ויקרא טו:כה מדרש: תנחומא בובר, מדרש תנחומא, שמות רבה וספרא

אלה תולדות נח (בראשית ו ט). [ילמדנו רבינו על כמה עבירות נשים מתות בשעת לדתן, כך] שנו רבותינו, על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן, [על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר, ושלש מצות הללו מן התורה הן]. נדה מנין, שנאמר ואשה כי יזוב זוב דמה (ויקרא טו כה), וחלה מנין, שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (במדבר טו כ), נר השבת מנין, שנאמר וקראת לשבת עונג (ישעיה נח יג). ולמה נצטוו הנשים על המצות הללו, אלא אמרו חכמינו שאדם היה תחילת ברייתו של עולם, ובא חוה ושפכה דמו על ששמע לה, שנא' כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג יט), אמר הקב"ה תנתן לה מצות דם הנדה [שיתכפר לה] על אותו הדם ששפכה, ומצות חלה למה, לפי שאדם היה חלתו של עולם, ובאתה חוה וטימאתהו, אמר הקב"ה תנתן לה מצות חלה, שיתכפר לה על חלתו של עולם שטימאתו, ומנין שהיה אדם חלתו של עולם, כך שנו רבותינו, כיון שהאשה נותנת מים בעיסה היא מגבהת חלתה, כך [עשה] הקב"ה, אמר ר' יוסי בן קצרתא כיון שנתן הקב"ה מים על האדמה, מיד הגביה חלתו אדם מן האדמה, שכך הוא אומר ואד יעלה מן הארץ (בראשית ב ו), מיד וייצר ה' אלהים וגו' (שם שם ז). ומצות הנר, לפי שהיה אדם נרו של הקב"ה, שנא' נר (אלהים) [ה'] נשמת אדם (משלי כ כז), ובאתה חוה וכבתה אותו, אמר הקב"ה ינתן לה מצות הנר, כדי שיתכפר לה על הנר שכבתה, לכך נצטוו הנשים על מצות הנר בשבת, אמר הקב"ה אם הייתם זהירים בנר שבת, אף אני מאיר לכך, שנאמר והיה (ה' לך) [לך ה'] לאור עולם (ישעיה ס יט).

נִדָּה, דִּכְתִיב: וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב (ויקרא טו, כה). חַלָּה, רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם (במדבר טו, כ). הַדְלָקַת הַנֵּר, דִּכְתִיב: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג (ישעיה נח, יג), זוֹ הַדְלָקַת הַנֵּר בַּשַּׁבָּת. וְאִם תֹּאמַר לֵישֵׁב בַּחֹשֶׁךְ, אֵין זֶה עֹנֶג, שֶׁאֵין יוֹרְדֵי גֵיהִנָּם נִדּוֹנִין אֶלָּא בַחֹשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶרֶץ עֵפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל (איוב י, כב).

ויהי בימים הרבים ההם - ימים של צער היו, לפיכך קורא אותן רבים. ודכוותה (ויקרא טו, כה): ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים, לפי שהיו של צער, קורא אותן רבים. וימת מלך מצרים, שנצטרע, והמצורע חשוב כמת, שנאמר (במדבר יב, יב): אל נא תהי כמת ואומר (ישעיהו ו, א): בשנת מות המלך עוזיהו. ויאנחו בני ישראל למה נתאנחו? לפי, שאמרו חרטומי מצרים: אין לך רפואה, אם לא נשחוט מקטני ישראל מאה וחמישים בערב, ומאה וחמישים בבקר, ורחץ בדמיהם שתי פעמים ביום, כיון ששמעו ישראל גזירה קשה, התחילו מתאנחים וקוננים, ואין ויזעקו אלא לשון קינה, כדכתיב (יחזקאל כא, יז): זעק והילל בן אדם. ותעל שועתם אל האלהים, אינו אומר צעקתם, אלא שועתם, כמה דתימא (איוב כד, יב): ונפש חללים תשוע. וישמע אלהים את נאקתם, נאקת החללים, כמה דתימא (יחזקאל ל, כד): ונאק נאקות חלל, וכמה דתימא (איוב שם, שם): מעיר מתים ינאקו. ויזכור אלהים את בריתו, ולא היו ראוין ישראל להנצל, לפי שהיו רשעים, אלא בזכות אבות נגאלו, הדא הוא דכתיב: ויזכור אלהים את בריתו. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: נעשה להם נס ונתרפא מצרעתו: