ לִי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא־רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא־עַמִּי, עַמִּי אַתָּה".

אמר הקב"ה [בעולם הזה] היו בני אדם סופרים אתכם, אבל לעולם הבא אני אספור אתכם, ואין מי יספור אתכם, שנאמר והיה מספר בני ישראל [כחול הים אשר לא ימד ולא יספר] (הושע ב א).

רַבִּי מְנַחֵמָה בְּשֵׁם רַבִּי בִּיבֵי בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב, כְּתִיב: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם (הושע ב, א). לָמָּה נִמְשְׁלוּ כַּחוֹל? לוֹמַר לָךְ, מָה הַחוֹל אַתָּה עוֹשֶׂה בּוֹ גֻּמָּא בָּעֶרֶב וּבְשַׁחֲרִית אַתְּ מוֹצֵא אוֹתוֹ שֶׁכְּבָר נִתְמַלֵּאת. כָּךְ כָּל אֲלָפִים שֶׁחָסְרוּ בִּימֵי דָּוִד, נִתְמַלְּאוּ בִּימֵי שְׁלֹמֹה בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב (מלכים א ד, כ).

יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרב (מלכים א' ד' כ'). ילמדנו רבינו מאימתי משמיעים על השקלים כך שנו רבותינו באחד באדר משמיעים על [השקלים ועל] הכלאים (שקלים פ"א מ"א) ולמה באחד באדר [כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדש בזמנה באחד בניסן ועל הכלאים למה באחד באדר] שכל החדשים הזרעים קטנים הם ואינם ניכרים מה הם אם חיטים אם שעורים לפיכך היו משמיעים מאחד באדר שכשם שאסור לזרוע כלאים כך אסור לקיים. אתה מוצא שאין ישראל עומדים בעולם אלא בזכות המצות שהם עושים בארץ אמר בלעם מי מנה עפר יעקב (במדבר כ"ג י') מי יכול למנות מצות שישראל עושים [בעפר] זורע ומקיים לא תזרע כרמך כלאים (דברים כ"ב ט') וחורש בשור ומקיים לא תחרוש בשור וחמור יחדיו (שם שם י') העמיד הכרי נותן תרומה כך מי יכול למנות מצות שישראל עושים בעפר לפיכך הם מתרבים בארץ כך הוא אומר למען תחזקו ובאתם ורביתם וירשתם את הארץ (שם י"א ח') שאפילו ישראל באים לידי (חסרון) [סרחון] והקב"ה כועס עליהם ומביא עליהם מרדות והם באים לידי חיסרון אלא חוזרים ומתרבים כן אתה מוצא בימי דוד שמנה יואב את ישראל והלך מהם שבעים [אלף] איש וחזרו ורבו בימי שלמה יותר ממה שהיו מניין ממה שהשלים הנביא יהודה וישראל [רבים] כחול [אשר] על שפת הים לרוב: [יהודה וישראל רבים] כך פתח רבי תנחומא בי ר' אבא זה שאמר רוח הקודש על ידי שלמה אל גינת אגוז ירדתי לראות באיבי הנחל (שה"ש ו' י"א) למה נמשלו ישראל כאגוז אמר רבי יהושע דסיכנן בשם רבי לוי כל האילנות בשעה שהם לוקים מכסים עיקריהם והם חיים אבל האגוז הזה כשלוקה מגלה שרשיו והוא חי כך ישראל מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם (משלי כ"ח י"ג): ד"א למה כאגוז מה האגוז הזה עשוי ארבע אגורות כך כשיצאו למדבר עשאם משה ארבעה דגלים והשכינה באמצעם שנאמר ונסע אהל מועד [מחנה הלוים] בתוך המחנות (במדבר ב' י"ז): [דבר אחר] מה האגוז הזה שחוק לתינוק ותענוג למלכים כך ישראל כשהם זוכין והיו מלכים אומנייך (ישעיה מ"ט כ"ג) וכשהם חוטאים הייתי שחוק לכל העמים (איכה ג' י"ד): דבר אחר האגוז הזה עצו משמר פריו כך ישראל עוסקים בתורה וחבריהם שלהם עוסקים בגמילות חסדים. ד"א האגוז הזה כל זמן שעצו דבוק לפריו הוא משומר פירש הימנו משליכים אותו לאשפות כך ישראל כל זמן שחביריהם דבוקים לחכמים ושומעים דבריהם הם זוכים לקנות שני עולמים העולם הזה והעולם הבא פרשו מהם אבדו מן העולם: דבר אחר האגוז הזה נקלף שני קלפים לכך משל ישראל בו א"ר אבין שהם מוהלים ופורעים. ד"א למה כאגוז אלא כל הפירות שנופלין בארץ אין להם קול והאגוז כשנופל לארץ קולו הולך כך הצדיק מת קולו הולך בכל העולם: ד"א כל הפירות יכול אדם ליטול מהם מתוך השק ואין חביריהם מרגישים בין תמרים בין תותים בין תאנים אבל האגוז כיון שאתה נותן ידיך ונוטל מהם מעט כולם מתרעמים ומרגישים כך הם ישראל איש אחד חוטא כולם מרגישים האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף (במדבר ט"ז כ"ב): ד"א כל הפירות נופלים לארץ מתלכלכים ונפשו של אדם חתה מהם (לאוכלו') [לאכלם] אבל האגוז אם נופל ומתלכלך מרחיצו ואוכלו כך ישראל אפילו מתלכלכים בעונות כל ימות השנה יום הכיפורים בא ומרחיצים מעוונותיהם שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו' (ויקרא ט"ז ל'): ד"א האגוז הזה נותן בקופה אם מבקש אדם שומשמין ליתן או פילפלין [וקטניות] ביניהם מחזיקים הם מה שאין אתה מוצא בשאר הפירות שאין אתה יכול לעשות כך בתמרים ובתאנים אלא באגוזים כן ישראל מקבלים כל מי שבא להתגייר א"ר לוי האגוז הזה יש בו שלשה מינים אגוזי פרך ובינונים וקטרונים של פרך שניפרך מעצמו והבינונים אתה מקיש עליו והוא נשבר והקטרונים (יש) מתקשה לשבר ואתה מקיש עליו באבן ושברו אף על פי כן אין בו תוחלת כך הוא ישראל יש בהם בני אדם שהם עושים מצוה מעצמם אילו של פרך ויש בהן שאתה תובעם למצוה ומיד הם נותנים אילו הבינונים ויש בהם שאפילו אתה מקיש עליו כמה פעמים אין מועיל הימנו כלום אעפ"כ א"ר לוי הפתח שאינו פתוח למצוה פתוח לרופא. ד"א אל גינת אגוז האגוז הזה חלוק מי שאינו אומן לעלות בו מיד הוא נופל שצריך לשמור עצמו שלא יפול הימנו כך כל מי שמשרת את ישראל צריך לשמור עצמו שלא יטול את שלו מתחת ידיהם כגון משה וישעיה ואליהו משה אמר שמעו נא המורים (במדבר כ' י') ונאמר לא תביאו את הקהל הזה (שם שם י"ב) ישעיה אמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב (ישעיה ו' ה') מיד ובידו רצפה (שם שם ו') אליהו כי עזבו בריתך בית ישראל (מלכים א' י"ט י' וי"ד) ונאמר ואת אלישע בן שפט [מאבל מחולה] תמשח לנביא תחתיך (שם שם ט"ז): ד"א צריך לשמור שלא יאבד כדואג ואחיתופל: ד"א אל גינת אגוז האגוז הזה שחוק לתינוקות ותענוג למלכים כך ישראל כשעושים רצונו של מקום מתחטאים על המלכים באדין מלכא נבוכדנצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד (דניאל ב' מ"ו) וכן מתחטא מתנתך לך להויין (שם ה' י"ז) וכשאינם עושים רצונו של מקום נעשים שחוק לאומות הייתי שחוק לכל העמים (איכה ג' י"ד): ד"א אל גינת אגוז א"ר יהושע בן [לוי] (חנינ') [הגינה] שאני גוזז אותה כל שעה אומות העולם חוטאים ואני מאריך רוחי עמהם אבל ישראל איני מקיף להם אלא חטאו מיד אני גוזזם אף על פי כן כל דבר שהוא נגזז מיד הוא מחליף ומשבח אמר הקדוש ברוך הוא אף על פי שגזזתי אותם מיד הרביתי אותם יותר ממה שהיו וכחול שאין לו מניין יהודה וישראל רבים [וגו'] אמר הקב"ה ישראל סגולתי הם והייתם לי סגולה (שמות י"ט ה') ומה עיסקה של סגולה זו אין ערב לבעליה ליגע בה ואם נדחקה יד ונטל הימנה מיד הוא טרוד להחזיר כל מה שנטל הימנה כך אמר הקדוש ברוך הוא אע"פ שעונות גורמים ומתמעטים ישראל עלי לעשות [אותם] הרבה ממה שהיו יהודה וישראל רבים: ד"א יהודה וישראל רבים מהיכן נתמעטו ישראל כיון ששמואל אמר לשאול שילכו למחות שמו של אגג עברו על הדבר [והיו] ישראל מאתים ועשרים אלף שנ' ויפקדם בטלאים מאתים אלף רגלי ועשר' אלפים איש יהודה (שמואל א' ט"ו ד') באותה שעה נתחייבו כלייה אמר הקב"ה אם הולכים בבת אחת אין עמידה לישראל הריני נוטלם קימעה קימעה ושבעים אלף מתים מהם בדבר והשאר בהר הגלבוע עם שאול ובימי דוד היאך מתו אלא מהו ויוסף אף ה' לחרות בישראל (שמואל ב' כ"ד א') והיאך חרה אף אלקים בישראל אלא מה כתב כשבא דוד למנות (הגבוריו) [את גבוריו] היה מונה והולך כיון שהגיע [אל] אוריה החיתי [נאמר] כל שלשים ושבע (שם כ"ג ל"ט) מיד ויוסף אף ה' לחרות בישראל ואתה מוצא שלא מנה עוד שבעה עשר גיבורים לא קרא בדברי הימים ואתה מוצא אותם עוד שבעה עשר אלא כיון שהגיע [אל] אוריה החיתי מיד ויוסף אף ה' למלך שהיה יושב וקורא בדיפתרא כל גיבוריו היה קורא פלוני ופלוני היה קורא והולך כיון שהגיע (עוד) [עד] פלוני אמרו לו מת מיד השליך הריפתרא והעלה חמה כך הקב"ה היה קורא ומונה גיבוריו (כאן) [כיון] שהזכיר אוריה החיתי מיד ויוסף אף ה'. ויסת את דוד למנות ויאמר דוד אל יואב שר החיל לך מנה את ישראל מדן ועד באר שבע (שם כ"ד א' וב' ובדהי"א כ"א א') אמר לו יוסף ה' על העם כהם וכהם מאה פעמים (שמואל שם ג') ולמה לא אמר כברכת משה רבו משה אמר יוסף עליכם ככם אלף פעמים (דברים א' י"א) ויואב אמר מאה פעמים אלא ברכתו של יואב הייתה טובה משל משה אמר ועיני אדני המלך רואות (שמואל שם שם) אמר לו בימיך יהא כן אמר יואב מניין שהוא לצורך אין בו חיסרון מניין שאינו לצורך יש בו חיסרון ואתה מוצא חכם יושב ראשו של סנהדרין היה יושב בשבת תחכמוני (שם כ"ג ח') הוא היה יואב שהיה גדול בתורה וגיבור במלחמה: למה יבקש אדוני ולמה יהיה לאשמה על ישראל (דהי"א כ"א ג') ודבר המלך חזק על יואב (שם שם ד') אמר לו דוד או אתה מלך ואני שר צבא או אתה שר הצבא ואני מלך כיון שראה כן יצא שלא בטובתו אף על פי כן הלך לשבט גד אמר יודע אני שהם קשים שמא יזרקו עלי אבנים ונמצא הדבר בטל ואעפ"כ לא סייעה אותה שעה אחר כך הלך לו לשבט דן אמר יודע אני שהם עובדי עכו"ם שמא תפגע השעה בבני אדם עובדי עכו"ם כיון שלא עמד אחד מהם בפניו הלך לו אצל כל ישראל (אף על פי) [ולפי] שלא היה חפץ בדבר נשתהא תדע לך ממה שבא אתה יודע ויבואו מקצה תשעה חדשים עשרים יום (שמואל שם ח') מדן ועד באר שבע מקצה תשעה חדשים אלא שעשה משתהא: ויתן יואב את מספר מפקד העם (שם שם ט') אם מספר למה מפקד אלא אמרו רבותינו שתי אפונראות עשה אחת גדולה ואחת קטנה והניח את הגדולה בפונדתו אמר הריני נותן את הקטנה אם יעלה חימה אז אומר הרי כולהם הריני נותן לו את הגדולה: ד"א את מספר מפקד אלא כיון שהלך למנות היה משלח למי שהיה לו חמשה בנים לך והטמין וספור מה שאתה מבקש ומה שהיה אומר היה כותב לפיכך את מספר מפקד העם. ותהי ישראל (שם) למה אמרו לשון נקבה אמר הקדוש ברוך הוא לא עמד אחד מכם כנגד יואב לומר לו למה אתה סופר (אותו) [אותי] אלא עשיתם עצמיכם כנשים. ותהי [ישראל] שמונה מאות אלף איש (ואיש יהודה ארבע מאות ושבעים אלף איש שולף חרב) [חיל שלף חרב ואיש יהודה חמש מאות אלף איש] (שם) ובדברי הימים כתב אלף אלפים [ומאה אלף איש שלף חרב ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף איש שלף חרב] (שם כ"א ה') א"ר יהושע ב"ל [אין] הכתובים מכזבים מה שחיסרם כאן שמתו אותה שעה: ולוי ובנימין לא פקד בתוכם (דהי"א כ"א ו') למה כן אלא אמר יואב אם יאמר לי למה לא ספרת אותם אומר לו משה רבינו לא סיפר אותם שנאמר אך את מטה לוי לא תפקד (במדבר א' מ"ט) לפיכך לוי לא פקד בתוכם ואת בנימן אמר יואב אתמול הלך מהם כמה אלפים בפלגש בגבעה ואני מונה אותם לפיכך לוי ובנימן לא פקד. ד"א לוי שמשו של הקב"ה ובנימן בעל אכסניא שלו ואני מונה אותם לפיכך לוי ובנימן לא פקד. כי נתעב דבר המלך (דה"י שם שם) מהו נתעב שלא ערב עליו הדבר באותה שעה בא גד הנביא אצלו ואמר לו מה אתה מבקש שלש שנים רעב או שלשה חדשים בורח מפני שונאיך או שלשה ימי חרב ה' ודבר שנאמר אם שלש שנים רעב וגו' (שם שם י"ב) ומיד השיבו דוד צר לי מאד (שם שם י"ג ושמואל ב' כ"ד י"ד) למי שאמרו לו היכן אתה מבקש ליתנך אצל אביך או אצל אמך אוי להם לאזנים שכך שומעים כך היה דוד כשנאמר לו שלש אני נוטל עליך וגו' (שם שם י"ג) ולמה שלש אמר לו שלשה דברים אמרת על שאול כי ה' יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה [וגו'] (שמואל א' כ"ו י') לכך שלש כנגד שלש. ד"א שלש שנים וכתב אחד אומר התבוא לך שבע שנים (שם ב' כ"ד י"ג) אם שבע למה שלש ואם שלש למה שבע אלא אמר לו מה אתה מבקש שלש למלחמה או שבע לבצורת אמר דוד אם אני אומר רעב ישראל אומרים מפני שהוא מלך ואוצרותיו מליאים אם אומר אני נספה מפני צר ישראל אומרים מפני שיש לו גיבורים שיעמדו עליו הריני שואל את המות שמשוה לגדולים ולקטנים אפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה (שם שם י"ד) הוי שלש שנים ואח"כ נעשו שלשה חדשים ואחר כך שלשה ימים ושלש ימים עושים שלשים ושש שעות באו סניגורים טובים לישראל באו שבעת ימי השבת ושמנה ימי המילה הרי חמשה עשר חמשה ספרי תורה ושלשה האבות הרי עשרים ושלשה א"ר תנחומא בי ר' אבא עוד עשרת הדברות ושני לחות הברית הרי ל"ה כנגד ל"ה שעות ורבי אבין הלוי בי רבי [אמר] י"ב שבטים נשתייר שם שעה אחת [בא] וראה כמה אוכלוסים באותה שעה מתו: ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד (שם שם ט"ו) מהו מהבקר ועד עת מועד רבי חייא הגדול אומר משחיטת התמיד ועד זריקת דמו ורבותינו אמרו משהאיר המזרח ועד הנץ החמה ור' שמואל בר נחמן אומר משיתחיל גלגל החמה לעלות עד שיגמור כולם מתו באותה שעה הקטנה שבעים אלף איש מה כתב בסוף גד אמר לדוד עלה והקם מזבח לה' בגורן ארונה (שם שם י"ח) ומיד עלה ויעל דוד כדבר גד (שם שם י"ט) וכיון שבנה מזבח וקירב מה כתב ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל (שם שם כ"ה) מהו ויעתר אמר רבי יהודא בי רבי סימון אני לא שמעתי אותה מאבי החבירים אמרו אותה לי ר' יהודה בי רבי סימון בשם ריש לקיש כתב ביצחק ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו (בראשית כ"ה כ"א) וכתב כאן ויעתר ה' לארץ מה עתירה שנאמר להלן תאומים אף עתירה האמור כאן תאומים מה שחסרו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה הה"ד יהודה וישראל רבים כחול [וגו']: [דבר אחר יהודה וישראל רבים כחול וגו'] א"ר מנחמא בי ר' חייא הגדול בשם רבי אליעזר בן יעקב נמשלו ישראל בחול שנאמר והיה מספר ישראל כחול הים (הושע ב' א') מה עסקו של חול הזה אתה חופר גומץ בו מבערב ובשחרית אתה מוצא אותה שנתמלאת כך ישראל מה שחסרו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה שנאמר יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרוב וכן הוא אומר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר (שם) מהו ולא יספר אלא שהראה הקדוש ברוך הוא להושע כשם שהראה לאברהם הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם (בראשית ט"ו ה') משאמר לו ספור חזר ואמר לו אם תוכל לספור להודיעך שהראה אותו במספר חזר והראה לו שלא במספר כיצד מתחילה הראה לו מזל אחד ואחר כך הראה לו שנים ואח"כ הראה לו שלשה ואחר כך שנים עשר ואח"כ שבעים וא"כ הראה לו מזלות שאין להם מספר ולמה הראה לו כך אלא סימן הראה לו היאך הוא מרבה אותם בעולם הראה לו אחד שמתחילה היה יחידי בעולם אחד היה אברהם (יחזקאל ל"ג כ"ד) שבא לחסות תחת כנפי השכינה תחילה חזר והראה לו שנים כנגד אברהם ויצחק חזר והראה לו שלשה כנגד אברהם יצחק ויעקב חזר והראה לו שנים עשר שבטים ואחר כך שבעים ואח"כ הראהו מזלות שאין להם סוף שישראל עתידים לפרות ולהרבות עד שאין להם סוף (שישראל עתידים לפרות ולהרבות עד שאין להם מפסר) ובני ישראל פרו וישרצו (שמות א' ז') ואף להושע (שהראהו) [הראהו] במספר ושלא במספר שתחילתם היו מספר וחזרו ורבו עד שהיו שלא במספר. [דבר אחר] והיה מספר בני ישראל כחול הים נמשלו כחול (נמשלו כעפר) נמשלו ככוכבים למה בכוכבים אברהם נמשל בחמה ויצחק נמשל (בחמה) [בלבנה] ויעקב נמשל בכוכבים ולעתיד לבא החמה והלבנה בושים והכוכבים אין להם בושה כך אברהם ויצחק פניהם מתכרכמות בשביל בניהם אברהם בשביל ישמעאל ובני קטורה ויצחק בשביל עשו ואלופיו הכוכבים אין להם בושת כך יעקב אין לו בושה לא עתה יבוש יעקב (ישעיה כ"ט כ"ב) למה כי בראותו ילדיו מעשה ידיו וגו' (שם שם כ"ג) שכולם צדיקים כולך יפה רעיתי ומום אין בך (שה"ש ד' ז'): ד"א מה הכוכבים אינן שולטין אלא בלילה כך ישראל אינן מושלין בתורה אלא בלילה. ד"א מה הכוכבים חולקים כבוד זה לזה ושלום ביניהם עושה שלום במרומיו (איוב כ"ה ב') כך הצדיקים חולקים [כבוד] זה לזה ואוהבים זה לזה כשם שהכוכבים אין להם מריבה כך הצדיקים יצר טוב ביניהם. ד"א מה הכוכבים יכול אחד מהם לשרוף את כל העולם כך הם הצדיקים כגון אליהו שהיתה האש יורדת בדיבורו אם איש האלקים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמישיך וגו' (מכלים ב' א' י"ב): ונמשלו כחול והאומות בסיד והיו עמים משרפות סיד (ישעיה ל"ג י"ב) ואם אין אתה נותן חול בסיד אינו עומד כך אם אין ישראל אין האומות יכולים לעמוד אילולי יוסף המצרים מתו ברעב וכן אילולי דניאל חכימי [בבל] אבורים. [דבר אחר] והיה מספר [וגו'] מושלם בעפר מושלם בחול מושלם בכוכבים בעולם הזה משולים בעפר מה עפר דייש עשה לכל באי עולם כך ישראל עשויים דייש לכל באי עולם כי איבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש (מלכים ב' י"ג ז'): ד"א מה עפר הארץ אם אינו אין העולם מתקיימת אם אין עפר אין אילנות ואין תבואה כך אם אין ישראל אין אומות העולם מתקיימים והתברכו בזרעך כל גוי הארץ (בראשית כ"ב י"ח) בעולם הזה הם משולים בעפר הארץ לימות המשיח הם משולים בחול הים ה דרכו של חול מקהה שיני אדם כך ישראל לימות המשיח מכלים את כל האומותו ירד מיעקב והאביד שריד מעיר (במדבר כ"ד י"ח) וכן נתתי נקמתי באדום בידע מי ישראל (יחזקאל כ"ה י"ד) לעתיד לבא משולים בכוכבים מה הכוכבים מזהיריםב רקיע כך הם לעתיד לבא והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו' (דניאל י"ב ג'): ד"א למה משולים כחול הים מה חול הים אדם נוטל הימנו מלא קומצו ונותן לתוךה עיסה או לתוך התבשיל ואין בריה יכולה לטעמה שמקהה שיניו כך ישראל כל מיש גוזלם או בוזזם בעולם הזה הוא מקהה שיניו לעתיד לבא למה מפני שהם קודשו כל הנוגע בהם מתחייב: ד"א כחול הים מה דרכו של חול אדם מכניסו לאורו מוציאו בולוס ועושה הימנו כלי זכוכית כך ישראל נכנסים לאור ויוצאים חייםע בדוהי די אלקי עילאה פוקו (שם ג' כ"ו) ואף לעתיד לבא ישראל נכנסיםל גיהנם ואומות העולם ואלה הם בתוכה ואובדים וישראל יוצאים מתוכה בשלום כית לך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך (ישעיה מ"ג ב') למה כי ה' אלקיךמ חזיק ימינך (שם מ"א יג) לכך מושלם כחול: והיה במקום אשר יאמר להם לא עמיא תם (הושע שם) והיכן נאמר להם כשעשו אותו מעשה קרא אותם עמו של משה לךר ד כי שחת עמך (שמות ל"ב ז') מיד חגר עצמו בתפלה ויחל משה את פני ה'א להיו ויאמר למה ה' [וגו'] (שם שם י"א) למלך שנכנס לביתו וראה לאשתומ נשקת (לשרים) [לסריס] אמר לשושבינה מגרשה אני טורפה אני תלך לבית אביה א אמר לו מארי למה אמר לו שמצאתי אותה מנשקת (לשרים) [לסריס] אמר לו עכשיו מעמדת לך בנים נאים וגבורים ויורדים עמך למלחמה אמר לו אין הימנה תוחלת אלא מוולדות אמר [לו] ועל דבר שאין בה הנאה אתה כועס כך אמר לו משה זה שעשו ישראל עכשיו מוריד גשמים עמך ועונה חיות אמר לו הקב"ה אין בו ממש הוא אומר לו למה ועל מה אתה כועסו למה ה' יחרה אפך למה יאמרו מצרים [וגו'] (שם שם י"ב) זכר לעבדך [וגו'] (דברים ט' כ"ז) מה כתב אחריו וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות שם י"ד) [לעם] של משה אין כתב כאן אלא לעמו הוי במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם כי שחת עמך יאמר להם בני אל חי על הרעה אשר דבר לעשות [לעמו]: [דבר אחר יהודה וישראל רבים וגו'] אמר ר' יהושע דסכינן בשם רבי לוי נקראו ישראל סגולתו של הקדוש ברוך הוא (ממה) [כמה] שכתב והייתם לי סגולה (שמות י"ט ה') מה הסגולה הזאת בשעה שהיא חסירה בעלה רואה היאך למלאותה כך ישראל קשה לפני הקב"ה ליגע בהם תדע מה שחסרו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה שנאמר [יהודה] וישראל רבים כחול מה הסגולה הזו חביבה על אדם יותר מכל מה שיש לו כך ישראל חביבין לפני הקדוש ברוך הוא מכל האומות שנאמר ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ (דברים כ"ח א') וכן הוא אומר ברוך תהיה מכל העמים (שם ז' י"ד) אר"י בן קרחה (או) שמא תפקע האזן של שומע יכול [כמו] שהעבד מסגל מאחר רבו והבן מאחר אביו והאשה מאחר בעלה כן אתם מסוגלים לי ת"ל כי לי כל הארץ (שמות שם) א"ר אבין בשם ר' יהושע והייתם לי למ"ד גדולה מכל האותיות יו"ד קטנה מכל האותיות נאה לגדול מדבק בקטן גדול אדונינו ורב כח (תהלים קמ"ז ה') כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז' ז') נאה לגדול מדבק בקטן בעה"ז היו ישראל דבקים להקב"ה שנאמר ואתם הדבקים בה' (שם ד' ד') אבל לעתיד לבא הם הווים ודומים מה הקדוש ברוך הוא אש אכלה אש כמה שכתב כי ה' אש אכלה הוא (שם שם כ"ד) אף הם הווים אש אכלה כמה שכתב והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה (ישעיה י' י"ז):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כז, ג): כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם, שָׁאַל אַבְנִימוֹס הַגַּרְדִי אֶת רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמַר לָהֶם הָאָרֶץ הֵיאַךְ נִבְרֵאת תְּחִלָּה. אָמְרוּ לוֹ אֵין אָדָם בָּקִי בִּדְבָרִים אֵלּוּ, אֶלָּא לֵךְ אֵצֶל אַבָּא יוֹסֵף הַבַּנָּאי, הָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד עַל הַקְּרוּיָא, אָמַר לוֹ שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל אוֹתְךָ, אָמַר לוֹ אֵינִי יָכוֹל לֵירֵד מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי שְׂכִיר יוֹם אֶלָּא שְׁאַל מַה תְּבַקֵּשׁ, אָמַר לֵיהּ הֵיאַךְ נִבְרֵאת הָאָרֶץ תְּחִלָּה, אָמַר לֵיהּ נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָפָר מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד וְזָרַק עַל הַמַּיִם וְנַעֲשָׂה אֶרֶץ, וּצְרוֹרוֹת קְטַנִּים שֶׁהָיוּ בֶּעָפָר נַעֲשׂוּ הָרִים וּגְבָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לח, לח): בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק וּרְגָבִים יְדֻבָּקוּ, וּבָרוּר הוּא הַדָּבָר בְּאָזְנֵי בְּנֵי אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל, מַהוּ כֹּבֶד אֶבֶן, מִי שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הֶהָרִים וְאֶת הַגְּבָעוֹת אֵינוֹ אוֹמֵר הֵיאַךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֵלּוּ. מַהוּ וְנֵטֶל הַחוֹל, אֶלָּא הַחוֹל שֶׁהַמַּיִם עוֹמְדִים עָלָיו לְמַעְלָה, וְהוּא נָתוּן מִלְּמַטָּה וְהוּא נוֹשֵׂא אוֹתָם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְקָרָה הִיא בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם וְרוֹאִין כְּאִלּוּ יְגִיעָה הִיא לְפָנַי, וְאֵינָהּ יְגִיעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, כח): לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע, בַּמֶּה אֲנִי יָגֵעַ בְּמִי שֶׁהוּא מַכְעִיס לְפָנַי בִּדְבָרִים בְּטֵלִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (מלאכי ג, יז): הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם, הֱוֵי וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם, דָּבָר אַחֵר, כֹּבֶד אֶבֶן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבַּדְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם שֶׁנִּקְרְאוּ אֶבֶן, כְּמָה דְתֵימָא (בראשית מט, כד): מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. וְנֵטֶל הַחוֹל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְחוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב, א): וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, שֶׁנָּטַלְתִּי אוֹתָם בָּעוֹלָם וְאָמַרְתִּי (זכריה ב, יב): כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּהֶם כְּנוֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר תִּקּוּן סוֹפְרִים הוּא, עֵינִי כְּתִיב, וְעָמְדוּ וְהִכְעִיסוּ לְפָנַי וּבִקַּשְׁתִּי לְכַלּוֹתָן וּלְהַשְּׁלִיכָן מֵעַל פָּנָי, וְאָמַרְתִּי בִּשְׁבִיל פַּרְעֹה הָרָשָׁע שֶׁלֹא יֹאמַר לֹא הָיָה יָכוֹל לְהַצִּילָן וְעָמַד עֲלֵיהֶן וַהֲרָגָן, הֱוֵי וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם, הֱוֵי כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ.

זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר [דבר אל בני ישראל] ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול (במדבר י"ט ב'). ילמדנו רבינו פרה אדומה כשהייתה נעשית אם היה מותר לישראל ליקח מן הגוי כך שנו רבותינו אין לוקחים פרה אדומה מן הגוי כדברי ר' אליעזר וחכמים אומרים לוקחים ומה טעמו של ר' אליעזר שאמר אין לוקחין פרה אדומה מן עכו"ם מפני שהעכו"ם חשודים על העבירות ולהחטיא את ישראל א"ר פנחס הכהן בן חמא שאמר בשם רבותינו מעשה היה שנצטרכו ישראל לפרה אדומה ולא היה מוצאים ואח"כ מצאו אותה אצל עכו"ם אחד הלכו ואמרו לו מכור לנו את הפרה שיש לך שאנו צריכים לה אמר להם תנו את דמיה וטלו אותה וכמה הם דמיה בשלשה זהובים או בד' זהובים אמרו לו ואנו נותנים עד שהם הולכים להביא את הדמים הרגיש אותו העכו"ם להיכן הם צריכים את הפרה וכיון שבאו והביאו את דמיה אמר להם איני מוכרה לכם אמרו לו שמא להוסיף על דמיה אתה מבקש ואם אתה מבקש אנו נותנים לך כל מה שתבקש ואותו רשע כל שהיה רואה אותם דחוקים עילה היה עליהם אמרו לו טול לך ה' זהובים והוא לא היה מבקש טול עשרה טול כ' עד שהגיעו לק' והוא לא היה מבקש ויש מרבותינו אומרים עד שהגיעו ליתן לו אלף זהובים כשקיבל עליו ליתנה להם באלף זהובים והתנו עמו והלכו להביא לו הזהובים מה עשה אותו הרשע אומר לגוי אחר חבירו בא וראה היאך אני משחק ביהודים הללו כלום הם מבקשים אותה ונותנים לי כל הדמים אלא מפני שלא עלה עליה עול הריני נוטל את העול ונותנו עליה ומשחק אני עליהם ואטול את ממונם כן עשה נטל את העול ונתן עליה כל הלילה וזה היא סימנה של פרה שלא עלה עליה עול שתי שערות יש בצוארה במקום שעול נתון וכל זמן שלא עלה עליה עול שתי שערות זקופות הם ניתן עליה עול מיד שתי השערות נכפפים ועוד סימן אחר יש בה עד שלא עלה עליה עול עיניה שוות עלה עליה עול עיניה שורות והיא מתחלפת פוזלת ומסתכלת בעול כיון שבאו ליקח אותה ממנו וכל אותו הזהב בידם והראו לו הזהב מיד נכנס והעביר את העול מן הפרה והוציאה להם כיון שהוציאה להם התחילו מסתכלים בה ורואין את סימנה אותם ב' שערות שהיו זקופות שנכפפו ועוד עינים מן העול שנפלו אמרו לו טול את פרתך אין אנו צריכין לה שחוק באמך כיון שראה [אותו] רשע שהחזירו לו פרתו ויצא ריקם מכל אותם הזהובים אותו הפה שאמר אני משחק בהם התחיל אומר ברוך שבחר באומה הזו ונכנס לו לתוך ביתו ותלה את החבל וחנק את עצמו כן יאבדו כל אויבך ה' הא למדת שמכל מקום לוקחים פרה בין מישראל בין מגוי שלא תאמר כתוב בתורה שאין ליקח פרה אלא מישראל אלא אפילו מן הגוי מניין ממה שקראו בעניין דבר אל בני ישראל ויקחו אליך וגו': ילמדנו רבותינו קודם לכמה ימים היו מפרישים כהן השורף אותה מביתו ללשכה שעל פני הבירה שנו רבותינו שבעה ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה (פרה פ"ג מ"א) ואמרינן עלה מה בירה ר' יוחנן ור"ל ר' יוחנן אמר מגדל היה עומד בהר הזיתים והיה שמו בירה וריש לקיש אמר כל העיר נקראת בירה שנאמר ולבנות הבירה אשר הכינותי (דהי"א כ"ט י"ט) ומפני מה לא היו שורפים פר שקרב על גבי המזבח אלא פרה אמר רבי לוי כל מה שהקב"ה רוצה הוא עושה כשביקש קרא לקרבנות לשון זכר שור או כשב או עז (ויקרא כ"ב כ"ז) וכשביקש קרא הקדוש ברוך הוא להם לשון נקיבה ויקחו אליך פרה אדומה אמרו רבותינו מעשה היה בישראל אחד שהיה לו פרה אחת חורשת נתמעטה ידו ומכרה לו לגוי אחד כיון שלקחה הגוי וחרשה (עמה) [עמו] ששת ימים של חול בשבת הוציאה שתחרוש עמו ורבצה לו תחת העול היה הולך ומכה אותה והיא אינה זזה ממקומה כיון שראה כן הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו בא טול פרתך שמא צער יש בה שהרי כמה אני מכה אותה והיא אינה זזה ממקומה אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת והיתה למודה לנוח בשבת א"ל בא ואני מעמידה כיון שבא ואמר לה באזנה פרה פרה את יודעת כשהיית ברשותי היית חורשת ימי החול בשבת היית נינוח עכשיו שגרמו עונותי ואת ברשות גוי בבקשה ממך עמדי וחרשי ומיד עמדה וחרשה א"ל אותו הגוי אני מבקשך טול פרתך עד עכשיו אני בא ומיסב אחריך שתהא בא ומעמידה על אחת חוץ מזו ומזו (ואיני) [איני] מניחך עד שתאמר לי מה עשית לה באזנה אני נתייגעתי בה והכיתי אותה ולא עמדה התחיל אותו ישראל מפייסו ואומר לו לא כשוף ולא כשפים עשיתי אלא כך וכך הסחתי לה באזנה ועמדה וחרשה מיד נתיירא הגוי אמר ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה ואני שייצרני יוצרי בדמותו ונתן בי דעת איני הולך ומכיר את בוראי מיד בא ונתגייר ולמד וזכה לתורה והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתה ועד עכשיו רבותינו אומרים הלכה משמו ואם תמיה אתה שעל ידי פרה נתקרב אדם אחד לכנפי שכינה הרי על ידי פרה היא (טהרתו) [טהרתן] של כל ישראל ממה שקראו בענין זאת חקת התורה: [זאת חקת התורה וגו'] כך פתח ר' תנחומא בר אבא מתהלך בתומו צדיק (משלי כ' ז') זה היה אברהם התהלך לפני והיה תמים (בראשית י"ז א') אשרי בניו אחריו (משלי שם) א"ר אלעזר בשם ר' סימן כל מה שעשה אברהם למלאכים פרע הקב"ה לבניו הוא אמר ואקחה פת לחם (בראשית י"ח ה') ופרע הקדוש ברוך הוא לבניו הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות ט"ז ד') הוא אמר והשענו תחת העץ (בראשית שם ד') פרע הקב"ה לבניו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל (ויקרא כ"ג מ"ג) הוא ליוה למלאכים ואברהם הולך עמם לשלחם (בראשית שם ט"ז) והקדוש ברוך הוא ליוה לבניו וה' הולך לפניהם יומם (שמות י"ג כ"א) א"ר יהושע הכהן בי ר' נחמיה הוא הביא לפני המלאכים מים שנאמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם (בראשית שם ד') וכן ואל הבקר רץ אברהם (שם שם ז') אמר לו הקב"ה היא טהרתם של בניך יהיו נותנים מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים: ויקחו אליך פרה אדומה זה שאמר הכתוב אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ (תהלים י"ב ז') מהו אמרות ה' אמרות (טהורות) אלא אמרות ה' אמרות בשר ודם אומר דבר ואינו עושה למה שאין ספיקה בידו לעשות ואף על פי שספיקה בידו לעשות ואינו עושה ואיפשר לדבר הזה היאך אלא מפני שבשר ודם הוא עובר אומר היום שהוא עושה דבר ואינו עושה אלא ישן ולא עמד בטל אותו דבר שאמר לעשות נמצאת בטל דברו ומאמרו מפני שהיום הוא כאן ומחר איננו היום חי ומחר מת אבל הקדוש ברוך הוא מאמרו מאמר דברו דבר וגוזר ועושה למה מפני שהוא חי וקיים לעולם: אמר ירמיה ה' אלקים אמת למה כל מה שהקב"ה מדבר הם דברים של אמת מפני שהוא חי וקיים לעולם וה' אלקים אמת (ירמיה י' י') למה מפני שהוא אלקים חיים ומלך עולם (שם) הוי אמרות ה' אמרות. טהורות מהו טהורות אלא כל מאמרו של הקדוש ברוך הוא בקדושה ובטהרה אתה מוצא בשעה שנתחייב דורו של נח שהביא מבול עליהם אמר הקב"ה לנח נח נתחייב דורך כלייה ואני עתיד להחריב את העולם ואעפ"כ עתיד אני להסיב על עולמי ברחמים ולהפרותו ולהרבותו מניין הוא פרה ורבה אלא עמוד עשה את התיבה וקח לך מכל מין ומין לתיבה שבשעה שתצא מן התיבה יהא לעולם מוכן להתקיים ומוכן להפרות ולהרבות מכל הבהמה הטהורה וגו' (בראשית ז' ב') ומהו אומר על הבהמה טמאה מן הבהמה אשר לא טהורה היא (שם) א"ר יוחנן עקם הקדוש ברוך הוא כמה מקראות ומן הבהמה אשר לא טהורה היא למה כל היגיעה הזה וכל התוספות האילו לא היה צריך לומר אלא ומן הבהמה הטמאה אלא שלא להזכיר דבר של טומאה אלא הכל בקדושה ובטהרה הוי אמרות ה' אמרות טהורות א"ר יהודה בי ר' מנשה אף בשעה שביקש הקב"ה ליתן למשה סימני בהמה וחיה הטמאות והטהורות מהו [אומר] כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות [מעלת גרה] (ויקרא י"א ג') אם בשנים האילו הרי זו טהורה ומותרת לאכילה שנאמר אותה תאכלו (שם) הרי סימני הטהורה ואח"כ הוא בא לסימני הטומאה ואומר סימנים אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה [וגו'] (שם שם ד' עד ח') כך פורט כל אחד ואחד בפני עצמו א"ר יהודה בי ר' מנשה הגמל והחזיר והשפן והארנבת הוא מטמא כאן והואיל שבא לאוסרו על ישראל יתחיל מן סימני הטומאה שלהם כך היה ראוי ואינו כן אלא מה הוא עושה מתחיל בסימני הטהרה שלהם מניין את הגמל כי מעלה גרה הוא (שם) הרי סימן של טהרה שיש בו ואחר כך מהו אומר פרסה לא יפריס (שם) כך את החזיר היה צריך לומר כי איננו מעלה גרה והוא אינו אומר כן אלא ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא [וגו'] והוא גרה לא יגר (שם) כך את הארנבת ואת השפן כי מעלה גרה לא היה צריך לומר כן [אלא] כי אינם מפריסים פרסה ואח"כ וגרה הם מעלים ואינו אומר כן אלא פתח בטהרה כדי שלא יוציא דבר טומאה מפיו הוי אמרות ה' אמרות טהורות: מהו כסף צרוף אלא כשם שהכסף צרוף נכנס לכור ומצרף ומסתונן עד שהוא עומד ביופיו כך היא התורה מסתוננת ומזוקקת ארבעים ותשע פנים. מזוקק שבעתים (תהלים י"ב שם) מהו מזוקק שבעתים א"ר יוחנן בן פזי שהתורה נדרשת ארבעים ותשע פנים ואף הפרשה זו מזוקק שבעתים יש בה ארבעים ותשע טהרות כיצד אלא יש בה שבע פרות [ושבע שריפות] ושבע הזיות ושבעה כהנים [ושבעה] טמאין ושבעה טהורים ושבעה כבוסים ולא עוד אלא כיון שהיו מבקשים לשרוף פר החטאת מה היו עושין מזין עליו כל שבעת הימים ושבעה הזיות בכל יום הוי נמצאת אומר ארבעים ותשע הזיות מזוקק שבעתים ולמה כך אלא כשם שהתורה נדרשת בארבעים ותשע פנים (ואף) [אף] זו יש בה ארבעים ותשע פנים שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה: [ד"א זאת חקת התורה] אמר רבי אחא בשם רבי יוסי בר חנינא בשעה שעלה משה למרום מצא להקב"ה עוסק וספרו בידו ועוסק וקורא הפרשה זו בפרשת פרה אדומה זאת חוקת התורה ולמה אמר הקדוש ברוך הוא איני עוסק אלא (בטהרתו) [בטהרתן] של ישראל מניין פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט (תהלים ל"ז ל') פי צדיקו של עולם יהגה חכמה הוגה בתורה באיזו תורה בזאת חוקת התורה: ד"א זאת חוקת התורה אמר שלמה כל זה נסיתי בחכמה (קהלת ז' כ"ג) בכל חכמה ובכל דעה שבעולם כל זה נסיתי בחכמה ואחר כך חזר בדבריו ועבר על דעתו הראשונה ואמר אחכמה והיא רחוקה ממני (שם) מה ראה שלמה לומר כן אלא אמר שלמה בכל פרשיות של תורה ובכל עמקי החכמה נכנסתי ועמדתי עליהם כל זאת נסיתי בחכמה ומהו שהוא חוזר ואומר אמרתי אחכמה אלא על הפרשה זו צווח אחכמה ושמא תאמר שמשהיה גדול ונכנס (בבנים) [בבינה] ונכנס בשנים (אתן) [ניתנה] לו החכמה לאו אלא (שהוא) [כשהוא] נער (ניתן) [ניתנה] לו החכמה שנאמר ויתן (ה' החכמה) [אלקים חכמה] לשלמה [ותבונה הרבה מאד] ורוחב לב (מלכים א' ה' ט') מהו ויתן אלקים חכמה לשלמה ותבונה א"ר יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב והיה המלך אוהבו יותר מדי (אי) אמר לו שאל לך פרוקפי ואני נותן לך כל מה שתשאל לפני אותו האוהב היה פיקח הרבה אמר מה פרוקופי אשאל מן המלך אם אומר שיעשה לי אפרכוס היא היא שיוצאה בידי ואם אומר לו שיעשה אותי דוכס היא היא שיוצאה בידי אלא הריני שואל דבר שכל הדברים טפילים לו הכבוד והפרוקופי טפלים לו אמר לו מרי הואיל שהגסת את לבי ואמרת לי שאשאל (לך) לפניך שואל אני לך שתשיאני את בתך (ושנעשה) [ושאיעשה] חתנך אמר לו חייך כך אני עושה כן כשנגלה הקדוש ברוך הוא ואמר שאל מה אתן לך (מלכים א' ג' ה' ודהי"ב א' ז') אמר שלמה מה אשאל [אשאל] כסף וזהב [היא] היא שיצאה בידי אשאל כבוד היא היא שיצאה בידי אמר שלמה רבון העולמים חכמה אני שואל שתתן לי חכמה ומדע אמר לו הקב"ה הואיל ששאלת את החכמה חייך כל הדברים טפלים לחכמה החכמה והמדע נתון לך ועושר ונכסים וכבוד אתן לך (שם שם י"ב) ויתן אלקים חכמה לשלמה ותבונה שנתן לו את החכמה מתנה. ויתן אלקים חכמה לשלמה [וגו'] ורוחב לב כחול אשר על שפת הים (מלכים שם) מהו כחול אלא שהיתה חכמתו של שלמה כנגד כל ישראל שנמשלו כחול שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים (הושע ב' א') כיצד החכמים יש בהם דעת לפי זקנתם הסופרים יש בהם דעת בני תורה יש בהם דעת כל אחד ואחד יש בו דעת ואם תקים את כל ישראל ותעמידם לעבר אחד ותעמיד את שלמה לעבר אחד שקולה היא חכמתו של שלמה כנגד כל ישראל הוי כחול: ד"א מהו כחול א"ר לוי אילולי שהחול הזה מקיף את אוקיינוס ועשוי (לה) [לו] סייג היה עולה אוקיינוס (והציף) [ומציף] את כל העולם ומחריבו אלא שהחול עומד לפניו כטיכוס וכחומה ואינו מניח [לו] לעלות על העולם כך היתה חכמתו של שלמה מקפת אותו כטיכוס וכחומה וכחול שמקיף את הים למה אלא בשעה שהיה אדם מבקש לעושת דבר שלא כהוגן ואין חכמתו מקפת יצרו ועומדת בפניו כחומה הזו כל רע מצוי בתוכו אמר שלמה למה"ד לעיר שהיא עשויה פירצות ואין לה חומה עיר פרוצה ואין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו (משלי כ"ה כ"ח) והעיר אשר היא פרוצה כל דבר רע יש (לה) בתוכה הליסטין נכנסים בתוכה חיה רעה נכנסת לתוכה כך [כל] מי שאין חכמתו מקפת את יצרו כמה דברים הוא עושה שלא כהוגן כמה מריבות הוא עושה עיר פרוצה איש אשר אין מעצור לרוחו אבל שלמה כשהיה מבקש לעשות שלא כהוגן מה היה עושה היתה חכמתו עומדת בפני יצרו כשם שהחול עומד בפני אוקיינוס ורוחב לב כחול אשר על שפת הים: ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מלכים שם) מהו חכמת בני קדם אלא שכל בני קדם בקיאים במזל וחכמים בכל דיעה באיסטרוגילא בא וראה מה הייתה חכמתו של שלמה שנצחה דעתו וחכמתו חכמתם של בני קדם הוי מחכמת כל בני קדם: ומכל חכמת מצרים (מלכים שם) מה חכמה נמצא במצרים אלא בשעה שהיה שלמה עסוק ובנה בית המקדש שלח אצל פרעה מלך מצרים ואמר לו שלח לי אומנים חרשים ובנאים לבית המקדש מה עשה פרעה מלך מצרים כיון שקיבל כתביו שלח וקרא לכל חרטומיו ומכשפיו אמר להם ראו לי בכשפים מי עתיד למות בשנה זו מן האומנים האלו ואני בא עליו בתרעומת ואומר לו תן לי דמיהם מן האומנים שהרגת מיד הביאו לפניו בני אדם שהיו להם למות באותה שנה עמד פרעה ושילחם לשלמה כיון שבאו אצל שלמה נסתכל בהם וראה אותם שהן עתידים למות והוא עומד ומחזירם לו וכותב לו בידם אם לתכריכין הית צריך לא היה צריך לך הרי תכריכים וארונות לך קבור את מתיך ונתן להם תכריכים ושלחום הוי מכל חכמת מצרים: ויחכם מכל האדם (מלכים שם) זה אדם הראשון ומה הייתה חכמתו של אדם הראשון אלא בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לבראות אדם הראשון נמלך במלאכי השרת אמר להם נעשה אדם. אמרו לפניו רבון העולמים מה אנוש כי תזכרנו וגו' (תהלים ח' ה') אמר להם אדם זה שאני מבקש לבראות בעולמי חכמתו מרובה משלכם מה עשה כינס כל בהמה חיה ועוף והעבירם לפניהם אמר להם מה שמותם של אילו ולא היו יודעים וכיון שברא אדם הראשון כינס כל בהמה חיה ועוף והעבירם לפניו אמר מה שמותם של אילו אמר לזה נאה לקרותו שור ולזה נאה לקרותו סוס ולזה גמל ולזה נשר ולזה אריה הה"ד ויקרא האדם שמות לכל [וגו'] (בראשית ב' כ') אמר לו ואתה מה שמך אמר אדם אמר לו למה אמר לו מפני שנבראתי מן האדמה אמר לו ואני מה שמי ה' אמר לו ולמה שאתה אדון על כל מעשיך א"ר אחי אמר הקב"ה אני ה' הוא שמי (ישעיה מ"ב ח') הוא שמי שקרא לי אדם הראשון הוא שמי שהתניתי ביני ובין עצמי הוא שמי שהתניתי ביני למלאכי השרת: [מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול] (מלכים שם) איתן זה אברהם אבינו משכיל לאיתן האזרחי (תהלים פ"ט א') הימן זה משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י"ב ז') וכלכל זה יוסף ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו (בראשית מ"ז י"ב) אמרו המצריים כלום מלך העבד עלינו אלא בחכמתו מה עשו נטלו שבעים פיתקין וכתבו עליהם שבעים לשונות והיו משליכים אותם לפניו והיה קורא כל אחד ואחד בלשונו ולא עוד אלא שהיה מדבר בלשון שלא היו יודעים לשמוע אותו הה"ד עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע (תהלים פ"א ה') ודרדע זה דור המדבר ולמה היו קורא אותו דרדע דור שהיו כולם מלאים דיעה בני מחול בני ישראל שמחלה להם שכינה על מעשה העגל: וידבר שלשת אלפים משל (מלכים שם) א"ר שמואל בר נחמיני (חוזרני) [חזרנו] על כל המקרא ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמונה מאות פסוקים ואתה אומר שלשת אלפים משל אלא מלמד שכל פסוק ופסוק שנתנבא יש בו שנים ושלשה טעמים כד"א נזם זהב וחלי כתם וגו' (משלי כ"ה י"ב): [ויהי שירו חמשה ואלף (מלכים שם) ר' אליעזר בר אבינה משום ר' אחא ורבנין ר"א בר אבינה אמר וידבר שלשת אלפים משל על כל דבר ודבר ויהי שירו חמשה ואלף אלף וחמשה טעמים על כל דבר ודבר] ורבנין אמרין שלשת אלפים משל על כל פסוק ופסוק אלף וחמשה טעמים על כל משל ומשל ויהי שירו של משל. וידבר על העצים [מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר] מלכים