וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּ֣הּ יָסִ֗יר כַּאֲשֶׁ֨ר הוּסַ֣ר חֵלֶב֮ מֵעַ֣ל זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֒ וְהִקְטִ֤יר הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָ֑ה וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ (פ)
ספרא
[ה] "וְכִפֶּר עָלָיו" (ויקרא ד, כו) (שם, לא) (שם, לה) – שתהא כפרה לשמו; שלא יכפר לשנים כאחד; שיהיה כהן מכפר על ידי עצמו. "וְנִסְלַח לוֹ" – אין משיירין לו ליום הכפורים. יכול אף על פי שישב ולא הביא? תלמוד לומר: "לוֹ".
ספרא
[ה] "וכפר עליו" (ויקרא ד, כו) "וכפר עליו" (שם, לא) "וכפר עליו" (שם, לה) מה תלמוד לומר? מפני הדין. (והלא דין הוא!) [שיכול,] נאמרו דמים למטן ונאמרו דמים למעלן. מה דמים אמורין למטן – אם נתנם מתנה אחת – כפר, אף דמים אמורין למעלן – אם נתנם מתנה אחת – כפר!
ספרא
[ח] "וְכִפֶּר עָלָיו" (ויקרא ד, כו) (שם, לא) (שם, לה) – שתהא כפרה לשמו; שלא יכפר לשנים כאחת; שיהיה כהן מכפר על ידי עצמו. "ונסלח לו" – אין משיירין לו ליום הכפורים. או יכול אף על פי שישב ולא הביא? תלמוד לומר "לו".