וַיַּקְרֵ֣ב מֹשֶׁ֔ה אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיִּרְחַ֥ץ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם׃
ספרא
[ג] ועוד קל וחומר! מה אם הפקדון – שעשה בו נשים כאנשים. קרובים כרחוקים. פסולים ככשרים. וחייב על כל אחת ואחת בפני בית דין ושלא בפני בית דין – אינו מדבר אלא בתביעת ממון, כאן – שלא עשה בו נשים כאנשים. קרובים כרחוקים. פסולים ככשרים. ולא חייב אלא אחת בפני בית דין – אינו דין שלא ידבר אלא בתביעת ממון?! לא! אם אמרת בפקדון – שלא עשה בו את המושבע כנשבע ואת המזיד כשוגג, תאמר כאן שעשה בו את המושבע כנשבע ואת המזיד כשוגג?! הואיל ועשה בו את המושבע כנשבע ואת המזיד כשוגג – מדבר בתביעת ממון ושלא בתביעת ממון! תלמוד לומר כאן "נפש כי תחטא" ולהלן נאמר (ויקרא ה, כא) "נפש כי תחטא". מה "נפש כי תחטא" אמור להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף "נפש כי תחטא" אמור כאן – לא ידבר אלא בתביעת ממון.
ספרא
[ה] "ויקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אתם במים" – באותה שעה זכו לקידוש ידים ורגלים, באותה שעה זכו בטבילת יום הכפורים.