שם) וכי אפשר לו לאדם לדבר על העצים אלא אמר שלמה מן הארז אשרב לבנון ועד האזוב אשר יוצא לקיר מפני מה מצורע מטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוךש בנמוכים בעצי ארז ואזוב ושני תולעת ע"י שאדם מגביה כארז לוקה בצרעת ו כיון שהוא משפיל עצמו כאזוב מתרפא (באזוב): וידבר על הבהמה ועל העוף(מלכים שם) וכי אפשר לאדם לדבר על הבהמה ועל העוף אלא כך אמר שלמה מפנימ ה הבהמה ניתרת בשני סימנים והעוף בסימן אחד אלא שהבהמה נבראת מן היבשהו העוף מן הים. כתוב אחד אומר מן היבשה וייצר י"י אלקים מן האדמה וגו'(בראשית ב' י"ט) וכתוב אחד אומר מן הים ויאמר אלקים ישרצו המים [וגו'] ו עוף יעופף על הארץ וגו' (שם א' כ') בר קפרא אומר מרקק שבים נבראוה עופות רבי אבין בשם שמואל קפודקיא אומר אע"פ [כן] רגלוי דתרנגולים דמייןל חרספותייא דנוני: ועל הרמש (מלכים שם) וכי איפשר לאדם לדבר על הרמש אלאא מר שלמה מפני מה שמנה שרצים שבתורה הצדן והחובל בהן חייב ושאר שקציםו רמשים הצדן והחובל בהן פטור מפני שיש בהן עורות. ועל הדגים (שם) וכיא פשר לאדם לדבר על הדגים אלא אמר שלמה מפני מה כל חיה ובהמה ועוף טעוניםש חיטה הורה יעקב איש כפר נבורין בצור על הדגים שטעונים שחיטה שמע רביח גי אייתיניה א"ל מנן הורית א"ל מן הדא דכתיב ויאמר אלקים ישרצו המיםש רץ נפש חיה ועוף וגו' (בראשית א' כ') מה העוף טעון שחיטה אף הדגיםט טעונים שחיטה אמר ארבעיניה דילקי א"ל ובר נש דאמר מילי דאורייתא ילקי (אלא) [א"ל] לא הורית טבות א"ל מן הן א"ל מן הדא [דכתיב] הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם (במדבר י"א כ"ב) באסיפה בעלמא א"ל חבוט חביטך שהיא טבא בקליטי הורה יעקב נובראי בצור על בנה של נכרית שנימול בשבת שמע רבי חגי ואייתיניה א"ל מנן הורית א"ל הדא דכתיב ויתיילדו על משפחותם לבית אבותם (שם א' י"ח) וכתב ובן שמנת ימים ימול וגו' (בראשית י"ז י"ב) א"ר חגי ארבעוניה דילקי אמר ובר נש דאמר מילי דאורייתא ילקי א"ל [לא] הורית טבות א"ל מה הן א"ל רביע ואת שמע א"ל אם אתי בר עממיא לגבך ואמר לך אנא בעי [למהוי] יהודאי על מנת למגזרוניה ביומא דשבתא או ביומא דכיפוריא מחללין עליו את השבת [ויוה"כ] או אין מחללין עליו את השבת ויוה"כ הוי אומר אין מחללין עליו את השבת ויום הכפורים אלא על בנה של ישראלית בלבד [א"ל] מן הן אמר ליה מהדא הוא דכתיב ועתה נכרות ברית לאלקינו להוציא כל הנשים והנולד מהם בעצת ה' (עזרא י' ג') א"ל ומן הקבלה אתה מלקיני א"ל וכתב תמן וכתורה יעשה (שם) א"ל מאיזה תורה א"ל מההוא דאמר לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו וגו' (דברים ז' ג') למה כי יסיר בנך מאחרי (שם) בנך מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העכו"ם ומן השפחה קרוי בנך אלא בנה א"ל חבוט חביטא דהיא טבא בקליטה אמר שלמה על כל [אלה] עמדתי ופרשה הזו של פרה כיון שהייתי מגיע והייתי דורש בה וחוקר בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני: [דבר אחר זאת חוקת התורה וגו'] מי כהחכם ומי יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונא (קהלת ח' א') מי כהחכם זה הקדוש ברוך הוא שכתוב ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג' י"ט) ומי יודע פשר דבר שפירש תורה למשה חכמת אדם תאיר פניו א"ר יודן גדול כוחם של נביאים שהם מדמים דמות גבורה של מעלה לדמות אדם שנאמר ואשמע קול אדם (דניאל ח' ט"ז) א"ר יודן בן סימן אית קראי אחורי מחוור יותר מן הדין ועל דמות הכסא כמראה אדם עליו וגו' (יחזקאל א' כ"ו) ועוז פניו ישונה ממידת הדין למדת רחמים על ישראל: [דבר אחר] ומי כהחכם זה אדם הראשון שכתב בו אתה חותם תכנית מלא חכמה וגו' (שם כ"ח י"ב) ומי יודע פשר דבר שפירש שמות לכל שנאמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולכל עוף השמים וגו' (בראשית ב' כ') חכמת אדם תאיר פניו א"ר לוי בשם ר' שמעון בן מנסיא תפוח עקיבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה ואל תתמה מנהגו של עולם אדם עושה לו שני דיסקרין אחד לו ואחד לבן ביתו של מי הוא עושה נאה לא שלו כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקב"ה וגלגל חמה נברא לתשמישו של בריות לא כ"ש שיהא תפוח עקיבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה ומה תפוח עקיבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה קלסתר פניו על אחת כמה וכמה רבי [לוי] משם ר' [חמא] בר חנינא אמר שלשה עשרה חופות קשר לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בגן עדן הה"ד בעדן גן אלקים היית כל אבן יקרה מסוכתך [אדם פטדה ויהלם תרשיש שהם וישפה ספיר נפך וברקת וזהב] וגו' (יחזקאל כ"ח י"ג) ר"ש בן לקיש אומר אחת עשרה ורבנן אמרין עשרה ולא פליגי מאן דאמר שלשה עשר עביד כל אבן יקרה וזהב מסוכתך תלתא מאן דאמר אחת עשרה עביד להו חדא ומאן דאמר עשרה לא עביד להון ולא חדא מנייהו ואחר כל השבח הזה כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג' י"ט) ועוז פניו ישונה בשעה שאמר האשה אשר נתת עמדי וגו' (שם שם י"ב) אף הקב"ה שינה פניו וישונה מגן עדן שנאמר וישלחהו ה' אלקים מגן עדן וגו' (שם שם כ"ג): דבר אחר מי כהחכם אלו ישראל דכתיב רק עם חכם ונבון וגו' (דברים ד' ו') ומי יודע פשר דבר שיודעים לדרוש את התורה ארבעים ותשע פנים טמא וארבעים ותשע פנים טהור חכמת אדם תאיר פניו ר' ינאי דשאב בשם רבי שמואל בר נחמן אתה מוצא כיון שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כ"ד ז') (ויתן עליו) [ניתן עליהם] מזיו שכינה של מעלה הה"ד ויצא לך שם בגוים ביופייך כי כליל הוא בהדרי אשר שמתי עליך (יחזקאל ט"ז י"ד) וכיון שאמרו לאותו מעשה העגל אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים (שמות ל"ב ח') נעשו שונאים להקדוש ברוך הוא הה"ד ועוז פניו ישונא יסונה בסמך אף הקב"ה שונה עליהם את הדברים אכן כאדם תמותון (תהלים פ"ב ז'): ד"א מי כהחכם זה תלמוד חכם מי יודע פשר דבר שיודע לפרש את משנתו חכמת אדם תאיר פניו בשעה שהוא נשאל ומשיב ועוז פניו ישונא בשעה שהוא נשאל ואינו משיבו ר' הוה יתיב ומתני מנין שאין ממירין בבכור הבהיקו וצהלין אפוי דבר פדיון אמר הכין ידע מה אנא יתיב ומתני גוי אחד ראה את רבי יהודה בר אלעאי חמיתיה אפוי נהורין אמר הדין גברא חד מג' מילי אית ביה או שתוי דחמר הוא או מוזיף בריבית הוא או מרבי חזירים שמע קליה ר"י בר אלעאי אמר ליה תיפח רוחיה דההוא גברא דחדא מנהון לית בי לא מרבי חזירים אנא דאסיר ליה לבר ישראל למרבי חזירים דתנינן לא יגדל אדם חזירים בכל מקום (בבא קמא ספ"ז) ולא מוזיף בריבותא אנא דכתיב אל תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך (דברים כ"ג כ') ולא שתוי דחמר אנא דארבעתי כסי דחמרי דאנא שתי בלילא דפסחא (אנא) תזיק רישיה מן פסחא ועד עצרת רבי מנא תזיק רישיה מן פסחא לחגא א"ל ועל מה אפיך נהירין א"ל אורייתא היא דמנהרא אפיי דכתב חכמת אדם תאיר פניו ר' אבהו אזיל לקיסרין ואתא מתמן אפוי נהירן חמותיה תלמידיא ואתו ואמרו ליה לר' יוחנן הא רבי אבא אשכח סימא אמר להון למה אמרו ליה דאפוי נהיריא אמר להו דילמא אורייתא חדתא שמע סליק לגביה א"ל ר' יוחנן מה אורייתא חדתא שמעת א"ל תוספתא עתיקתא אמרה וקרא עליו חכמת אדם תאיר פניו: ד"א מי כהחכם זה משה דכתב ביה עיר גבורים עלה חכם (משלי כ"א כ"ב) ומי יודע פשר דבר שפירש את התורה לישראל חכמת אדם תאיר פניו רבי מנא דשאב בשם רבי יהושע דסכנין משם רבי לוי על כל דבר ודבר שהיה הקדוש ברוך הוא אומר [למשה היה אומר] לו טומאתו וטהרתו וכיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים בני אהרן וגו' (ויקרא כ"א א') אמר לפניו רבש"ע ואם נטמא במה היא טהרתו ולא השיבו באותה שעה נתכרכמו פניו הה"ד ועוז פניו ישונא וכיון שהגיע לפרשת פרה אמר לו הקב"ה משה אמירה שאמרתי לך אמור אל הכהנים ואמרת לי אם נטמאו במה טהרתן ולא השיבותיך אלא זו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת (במדבר י"ט י"ז): [דבר אחר זאת חקת התורה וגו'] משה ואהרן [בכהניו ושמואל בקראי שמו] וגו' (תהלים צ"ט ו') רבי יודן בשם רבי יוסי ברבי יהודא בר ברכיה בשם רבי יהושע בן קרחה כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בכהונה גדולה הה"ד משה ואהרן בכהניו רבי ברכיה בשם רבי סימן שמע לה מן הדא ובני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים [וגו'] ומשה איש האלקים [בניו יקראו על שבט הלוי (דהי"א כ"ג י"ג וי"ד) משה נקרא איש האלקים] אבל בניו יקראו על שבט לוי א"ר אליעזר בר' יוסי פשוט הוא (לו) [לן] שבחלוק לבן שימש משה במדבר א"ר תנחום בר' יודן ותני עלה כל שבעת ימי המילואים היה משה משמש בכהונה גדולה ולא שרתה שכינה על ידיו וכיון שבא אהרן ושימש ושרתה שכינה על ידיו הה"ד כי היום ה' נראה אליכם (ויקרא ט' ד') קוראים אל ה' והוא יענם (תהלים שם) זה קורא ונענה וזה קורא ונענה בעמוד ענן ידבר אליהם (שם) שמענו במשה שנדבר עמו בעמוד ענן דכתיב וירד ה' בענן (שמות ל"ד ה') ובאהרן שנדבר עמו בעמוד הענן דכתיב וירד בעמוד ענן (במדבר י"ב ה') אבל בשמואל לא שמענו והיכן שמענו מן הדין קרא ותענינה אותם ותאמרנה יש הנה לפניך (שמואל א' ט' י"ב) רבי יודן בשם מארי יעקב אמרו להם הנשים אין אתם רואין ענן שהוא קשור למעלה ואין יש אלא ענן דכתב ויש אשר יהיה הענן וגו' (במדבר ט' כ') שמרו עדותיו וחק נתן למו (תהלים שם) שמענו במשה שנכתבה תורה לשמו זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג' כ"ב) ובשמואל נכתב לו ספר ויכתב בספר וינח לפני ה' (שמואל א' י' כ"ה) אבל באהרן לא שמענו אלא מלמד שנתנה לו פרשה הזאת שלא תזוז ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות: זאת חוקת התורה וגו' ר' יהושע בשם ר' לוי ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהם ובכולהם כתב בהו חוקה ואילו הן אשת אחיו וכלאים ושעיר המשתלח ופרה אדומה אשת אחיו מניין ערות אשת אחיך לא תגלה (ויקרא י"ח ט"ז) מת בלא בנים מותרת לו וכתב ביה חוקה ושמרתם את חוקותי וגו' (שם שם כ"ו) כלאים מניין לא תלבש שעטנז (דברים כ"ב י"א) סדין בציצית מותר וכתיב ביה [חוקה] את חוקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים וגו' (ויקרא י"ט י"ט) שעיר המשתלח מניין והמשלח השעיר לעזאזל יכבס בגדיו (שם ט"ז כ"ו) הוא עצמו מכפר על אחרים וכתיב ביה חוקה והיתה זאת לחוקת עולם וגו' (שם שם ל"ד) פרה אדומה דתנינן תמן כל העסוקים בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים (פרה פ"ד מ"ד) והיא עצמה מטהרת אחרים וכתב ביה חוקה זאת חוקת התורה וגו': ויקחו אליך ר' לולייאני בר כוברים בשם ר' יצחק קטריקי ר' עזריה א"ר יצחק ור' יוסי ברבי אמר לו הקדוש ברוך הוא משה לך אני מגלה טעמי תורה אבל לאחרים חוקה דאמר רב הונא כי אקח מועד אני מישרים אשפוט (תהלים ע"ה ג') [וכתיב] והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון (זכריה י"ד ו') יקפאון כתיב (שהן) הדברים [שהן] מכוסים מכם בעולם הזה עתידים שיהיו (צפון לשם) [צפין לכם] כהדין בולים דכתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו וגו' [אשים מחשך לפניהם לאור וגו' אלה הדברים עשיתים וגו'] (ישעיה מ"ב ט"ז) אלה הדברים אעשה אין כתב כאן אלא עשיתים כבר עשיתים לר' עקיבא וחבריו א"ר אחא דברים שלא (נגלה) [נגלו] למשה נגלו לר' עקיבא וכל יקר ראתה עינו (איוב כ"ח ט') זה ר' עקיבא: [אליך] א"ר יוסי בר' חנינא שכל הפרות בטלות ושלך קיימת ר' אחא בשם ר' יוסי בר חנינא בשעה שעלה משה לשמים שמע קולו של הקב"ה שהוא יושב ועוסק בפרשת פרה ואומר הלכה בשם אומרים ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים (פרה פ"א מ"א) אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים העליונים והתחתונים ברשותך ואתה יושב ואומר הלכה משמו של בשר ודם אמר לו הקב"ה משה צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחילה ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים אמר לפניו רבון העולמים יהי רצון מלפניך שיצא מחלציי אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שהוא מחלציך ושם האחד אליעזר (שמות י"ח ד') ושם אותו המיוחד אליעזר. תמן תנינן אבא שאול אומר כבש פרה כהנים גדולים עושין (אותן) [אותו] משל עצמן (שקלים פ"ד מ"ב) ולא היה אחד מהן מוציא פרתו בכבשו של חבירו אלא סותר וחוזר ובונה אותו משלו א"ר אחא בשם ר' חנינא יותר מששים כברי זהב היה מוציא עליו שחצית והא תני שמעון הצדיק הוציא שתי פרות ולא בכבש שהוציא את הראשונה הוציא את השנייה אית לך למימר על אותו הצדיק שחץ היה ר' אבין בשם ר' אליעזר משום סילסול פרה: גוי אחד שאל את רבן יוחנן בן זכאי אמר אילין מילין דאתון עבדין נראין כמין כשפים מביאין פרה ושורפין אותה (וכובשין) [וכותשין] אותה ונוטלין אפרה אחד מכם מטמא למת ומזין עליו שתים ושלש טיפין ואומר טהרת אמר לו לא נכנסה רוח תזזית באותו האיש מימיך אמר לו לאו ולא ראית מה עושים לו מביאין עיקרין ומעשנים תחתיו ומרביצין עליו מים והיא בורחת אמר לו ולא ישמעו אזנך מה שפיך מדבר כך רוח הזו רוח טומאה היא דכתיב וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה י"ג ב') וכיון שיצא אמרו לו תלמידיו ר' לזה דחית בקנה ולנו מה אתה משיב אמר להם לא המת מטמא ולא המים מטהרים אלא גזירתו של מקום היא אמר הקב"ה חוקה חקקתי וגזירה גזרתי אין אתה רשאי לעבור על גזירתי: ] פרה אדומה] מפני מה כל הקרבנות באים זכרים וזו באה נקבה אמר רבי אייבו לבן שפחה שטינף בפלטין של מלך אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה (בחיק') כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא פרה ותכפר על מעשה העגל: פרה זו מצרים עגלה יפיפיה מצרים (ירמיה מ"ו כ'). אדומה זו בבל אנת הוא רישא דדהב (דניאל ב' ל"ח): תמימה זו מדי תמימים היו אין לו להקב"ה עליהם אלא שעבדו עכו"ם שקיבלו מאבותיהם בלבד. אשר אין בה מום זו מלכות יון אלכסנדרוס מוקדין כד הוי חמי לשמעון הצדיק הוי קאים על רגליו ואמר ברוך אלקים של שמעון הצדיק אמרו ליה בני פלטוי דידיה מקמי יהודאי את קיים אמר להון כד אנא נחית לקרבא בדמותיה אנא חמי ונצח: אשר לא עלה עליה עול זו אדום שלא קבלה עליה עולו של הקדוש ברוך הוא ולא די שלא קיבלה אלא מחרפת ואומרת מי לי בשמים וגו' (תהלים ע"ג כ"ה). ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה אל מחוץ למחנה שהוא עתיד לדחות את שרה מכרך גדול ממחיצתו: ושחט אותה לפניו כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום (ישעיהו ל"ד ו') אמר רבי ברכיה טבח גדול בארץ אדום. ושרף את הפרה ויהיבת ליקידת אשתא (דניאל ז' י"א): את עורה ואת בשרה וגו' הוא דוכסיה ואפרכיה ואיסתרטיליטיה הונך ועזבוניך (ומערביך וכל אנשי בדקך) [וגו' מחזיקי בדקך וערכי מערכך וכל אנשי מלחמתך אשר בך ובכל קהלך אשר בתוכך יפלו בלב ימים וגו'] (יחזקאל כ"ז כ"ז) אמר רבי שמואל בר יצחק אפילו אותם שהם מקהלי ובאו ונדבקו בקהלך אף הם יפלו בלב ימים: ד"א פרה אילו ישראל כי כפרה סוררה סורר ישראל (הושע ד' ט"ז): אדומה אדמו עצם מפנינים (איכה ד' ז'): [תמימה יונתי תמתי] (שה"ש ו' ט'): [אשר] אין (בו) [בה] מום כולך יפה רעייתי ומום אין בך (שם ד' ז'). אשר לא עלה עליה עול שלא קבלו עליהם עולו של הקב"ה. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן זה ירמיה מן הכהנים אשר בענתות (ירמיה א' א'): והוציא אותה אל מחוץ למחנה ועמיה הגלי לבבל (עזרא ה' י"ב): ושחט אותה לעיניו ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו (מלכים ב' כ"ה ז'): ושרף את הפרה לעיניו וישרוף את בית ה' ואת בית המלך (שם שם ט'): את עורה וגו' ואת כל בתי ירושלים ואת הבית הגדול שרף באש (שם וירמיה נ"ב י"ג) ולמה הוא קורא אותה בית גדול אלא זה בית מדרשו של ר' יוחנן בן זכאי ששם היו נותנים גדולתו של הקדוש ברוך הוא: ולקח זה נבוכדנצר הרשע: עץ ארז ואיזוב ושני תולעת זה חנניה מישאל ועזריה: והשליך אל תוך שרפת הפרה קטל המון שביבא דנורא (דניאל ג' י"ז): ואסף איש טהור את כל אפר הפרה זה הקב"ה שכתב בו ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל וגו' (ישעיה י"א י"ב): איש זה הקדוש ברוך הוא דכתב ביה ה' איש מלחמה (שמות ט"ו ג'): טהור זה הקב"ה טהור עינים מראות ברע וגו' (חבקוק א' י"ג). את אפר הפרה אילו גליותיהם של ישראל. והניח מחוץ למחנה במקום טהור זה ירושלים שהיא טהורה: והיתה לעדת בני ישראל למשמרת לפי שבעולם הזה מטהרים ומטמאים מפי כהן אבל לעתיד לבא אינו כן אלא הקב"ה עתיד לטהרם מכל חטאותיהם ומכל טומאותיהם כמה שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם (יחזקאל ל"ו כ"ה):

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה וגו', רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (קהלת ז, כג): כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי, כְּתִיב (מלכים א ה, ט): וַיִתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, מַהוּ (מלכים א ה, ט): כַּחוֹל, רַבָּנָן אָמְרֵי נָתַן לוֹ חָכְמָה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב, א): וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם וגו', אָמַר רַבִּי לֵוִי מַה חוֹל גָּדֵר לַיָּם כָּךְ הָיְתָה חָכְמָה גְדוּרָה לִשְׁלֹמֹה, מַתְלָא אָמְרִין דֵּעָה חָסַרְתָּ מַה קָּנִיתָ, דֵּעָה קָנִית מָה חָסַרְתָּ. (משלי כה, כח): עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעֲצָר לְרוּחוֹ. (מלכים א ה, י): וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם, מֶה הָיְתָה חָכְמָתָן שֶׁל בְּנֵי קֶדֶם, שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים וַעֲרוּמִין בְּטַיָּר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וכו' (מלכים א ה, י): וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם, מֶה הָיְתָה חָכְמַת מִצְרַיִם, אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שָׁלַח אֵצֶל פַּרְעֹה נְכֹה אָמַר לוֹ שְׁלַח לִי אֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. מֶה עָשָׂה כִּנֵּס כָּל אַצְטְרוֹלוֹגִין שֶׁלּוֹ, צָפוּ וְרָאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁעֲתִידִין לָמוּת בְּאוֹתָהּ שָׁנָה, וּשְׁלָחָן לוֹ, כְּשֶׁבָּאוּ אֵצֶל שְׁלֹמֹה צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהֵם מֵתִים בְאוֹתָהּ שָׁנָה, נָתַן לָהֶם תַּכְרִיכֵיהֶן וּשְׁלָחָן אֶצְלוֹ, שָׁלַח לוֹ לֹא הָיָה לְךָ תַּכְרִיכִין לִקְבֹּר אֶת מֵתֶיךָ, הֲרֵי לְךָ הֵן וְתַכְרִיכֵיהֶן. (מלכים א ה, יא): וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם, אָדָם הָרִאשׁוֹן מֶה הָיְתָה חָכְמָתוֹ, אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת הָאָדָם נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם (בראשית א, כו): נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ, אָמְרוּ לְפָנָיו (תהלים ח, ה): מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ. אָמַר לָהֶם אָדָם שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִבְרֹאת חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁלָּכֶם, מֶה עָשָׂה כִּנֵּס כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְהֶעֱבִירָן לִפְנֵיהֶם, אָמַר לָהֶם מַה שְּׁמוֹתָן שֶׁל אֵלּוּ, לֹא יָדְעוּ, כֵּיוָן שֶׁבָּרָא אָדָם הֶעֱבִירָן לְפָנָיו אָמַר לוֹ מַה שְּׁמוֹתָן שֶׁל אֵלּוּ, אָמַר, לָזֶה נָאֶה לִקְרוֹת שׁוֹר, וְלָזֶה אֲרִי, וְלָזֶה סוּס, וְלָזֶה חֲמוֹר, וְלָזֶה גָּמָל, וְלָזֶה נֶשֶׁר, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, כ): וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת. אָמַר לוֹ וְאַתָּה מַה שְּׁמֶךָ, אָמַר לוֹ אָדָם, לָמָּה, שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי מַה שְּׁמִי, אָמַר לוֹ ה', לָמָּה, שֶׁאַתָּה אָדוֹן עַל כָּל הַבְּרִיוֹת, הַיְינוּ דִּכְתִיב (ישעיה מב, ח): אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי, הוּא שְׁמִי שֶׁקָּרָא לִי אָדָם הָרִאשׁוֹן, הוּא שְׁמִי שֶׁהִתְנֵיתִי בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי, הוּא שְׁמִי שֶׁהִתְנֵיתִי בֵּינִי לְבֵין בְּרִיּוֹתַי. (מלכים א ה, יא): מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פט, א): מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי. (מלכים א ה, יא): הֵימָן, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב, ז): לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה וגו'. (מלכים א ה, יא): וְכַלְכֹּל, זֶה יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מז, יב): וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף וגו', אָמְרוּ הַמִּצְרִיִּים כְּלוּם מָלַךְ עָלֵינוּ עֶבֶד זֶה אֶלָּא בְּחָכְמָתוֹ, מֶה עָשׂוּ לוֹ הֵבִיאוּ שִׁבְעִים פְּתָקִין וְכָתְבוּ עֲלֵיהֶם שִׁבְעִים לָשׁוֹן וְהָיוּ מַשְׁלִיכִין אוֹתָן לְפָנָיו וְקוֹרֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּלְשׁוֹנוֹ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁלֹא הָיָה בָּהֶן כֹּחַ לִשְׁמֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פא, ו): עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע. (מלכים א ה, יא): דַרְדַּע, זֶה דּוֹר הַמִּדְבָּר שֶׁהָיָה בָּהֶן דֵּעָה. (מלכים א ה, יא): בְּנֵי מָחוֹל, שֶׁמָּחַל לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וַיְדַבֵּר שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל (מלכים א ה, יב), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָאוֹת וְלֹא מָצִינוּ שֶׁנִּתְנַבֵּא שְׁלֹמֹה אֶלָּא קָרוֹב לִשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת פְּסוּקִים, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁכָּל פָּסוּק וּפָסוּק שֶׁאָמַר יֵשׁ בּוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה טְעָמִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (משלי כה, יב): נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם. וְרַבָּנָן אָמְרֵי שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל עַל כָּל פָּסוּק וּפָסוּק, אֶלֶף וַחֲמִשָּׁה טְעָמִים עַל כָּל מָשָׁל וּמָשָׁל. שִׁירָיו אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא (מלכים א ה, יב): שִׁירוֹ, שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל. (מלכים א ה, יג): וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים, וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְדַבֵּר עַל הָעֵצִים, אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה מִפְּנֵי מָה מְצוֹרָע נִטְהַר בַּגָּבוֹהַּ שֶׁבַּגְּבוֹהִים וּבַנָּמוּךְ שֶׁבַּנְּמוּכִים, בְּעֵץ אֶרֶז וּבְאֵזוֹב, עַל יְדֵי שֶׁהִגְבִּיהַּ עַצְמוֹ כְּאֶרֶז לָקָה בְּצָרַעַת, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁפִּיל עַצְמוֹ כָּאֵזוֹב, נִתְרַפֵּא עַל יְדֵי אֵזוֹב. (מלכים א ה, יג): וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף, וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְדַבֵּר עַל בְּהֵמָה וְעוֹף, אֶלָּא אָמַר מִפְּנֵי מָה בְּהֵמָה נִתֶּרֶת בִּשְׁנֵי סִימָנִין וְהָעוֹף בְּסִימָן אֶחָד, עַל שֶׁהַבְּהֵמָה נִבְרֵאת מִן הַיַּבָּשָׁה, וְעוֹף כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר מִן הָאֲדָמָה, דִּכְתִיב (בראשית ב, יט): וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָֹּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (בראשית א, כ): יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף. בַּר קַפָּרָא אוֹמֵר מֵרְקָק שֶׁבַּיָּם נִבְרְאוּ. רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר אַף עַל פִּי כֵן רַגְלוֹהִי דְּתַרְנְגוֹלָא דַּמְיָין לְחַסְפְּנִיתָא דְנוּנָא. (מלכים א ה, יג): וְעַל הָרֶמֶשׂ, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְדַבֵּר עַל הָרֶמֶשׂ, אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה מִפְּנֵי מָה שְׁמֹנֶה שְׁרָצִים שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה הַצָּדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב וּשְׁאָר שְׁרָצִים פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עוֹרוֹת. (מלכים א ה, יג): וְעַל הַדָּגִים, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן, אֶלָּא מִפְּנֵי מָה בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף טְעוּנִין שְׁחִיטָה וְדָגִים אֵין טְעוּנִין שְׁחִיטָה, אֶלָּא מֵהָדֵין קְרָא (במדבר יא, כב): הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וגו'. הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר נִבּוֹרַיָא בְּצוֹר עַל הַדָּגִים שֶׁטְּעוּנִין שְׁחִיטָה, וּשְׁמַע רַבִּי חַגַּי שְׁלַח וְאַיְיתֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ מְנָן הוֹרֵית, אָמַר לוֹ מֵהָכָא: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף, מַה עוֹף טָעוּן שְׁחִיטָה אַף דָּגִים טְעוּנִין שְׁחִיטָה. אֲמַר לְהוֹ אַרְבְּעוּנֵיהּ דְּיִלְקֵי, אֲמַר בַּר נַשׁ דַּאֲמַר מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא לָקֵי, אֲמַר לֵיהּ לָא הוֹרֵית טַב. אֲמַר לֵיהּ מִנָּן, אֲמַר לֵיהּ מֵהָכָא (במדבר יא, כב): הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וְאִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם, אֵלוּ טְעוּנִין שְׁחִיטָה וְאֵלּוּ טְעוּנִין אֲסִיפָה. אֲמַר חֲבוֹט חֲבִיטָךְ דְּהוּא טָבָא בְּקִילְטָא. הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר נִבּוֹרַיָא בְּצוֹר עַל בַּר יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַנָּכְרִית וְהוֹלִיד בֵּן, שֶׁנִּמּוֹל בְּשַׁבָּת, שְׁמַע רַבִּי חַגַּי שְׁלַח וְאַיְיתֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ מְנָא הָא לָךְ, אֲמַר לֵיהּ דִּכְתִיב (במדבר א, יח): וַיִּתְיַלְּדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם. אֲמַר לְהוֹ אַרְבְּעוּנֵיהּ דְּיִלְקֵי, אֲמַר לֵיהּ בַּר נָשׁ דַּאֲמַר מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא לָקֵי, אֲמַר לֵיהּ לָא הוֹרֵית טַב. אֲמַר לֵיהּ מְנָן אַתְּ מוֹדַע לִי, אֲמַר לֵיהּ אִי אָתֵי לְגַבָּךְ בַּר עַמְמַיָא וַאֲמַר בָּעֵינָא לְמֶהֱוֵי יְהוּדָאי עַל מְנָת דְּמִגְזַרְנֵיהּ בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא אוֹ בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרַיָא, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת אוֹ לֹא, וַהֲלוֹא אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת אֶלָּא עַל בְּנָהּ שֶׁל בַּת יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד. אָמַר לוֹ וּמְנָא לָךְ הָא, אֲמַר לֵיהּ כְּתִיב (עזרא י, ג): וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת ה', אֲמַר לֵיהּ מִן הַקַּבָּלָה אַתְּ מַלְקֵנִי, אֲמַר לֵיהּ כְּתִיב (עזרא י, ג): וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה. אָמַר לוֹ וּמֵאֵיזוֹ תּוֹרָה, אֲמַר לֵיהּ מִדְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, כְּתִיב (דברים ז, ג): וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם, לָמָּה, (דברים ז, ד): כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי, בִּנְךָ הַבָּא מִיִּשְׂרְאֵלִית קָרוּי בִּנְךָ, וְאֵין בִּנְךָ הַבָּא מִן הַכּוּשִׁית קָרוּי בִּנְךָ אֶלָּא בְּנָהּ. אֲמַר לֵיהּ חֲבוֹט חֲבִיטָךְ דְּהוּא טָבָא בְּקִלְטָא. אָמַר שְׁלֹמֹה עַל כָּל אֵלֶּה עָמַדְתִּי וּפָרָשָׁה שֶׁל פָּרָה אֲדֻמָּה חָקַרְתִּי וְשָׁאַלְתִּי וּפִשְׁפַּשְׁתִּי (קהלת ז, כג): אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי.

וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר (במדבר כה, ז), וְכֻלָּם לֹא רָאוּ וְהָכְתִיב (במדבר כה, ו): לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה הַבּוֹעֵל אֲרָמִית קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. (במדבר כה, ז): וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, מֵהֵיכָן עָמַד, אֶלָּא שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר אִם הוּא חַיָּב מִיתָה אִם לָאו, עָמַד מִתּוֹךְ הָעֵדָה וְנִתְנַדֵּב וְלָקַח רֹמַח בְּיָדוֹ, נָטַל שִׁנֵּי בַּרְזֶל בְּיָדוֹ וְהִנִּיחוֹ בְּחֵיקוֹ וְהִתְחִיל מִסְתַּמֵּךְ עַל הָעֵץ, שֶׁנִּתְיָרֵא מִפְּנֵי שִׁבְטוֹ שֶׁהִקִּיפוּ אוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלָם אָמְרוּ לוֹ לָמָּה בָּאתָ, אָמַר לָהֶם אַף אֲנִי בָּא לַעֲשׂוֹת צָרְכִּי, הִנִּיחוּהוּ וְנִכְנַס, שֶׁאִלְמָלֵא כֵן לֹא הִנִּיחוּהוּ לִכָּנֵס, (במדבר כה, ח): וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, דָּקַר שְׁנֵיהֶם זֶה עַל גַּב זֶה לְתוֹךְ טֻמְאַת שְׁנֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לֹא הָיְתָה שָׁם טֻמְאָה, וְקִנֵּא לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעָשָׂה לוֹ שְׁנֵים עָשָׂר נִסִּים, הַנֵּס הָאֶחָד, דַּרְכָּן לִפְרשׁ זֶה מִזֶּה, וְהִדְבִּיקָן הַמַּלְאָךְ. הַנֵּס הַשֵּׁנִי, סָתַם פִּיהֶם הַמַּלְאָךְ, כְּדֵי שֶׁלֹא יִצְוְחוּ. הַשְּׁלִישִׁי, כִּוֵּן אֶת הָרוֹמַח כְּנֶגֶד הַקֳּבָה שֶׁלָּהּ, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא זַכְרוּתוֹ נִרְאָה בְּתוֹךְ הַקֳּבָה מִפְּנֵי הַנּוֹקְרָנִין, כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיוּ אוֹמְרִים אַף הוּא נִכְנַס וְעָשָׂה צָרְכּוֹ. הָרְבִיעִי, הֶאֱרִיךְ הַבַּרְזֶל כְּדֵי שֶׁיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם. הַחֲמִישִׁי, נָתַן כֹּחַ בִּזְרוֹעוֹ כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ אֶת שְׁנֵיהֶם. הַשִּׁשִּׁי, נָתַן כֹּחַ בָּעֵץ לִסְבֹּל אֶת שְׁנֵיהֶם. הַשְּׁבִיעִי, לֹא נִשְׁמְטוּ מִן הַזַּיִן אֶלָּא עָמְדוּ בִּמְקוֹמָן. הַשְּׁמִינִי, הֲפָכָן הַמַּלְאָךְ בְּרֹאשׁ הָרוֹמַח כְּתִקְנָן, לַרְאוֹת קְלוֹנָם לַכֹּל. הַתְּשִׁיעִי, לֹא הִטִּיפוּ דָם, שֶׁלֹא יִטַּמָּא פִּינְחָס. הָעֲשִׂירִי, שֶׁשָּׁמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחוֹתֵיהֶן שֶׁלֹא יָמוּתוּ וְיִטַּמָּא. הָאַחַד עָשָׂר, הִגְבִּיהַּ הַמַּלְאָךְ אֶת הַמַּשְׁקוֹף כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם בֵּין כְּתֵפָיו תְּלוּיִן לְעֵינֵי הַכֹּל. הַשְּׁנֵים עָשָׂר. כְּשֶׁיָּצָא עָמְדוּ בְּנֵי שִׁבְטוֹ לִפְגֹּעַ בּוֹ, יָרַד הַמַּלְאָךְ וְנָגַף בָּהֶם. כְּשֶׁרָאָה פִּינְחָס שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְכַלּוֹתָן, חֲבָטָן בַּקַּרְקַע וְעָמַד וְהִתְפַּלֵּל וְסִלְּקוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קו, ל): וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא, כב): וְנָתַן בִּפְלִלִים וגו', וּכְתִיב (במדבר כה, ט): וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף, לְלַמֶּדְּךָ בְּכָל שָׁעָה שֶׁנּוֹפְלִים נִמְנִים, מָשָׁל לִזְאֵב שֶׁנָּפַל עַל הַצֹּאן, אָמַר בַּעַל הַצֹּאן לָרוֹעֶה חֲשֹׁב כַּמָּה חָסְרוּ, לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה הַזְּנוּת מְרַחֶקֶת, שֶׁזֶּה יָחִיד וְעַל יָדוֹ נָפְלוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי טז, יד): חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָה וגו', מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה עוֹבֵר וְסִיעָה שֶׁל נְעָרִים עוֹמְדִים, וְקִלֵּל אֶחָד מֵהֶן אֶת הַמֶּלֶךְ, נִתְמַלֵּא הַמֶּלֶךְ עֲלֵיהֶם חֵמָּה, בָּא תּוֹשָׁב אֶחָד שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶם וְנָתַן מִשְׂטָר אֶחָד לְאוֹתוֹ שֶׁקִּלֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ, מִיָּד שָׁכְכָה חֲמָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. כָּךְ מִי גָרַם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁתָּשׁוּב חֲמָתוֹ וְלֹא נִתְכַּלּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה פִּינְחָס, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי סִרְחוֹן הֵם נִמְנִים, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא (הושע ב, א): וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר, בִּמְהֵרָה אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

