ויקרא ו:יא מדרש: ויקרא רבה, ספרא ומדרש אגדה

וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא ב, ב), תָּנֵי רַבִּי חִיָּא וַאֲפִלּוּ רִבּוֹת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן (משלי יד, כח): בְּרָב עָם הַדְּרַת מֶלֶךְ. (ויקרא ב, ב): וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, מִסַּלְתָּהּ וְלֹא כָּל סָלְתָּהּ, מִשַּׁמְנָהּ וְלֹא כָּל שַׁמְנָהּ, הֲרֵי שֶׁהֵבִיא מִנְחָתוֹ מִגּוֹלָה מֵאַסְפַּמְיָא וְרָאָה אֶת הַכֹּהֵן שֶׁהִקְמִיץ וְאָכַל אֶת הַשְּׁאָר, אָמַר אוֹי לִי, כָּל הַצַּעַר הַזֶּה שֶׁנִּצְטַעַרְתִּי בִּשְׁבִיל זֶה, וְהַכֹּל מְפַיְּסִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ וּמָה אִם זֶה שֶׁלֹּא נִצְטַעֵר אֶלָּא שְׁנֵי פְּסִיעוֹת בֵּין הָאוּלָם לַמִּזְבֵּחַ זָכָה לֶאֱכֹל, אַתָּה שֶׁנִּצְטַעַרְתָּ כָּל הַצַּעַר הַזֶּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא (ויקרא ב, ג): וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, רַבִּי חֲנִינָא בַּר אַבָּא אֲזַל לְחַד אֲתַר אַשְׁכָּחָא הָדֵין פְּסוּקָא רֹאשׁ סִדְרָא: וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, מַה פָּתַח עֲלָהּ (תהלים יז, יד): מִמְתִים יָדְךָ ה' מִמְתִים מֵחֶלֶד. מִמְתִים יָדְךָ ה', מַה גִּבּוֹרִים הֵם אֵלּוּ שֶׁנָּטְלוּ חֶלְקָן מִתַּחַת יָדְךָ ה', וְאֵיזֶה זֶה שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי. מִמְתִים מֵחֶלֶד, אֵלּוּ שֶׁלֹּא נָטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ. חֶלְקָם בַּחַיִּים, אֵלּוּ קָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ. וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם, אֵלּוּ קָדְשֵׁי הַגְּבוּל. יִשְׂבְּעוּ בָנִים, (ויקרא ו, יא): כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכְלֶנָּה. וְהִנִּיחוּ יִתְרָם לְעוֹלְלֵיהֶם, וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, אַהֲרֹן זָכָה לְבָנִים בֵּין כְּשֵׁרִים בֵּין פְּסוּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב, ה): בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה רוֹדֵף שָׁלוֹם בְּיִשְׂרָאֵל. (מלאכי ב, ה): וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי, שֶׁקִּבֵּל עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּבִרְתֵת וּבְזִיעַ. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר (מלאכי ב, ה): מִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת, אָמְרוּ בְּשָׁעָה שֶׁיָּצַק משֶׁה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן, נִרְתַּע וְנָפַל לַאֲחוֹרָיו, וְאָמַר, אוֹי לִי שֶׁמָּא מָעַלְתִּי בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. הֵשִׁיבָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמְרָה לוֹ (תהלים קלג, א ג): הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ וגו' כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיּוֹרֵד וגו'. מַה הַטַּל אֵין בּוֹ מְעִילָה אַף הַשֶּׁמֶן אֵין בּוֹ מְעִילָה. כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יוֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן, וְכִי שְׁנֵי זְקָנִים הָיוּ לְאַהֲרֹן וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הַזָּקָן זְקַן, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה אֶת הַשֶּׁמֶן יוֹרֵד עַל זְקַן אַהֲרֹן הָיָה שָׂמֵחַ כְּאִלּוּ עַל זְקָנוֹ יָרָד. (מלאכי ב, ו): תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, שֶׁלֹּא אָסַר אֶת הַמֻּתָּר וְלֹא הִתִּיר אֶת הָאָסוּר. בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, שֶׁלֹּא הִרְהֵר אַחַר דַּרְכֵי הַמָּקוֹם, כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִרְהֵר אָבִינוּ אַבְרָהָם. וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן, שֶׁהֵשִׁיב פּוֹשְׁעִים לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים א, ד): מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ, מַה כְּתִיב בּוֹ בַּסּוֹף (מלאכי ב, ז): כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְּשׁוּ מִפִּיהוּ וגו'.

[ה] "כל זכר…"‏ – לרבות בעלי מומין. למה? אם לאכילה – כבר אמור (ויקרא כא, כב)! אם כן למה נאמר "כל זכר" – לרבות בעלי מומין למחלוקת. "יאכלנה" – כשרה ולא פסולה. "חק עולם" – לבית עולמים. "לְדֹרֹתֵיכֶם" – שינהג הדבר לדורות. "מֵאִשֵּׁי יהו"ה" – אין להם אלא אחר מתן אישים.

[ה] ר' שמעון אומר אף על פי שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה – אינה טעונה מריקה ושטיפה. בישל בו קדשים וחולין, קדשי קדשים וקדשים קלים – אם יש בהם בנותן טעם – הרי אלו נאכלים כחמורים, וטעונים מריקה ושטיפה, ופסולה במגע.