ויקרא טז:יא מדרש: עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק), ספרא, ויקרא רבה ומדרש לקח טוב

יומא שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כ״ג מביתו ללשכת פרהדרין ומתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול. רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו. שנא׳ (ויקרא טז יא) וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו. א״ל א״כ אין לדבר סוף:

[ב] "ואיל אחד לעולה" – רבי אומר, "איל אחד" הוא האמור כאן והוא האמור בחומש הפקודים. ר' אלעזר ברבי שמעון אומר, שני אילים הם, אחד אמור כאן ואחד אמור בחומש הפקודים. "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו" – שלא יביא משל ציבור. יכול לא יביא משל ציבור – שאין ציבור מתכפרים בו, אבל יביא משל אחיו הכהנים שהרי אחיו הכהנים מתכפרים בו? תלמוד לומר "אשר לו". יכול לא יביא ואם הביא כשר? תלמוד לומר שוב – "אשר לו". "וכפר בעדו ובעד ביתו" – זה וידוי דברים. יכול כפרה בדמים? הריני דן: נאמר כפרה בפר ונאמר כפרה בשעיר. מה כפרה האמור בשעיר וידוי דברים חוץ מדמים, אף כפרה האמור בפר וידוי דברים חוץ מדמים.

דָּבָר אַחֵר, אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא, הַכֹּהֵן מָשִׁיחַ מְכַפֵּר וְצָרִיךְ כַּפָּרָה. תָּנֵי רַבִּי חִיָּא הוֹאִיל וּמָשִׁיחַ מְכַפֵּר וְצִבּוּר מִתְכַּפֵּר, מוּטָב שֶׁיַּקְדִּים מְכַפֵּר לְמִתְכַּפֵּר, דִּתְנַן (ויקרא טז, יא): וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, בֵּיתוֹ זוֹ אִשְׁתּוֹ. דָּבָר אַחֵר, אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא, וְכֹהֵן הַמָּשִׁיחַ חוֹטֵא, אָמַר רַבִּי לֵוִי עֲלוּבָה הִיא מְדִינְתָּא דְאַסְיָא פּוֹדַגְרִיס, וּדְאִיקוּטָטָא בְּחָדָא עֵינָא, וְסָנֵיגוֹרְיָא מְקַטְרֵג בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת. (ויקרא ד, ג): לְאַשְׁמַת הָעָם, לְאֵשׁ מֵת הָעָם, מָשָׁל לְשׁוֹשִׁיטָה שֶׁל דֹּב שֶׁהָיָה אוֹכֵל סְדוּרִים שֶׁל דֹּב, אָמַר הַמֶּלֶךְ הוֹאִיל וְהוּא אוֹכֵל סְדוּרִים שֶׁל דֹּב תֹּאכְלֶנּוּ הַדֹּב. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְהוּא נֶהֱנֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁוֹת תֹּאכְלֶנּוּ הָאֵשׁ. אָמַר רַבִּי אַיְבוּ מַעֲשֶׂה בְּטַבָּח אֶחָד בְּצִפּוֹרִי שֶׁהָיָה מַאֲכִיל אֶת יִשְׂרָאֵל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, פַּעַם אַחַת עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים אָכַל וְשָׁתָה וְנִשְׁתַּכֵּר וְעָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג וְנָפַל וּמֵת, הִתְחִילוּ הַכְּלָבִים מְלַקְּקִין אֶת דָּמוֹ, אָתוֹן וְשָׁיְילוּן לְרַבִּי חֲנִינָא מַהוּ לְאַעֲבָרָא יָתֵיהּ מִן קֳדָמֵיהוֹן, אֲמַר לְהוֹן כְּתִיב (שמות כב, ל): וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אֹתוֹ, זֶה שֶׁהָיָה גּוֹזֵל אֶת הַכְּלָבִים וּמַאֲכִיל אֶת יִשְׂרָאֵל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, אַרְפּוּן לְהוֹן מִדִּידְהוֹן אִינוּן אָכְלִין. (ויקרא ד, ד): וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁכִּבְדוֹ בְּדוֹרוֹן וּבְקִלּוּסִין נָאֶה, אָמַר הַמֶּלֶךְ הַנִּיחוּ אוֹתוֹ עַל פֶּתַח פָּלָטִין, כָּל שֶׁיֵּצֵא וְנִכְנַס יְהֵא רוֹאֶה אוֹתוֹ, כָּךְ וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.