וַיַּרְא פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר. וְכֻלָּן לֹא רָאוּ. וַהֲלֹא כְּתִיב: לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה, שֶׁהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה. מֵהֵיכָן עָמַד. אֶלָּא שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר אִם הוּא חַיָּב מִיתָה אוֹ לָאו. עָמַד פִּנְחָס בְּתוֹךְ הַקָּהָל וְנִתְנַדֵּב. וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. נָטַל שִׁנּוֹ שֶׁל בַּרְזֶל וְהֵנִיחוֹ בְּחֵיקוֹ וְהִתְחִיל מִסְתַּמֵּךְ עַל הָעֵץ, שֶׁנִּתְיָרֵא מִפְּנֵי שִׁבְטוֹ שֶׁהִקִּיפוּ אוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלָם, אָמְרוּ לֵיהּ, לָמָּה בָּאתָ. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי בָּאתִי לַעֲשׂוֹת צְרָכַי. הֱנִיחוּהוּ וְנִכְנַס. שֶׁאִלְמָלֵא זוֹ, לֹא הֱנִיחוּהוּ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם, זֶה עַל גַּב זֶה לְתוֹךְ טֻמְאַת שְׁנֵיהֶם, שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: לֹא הָיְתָה שָׁם טֻמְאָה, וְקִנֵּא לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְנַעֲשׂוּ לוֹ שְׁנֵים עָשָׂר נִסִּים. וְאֵלּוּ הֵן, הַנֵּס הָרִאשׁוֹן, דַּרְכָּן לִפְרֹשׁ זֶה מִזֶּה, וְהִדְבִּיקָן הַמַּלְאָךְ. הַנֵּס הַשֵּׁנִי, סָתַם הַמַּלְאָךְ פִּיהֶם שֶׁלֹּא יִזְעֲקוּ. הַנֵּס הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁכִּוֵּן כְּנֶגֶד הַקֻּבָּה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא זַכְרוּתוֹ נִרְאֶה בְּתוֹךְ הַקֻּבָּה שֶׁלָּהּ. מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אַף הוּא נִכְנַס וְעָשָׂה צְרָכָיו. הָרְבִיעִי, הֶאֱרִיךְ הַבַּרְזֶל, כְּדֵי שֶׁיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם. הַחֲמִישִׁי, נָתַן כֹּחַ בִּזְרוֹעוֹ לְהַגְבִּיהַּ אֶת שְׁנֵיהֶם. הַשִּׁשִּׁי, הָיָה כֹּחַ בָּעֵץ לִסְבֹּל אֶת שְׁנֵיהֶם. הַשְּׁבִיעִי, לֹא נִשְׁמְטוּ מִן הָרֹמַח, אֶלָּא עָמְדוּ בִּמְקוֹמָן. הַשְּׁמִינִי, הִגְבִּיהָן הַמַּלְאָךְ בְּרֹאשׁ הָרֹמַח כְּדַרְכָּן, לְהַרְאוֹת קְלוֹנָן. הַתְּשִׁיעִי, לֹא הִטִּיפוּ דָּם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטָּמֵא פִּנְחָס. הָעֲשִׂירִי, שָׁמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחָם שֶׁלֹּא יָמוּתוּ. הָאֶחָד עָשָׂר, הִגְבִּיהַּ הַמַּלְאָךְ אֶת מַשְׁקוֹף הַבַּיִת, כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם תְּלוּיִים לְעֵינֵי הַכֹּל. הַשְּׁנֵים עָשָׂר, עָמְדוּ כָּל בְּנֵי שִׁבְטוֹ לִפְגֹּעַ בּוֹ, יָרַד מַלְאָךְ וְנָגַף אוֹתָם לְפָנָיו. כְּשֶׁרָאָה פִּנְחָס שֶׁמְּבַקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַלּוֹתָן, חֲבָטָן בַּקַּרְקַע וְעָמַד וְהִתְפַּלֵּל סַלְקוּ, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיַּעֲמֹד פִּנְחָס וַיְפַלֵּל וְגוֹ' (תהלים קו, ל), שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת הַדִּין. אֵין וַיְפַלֵּל אֶלָּא דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַן בִּפְלִילִים (שמות כא, כב). וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, וְאַחֲרֵי כֵן, שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ. לְהוֹדִיעֲךָ בְּכָל זְמַן שֶׁנּוֹפְלִין, נִמְנִין. מָשָׁל לִזְאֵב שֶׁנָּפַל עַל הַצֹּאן, אָמַר בַּעַל הַצֹּאן לָרוֹעֶה, חָשֹׁב כַּמָּה חָסְרוּ. לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה הַזְּנוּת מַרְחֶקֶת, שֶׁזֶּה יְחִידִי הָיָה וְעַל יָדוֹ נָפְלוּ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה (משלי טז, יד). מָשָׁל לַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה עוֹבֵר וְסִיעַת נְעָרִים עוֹמְדִים לְפָנָיו. בָּא אֶחָד וְקִלֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ, נִתְמַלֵּא הַמֶּלֶךְ עֲלֵיהֶם חֵמָה. בָּא אֶחָד מֵהֶם וּסְטָרוֹ לְאוֹתוֹ שֶׁקִּלֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ, מִיָּד שָׁכְכָה חֲמַת הַמֶּלֶךְ. כָּךְ מִי גָּרַם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ וְלֹא יִתְכַּלּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל. הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה פִּנְחָס. הֱוֵי, וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי סוֹרְחָן, הֱיִיתֶם נִמְנִין. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, וְהָיָה מִסְפָּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר (הושע ב, א). בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

