ויקרא א:י מדרש: ספרא, ויקרא רבה, מדרש אגדה ומכילתא דרבי שמעון בן יוחאי

[א] "ואם…" – הרי זה מוסיף על ענין ראשון; ולמה הפסיק? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והרי דברים קל וחמר: ומה מי שהוא שומע מפי הקדש ומדבר ברוח הקדש – צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, על אחת כמה וכמה הדיוט הלמד מן ההדיוט!

בַּשּׁוֹר הוּא אוֹמֵר (ויקרא א, ט): וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר, וּבָאַיִל הוּא אוֹמֵר (ויקרא א, יג): וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב, מַה בֵּין אַיִל לְשׁוֹר, שׁוֹר חָסֵר שְׁתִי וָעֵרֶב אַיִל אֵין חָסֵר שְׁתִי וָעֵרֶב. אָמְרוּ חֲכָמִים לָמַדְנוּ הַקְרָבָה לְשׁוֹר מִן הָאַיִל, וְהַקְרָבָה לָאַיִל מִן הַשּׁוֹר, אָמַר לָהֶם רַבּוֹתַי עָפָר אֲנִי תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם אוֹמַר לִפְנֵיכֶם דָּבָר אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ אֱמֹר, אָמַר לָהֶם רַבּוֹתַי שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִים עָמְדוּ לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ לָזֶה עוֹלָה וְלָזֶה עוֹלָה, לָזֶה חַטָּאת וְלָזֶה חַטָּאת, [לזה אשם ולזה אשם], לָזֶה זֶבַח שְׁלָמִים וְלָזֶה זֶבַח שְׁלָמִים, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן הַקְרָבָה בְּשׁוֹר וָאַיִל וְכָאן נֶאֱמַר הַקְרָבָה בְּאַיִל וְלֹא נֶאֱמַר בְּשׁוֹר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם בְּעַצְמוֹ אֵלֵךְ וְאֶעֱשֶׂה דְבָרִים מְכֹעָרִים דְּבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין אָבִיא שׁוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בָּשָׂר הַרְבֵּה וְאַעֲלֶה לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ וַהֲרֵינִי עִמּוֹ בְּרַחֲמִים וּמְקַבְּלֵנִי בִּתְשׁוּבָה, לְכָךְ נֶאֱמַר הַקְרָבָה בְּאַיִל וְלֹא נֶאֱמַר הַקְרָבָה בְּשׁוֹר.

[ב] "מן הצאן..מן הכשבים..מן העזים" – הרי אלו מיעוטים, פרט לחולה ולזקן ולמזוהם. "קרבנו" – להוציא את הגזל. כבשים ועזים' – להוציא את הכלאים. אתה אומר לכך נאמרו מיעוטים הללו, או לא נאמרו אלא להוציא את שנעבדה בו עבירה – שחרש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ושביעית ויום טוב ויום הכפורים ושבת? תלמוד לומר 'כבשים..לעולה' 'ועזים לעולה' – לרבות את כולם, דברי ר' יהודה.