דבר אחר (מיכה ז ח) אל תשמחי אויבתי לי. למה כי נפלתי קמתי. תכף לנפילה קימה. רבי שמואל אמר לה מן הדא (משלי כד טז) כי שבע יפול צדיק וקם. אבל הרשעים יכשלו ברע. תכף לכשלון רעה. בפעם אחת הן נופלין ואין להם עמידה. וכן הוא אומר (ירמיה י ח) ובאחת יבערו ויכסלו. (מיכה ז ח) כי אשב בחשך ה' אור לי. שנו רבותינו מתוך כעס רצון. ומתוך אפלה אורה. ומתוך רוגז רחמים. מתוך צרה רוחה. מתוך ריחוק קירוב. מתוך נפילה קימה. מתוך כעס רצון שנאמר (דברים ט יד) הרף ממני ואשמידם. מיד (שמות לב יד) וינחם ה' על הרעה. מתוך אפלה אורה כי אשב בחשך ה' אור לי. מתוך רוגז רחמים (חבקוק ג ב) ברוגז רחם תזכור. מתוך צרה רוחה (ירמיה ל ז) ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע. מתוך ריחוק קירוב (הושע ב א) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. מתוך נפילה קימה כי נפלתי קמתי. ואין את מוצא ימים קשים שהיו להם לישראל ויושבין באפלה כאותן הימים שהיו בימי המן שאמר לאחשורוש (אסתר ג ח) ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים. כיון שידעה אסתר התחילה אומרת (שם ד טז) לך כנוס את כל היהודים. וכשאמרה (שם) ובכן אבוא אל המלך. התחילו בני פלטין אומרים עכשיו הוא כועס עליה וגוזר עליה מיתה וכל אחד ואחד אומר אני אטול את בגדיה. וזה אומר אני אטול את תכשיטיה. וזה אומר אני אטול את קדשיה. וזה אומר אני אטול את פורפריא שלה של מלכות. שנאמר יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל. וכיון שהיתה צופה ורואה כן מתפללת ואומרת אתה ה' אל תרחק אילותי לעזרתי חושה. וכיון שראה דוד כן באיזה לשון היא קוראה להקב"ה אילותי סידר עליה מזמור על אילת השחר:

ויהיו המתים במגפה וגו' (במדבר שם ט). להודיעך בכל שעה שנופלין נמנין, אמ הקב"ה בעולם הזה על ידי סרחון נופלין, אבל לעתיד לבא והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר וגו' (הושע ב א).

ותחלת נבואתו אמר הקב"ה להושעי הושע בניי חטאו, אמר לפניו רבונו של עולם ימחו על קדושת שמך, אמר לו קח לך אשת זנונים (הושע א ב), וזה היה במראה הנבואה לא בהקיץ, כי הכל היה בשעה אחת, לקה אשה והוליד ממנה בנים שנים, כמו שכתוב בתרי עשר, אחר כך אמר לו הקב"ה גרש האשה הזאת עם בניה כי בני זנונים המה, התחיל הושע בן בארי בוכה, אמר לו הקב"ה הושע מפני מה אתה בוכה, אמר מפני שריחמתי על אשתי ועל בני, אמר לו הקב"ה אם אשתך זונה ובניך בני זנונים וריחמתה עליהם, אני לא ארחם על בני שהם בני אברהם יצחק ויעקב אהובי, ומי שיש לו אוהב צריך לאהוב את בניו, מיד הקיץ הושע בן בארי מן המראה שלו, והתחיל לשבח את ישראל ואמר והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו' (הושע ב א), ועל כן אמר לישראל שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך, אמר הושע לישראל עשו תשובה עד שלא יעשה הקב"ה כשם שעשה לשומרון, ולחברותיה, אמרו ישראל אפשר שיקבלנו בתשובה, אמר להם תשובו של קין קבלתי ותשובתכם איני מקבל, תשובת אחאב, תשובת נינוה, תשובת אנשי ענתות תשובת מנשה, תשובת יכניה קבלתי ותשובתכם איני מקבל:

וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי (ויקרא כד, י), רַבָּנָן וְרַבִּי לֵוִי, רַבָּנָן אָמְרֵי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ מַמְזֵרִין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, הוּא הָיָה מַמְזֵר. רַבִּי לֵוִי אָמַר מַמְזֵר בָּרוּר הָיָה, כֵּיצַד נוֹגְשִׂין הָיוּ מִצְרִיִּים וְשׁוֹטְרִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל, נוֹגֵשׂ הָיָה מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה שׁוֹטְרִים, וְשׁוֹטֵר הָיָה מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם, נִמְצָא נוֹגֵשׂ מְמֻנֶּה עַל מֵאָה בְּנֵי אָדָם, חַד זְמַן קֳדַם נוֹגֵשׂ גַּבֵּי שׁוֹטֵר אָמַר לוֹ זִיל כְּנוֹשׁ לִי חֲבוּרָתָךְ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס שָׂחֲקָה לוֹ אִשְׁתּוֹ, אָמַר דְּהָדֵין גַּבְרָא הִיא, יָצָא וְהִטְמִין עַצְמוֹ לַאֲחוֹרֵי הַסֻּלָּם, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא בַּעֲלָהּ נִכְנַס וְקִלְקֵל עִמָּהּ, הָפַךְ לַאֲחוֹרָיו וְחַמְתֵיהּ נָפֵיק מִן גּוֹ בֵּיתָא, כֵּיוָן דְּיָדַע דְּחַמְתֵיהּ נָפַק לְגַבֵּיהּ וַהֲוֵי מָחֵי לֵיהּ כָּל הַהוּא יוֹמָא, וְאָמַר לֵיהּ לָעֵי טַבְאִית לָעֵי טַבְאִית, מִתְכַּוֵּן בָּעֵי לְמִקְטְלֵיהּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵצִיצָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּמשֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ב, יב): וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, מַהוּ כֹּה וָכֹה, אֶלָּא רָאָה מֶה עָשָׂה לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה, אָמַר לוֹ לֹא דַיוֹ שֶׁקִּלְקֵל עִם אִשְׁתּוֹ אֶלָּא שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, מִיָּד (שמות ב, יב): וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר רָאָה שֶׁאֵין מִי יַעֲמֹד וִיקַנֵּא לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַיַּהַרְגֵּהוּ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר רָאָה שֶׁאֵין מִי יַעֲמֹד וְיַזְכִּיר עָלָיו אֶת הַשֵּׁם, וַיַּהַרְגֵּהוּ. וְרַבָּנָן אָמְרִין רָאָה שֶׁאֵין תּוֹחֶלֶת עֲתִידָה לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ וְלֹא מִבָּנָיו וְלֹא מִבְּנֵי בָנָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, מִיָּד (שמות ב, יב): וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי. רַבִּי יִצְחָק אָמַר בְּאֶגְרוֹף הֲרָגוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה נח, ד): וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע. רַבִּי לֵוִי אָמַר בְּמַסְטֵירִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל הֲרָגוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (הושע ב, א): וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם.

כִּי תִשָֹּׂא, כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא (שיר השירים ז, ג): שָּׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר וגו', וְכָל הַפְּתִיחוֹת כֻּלָּן כָּעִנְיָן הַכָּתוּב בַּפָּרָשִׁיּוֹת, וְעוֹד אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה חַיָּבִין לִי יִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁלָּווּ הֵימֶנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תִשָֹּׂא, כְּמָה דְתֵימָא (דברים כד, י): כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ, אֱמֹר לָהֶם שֶׁיִּפְרְעוּ מַה שֶּׁהֵם חַיָּבִים לִי, הֱוֵי: כִּי תִשָֹּׂא, וַאֲשַׁלְּמָה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב, א): וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם.

ר' יהושע בן קרחה אומר: (קהלת א) דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. אל תקרי כאן אלא ארץ הולכת וארץ בא, ודור לעולם עומד. ולפי ששינו מעשיהם - שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית. וכן הוא אומר (הושע ב) והיה מספר בני ישראל כחול הים, וכתוב שם: אשר לא ימד ולא יספר. כשישראל עושים רצונו של מקום - הם כחול הים. ואם לאו - והיה מספר בני ישראל כחול הים. ואומר (ישעיה ל) עד אם נותרתם כתורן על ראש ההר. ואומר (עמוס ה) כי כה אמר ה', העיר היוצאת אלף תשאיר מאה, והיוצאת מאה תשאיר עשרה לבית ישראל. והיה מספר בני ישראל - זה מספר שמים. כחול הים - זה מספר אדם.

דָּבָר אַחֵר, רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (הושע יד, ה): אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה (שמות לה, כט): הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה', וְאַחַר כָּךְ רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל, אֶלָּא כְּשֶׁעָשׂוּ הָעֵגֶל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: (שמות לב, י): וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וגו', אָמַר לוֹ בְּדֹק אוֹתָן שֶׁיַּעֲשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, מַה כְּתִיב בְּאוֹתָהּ קַלְקָלָה: (שמות לב, ב): פָּרֲקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, וּמַה הֵבִיאוּ נְזָמִים, וּכְשֶׁעָשׂוּ הַמִּשְׁכָּן עָשׂוּ אוֹתוֹ נְדָבָה, וּמַה כְּתִיב: (שמות לה, כב): כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם טַבַּעַת וְכוּמָז, בִּנְזָמִים חָטְאוּ וּבִנְזָמִים נִתְרַצֶּה לָהֶם, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת עַל יְדֵי הוֹשֵׁעַ (הושע ב, א): וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי, אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּתַבְתָּ (שמות כא, לז): כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, הֲרֵי הֵבִיאוּ חֲמִשָּׁה: חָח, וָנֶזֶם, טַבַּעַת, עָגִיל, וְכוּמָז.

בנים אתם לה' א-להיכם. (קדושין לו) ר' יהודה אומר, אם נוהגים אתם כבנים הרי אתם בנים, ואם לאו אין אתם בנים. ר' מאיר אומר, בין כך ובין כך בנים אתם לה' א-להיכם, וכן הוא אומר: והיה מספר בני ישראל כחול הים, [והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי].

וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות. אין "ישיבה" בכל מקום כי אם קלקלה, שנאמר שמות לב "וישב העם לאכל ושתה", ואומר (בראשית לז) "וישבו לאכל לחם". ר' עקיבא אומר: כל פרשה שהיא סמוכה לחברתה למדה הימנה. ר' אומר: הרבה פרשיות סמוכות זו לזו, ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב! כיוצא בו אתה אומר שמות ו "הן בני ישראל לא שמעו אלי", אמר לו המקום: שמות ג "ושמעו לקולך"! כיוצא בו אתה אומר (ויקרא כא) "ובת איש כהן כי תחל לזנות" – "והכהן הגדול מאחיו". וכי מה ענין זה לזה? אף הוא נשרף? – משל למה הדבר דומה? לקיטרון שהשלים שניו, ולא שימש פלומופילון שלו, אלא ברח והלך לו. שלח המלך והביאו, וחייבו לקטוע את ראשו. עד שלא יצא ליהרג אמר המלך: מלאו לו מדה של דינרים זהב והוציאו לפניו, אמרו לו: אילו עשית כדרך שעשו חביריך – היית נוטל מדה של דינרי זהב ונפשך שלך, עכשיו – אבדת את נפשך את ממונך! כן בת כהן שזנתה, יוצא כהן גדול לפניה ואומר לה: אלו עשית כדרך שעשו אמותיך – זכית שיוצא ממך כהן גדול כיוצא בזה, ועכשיו – אבדת את עצמך אבדת את ממונך ואת כבודך! – לכך נאמר "ובת איש" – "הכהן הגדול מאחיו". כיוצא בו אתה אומר (הושע א) "אתם לא עמי", ואומר (הושע ב) "והיה מספר בני ישראל כחול הים, אשר לא ילמד ולא יספר, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם"... וכי מה ענין זה לזה? – משל למלך שכעס על אשתו, שלח סופר אחד לכתוב לה גט, ועד שלא בא הסופר נתרצה המלך לאשתו. אמר המלך: אפשר שיצא סופר זה מכאן חלוק? – אלא אמור לו: בוא כתוב שאני כופל לה כתובתה! לכך נאמר "כי אתם לא עמי" ואומר "והיה מספר בני ישראל כחול הים". כיוצא בו אתה אומר (הושע יד) "תאשם שומרון כי מרתה באלהיה", ואומר "שובה ישראל עד ה' אלהיך". וכי מה ענין זה לזה? – משל למה הדבר דומה? – למדינה שמרדה על המלך. שלח המלך לפולימרכוס ואמר להחריבה. היה אותו פולימרכוס בקי ומיושב, אמר להם טלו לכם מים, ואם לאו – הריני עושה לכם כדרך שעשיתי למדינה פלונית ולחברותיה, ולהפרכיא פלונית ולחברותיה! לכך נאמר "תאשם שומרון כי מרתה באלהיה" – ואומר "שובה ישראל":