אֶֽת־חֻקֹּתַי֮ תִּשְׁמֹרוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹא־תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָׂדְךָ֖ לֹא־תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֙יִם֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ׃ (פ)
מדרש תנחומא
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, עַד כַּמָּה חַיָּב אָדָם הַמְטַפֵּל בַּכִּלְאָיִם. כָּךְ תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ (ויקרא יט, יט), אֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי מֵאָה כֵּלִים אָסוּר לוֹ לִלְבּוֹשׁ. אֲבָל אִם פֵּרַשׂ אוֹתוֹ תַחְתָּיו בִּלְבָד שֶׁלֹּא יְהֵא נוֹגֵעַ בְּשָׂרוֹ בְּכִלְאַיִם, מֻתָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ. עָלֶיךָ לֹא יַעֲלֶה, אֲבָל אַתָּה מַצִּיעָן תַּחְתֶּיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, שִׁמְרוּ מִצְוֹתַי וְחֻקּוֹתָי. לָמָּה, שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה מִצְוָה, וּשְׂכַר עֲבֵרָה עֲבֵרָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, עַל כָּל מִצְוָה שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה, מוֹסְרִין לוֹ מַלְאָךְ לְשָׁמְרוֹ. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, מוֹסְרִין לוֹ מַלְאָךְ אֶחָד. עָשָׂה מִצְוֹת הַרְבֵּה, מוֹסְרִין לוֹ מַלְאָכִים הַרְבֵּה לְשָׁמְרוֹ, כִּי מַלְאָכָיוּ יְצַוֶּה לָּךְ וְגוֹ' (תהלים צא, יא). כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה בַּמִּצְוֹת, הוּא קֹנֶה שֵׁם טוֹב לְעַצְמוֹ. אַתְּ מוֹצֵא שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְאָדָם, אֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִין לוֹ בְּנֵי אָדָם, וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ. טוֹב מִכֻּלָּן מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ.
מדרש תהילים
דבר אחר אשרי האיש. אלו בניו של קרח שלא הלכו בעצת אביהם שנאמר (במדבר טז כו) סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה. ובדרך חטאים (שם יז ג) את מחתות החטאים. ובמושב לצים זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרן. מה עשה כינס כל הקהל שנאמר (שם טז יט) ויקהל עליהם קרח את כל העדה. התחיל לומר ליצנות ואומר להן אלמנה אחת היתה בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות והיתה לה שדה אחת. באתה לחרוש אמר לה משה (דברים כב י) לא תחרוש בשור וחמור יחדו. באתה לזרוע אמר לה משה (ויקרא יט יט) שדך לא תזרע כלאים. באתה לקצור ולעשות ערימה אמר לה הניחי לקט שכחה ופאה. באתה לעשות גורן אמר לה תני תרומה ותרומת מעשר ומעשר ראשון ומעשר שני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה מכרה את השדה ולקחה שני כבשות ללבוש מגזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות שכך אמר לי הקב"ה (דברים טו יט) כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. הגיע זמן גיזה וגזזה אותן אמר לה תני לי ראשית הגז שכן אמר לי הקב"ה (שם יח ד) וראשית גז צאנך תתן לו. אמרה אין לי כח לעמוד באיש הזה הרי אני שוחט אותן ואוכלתן. כיון ששחטן אמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה לו אפילו ששחטתי אותן לא נצלתי מידו. הן עלי חרם. אמר לה תנה לי שכך אמר הכתוב (במדבר יח יד) כל חרם בישראל לך יהיה. נטלה והלך לו. הניחה בוכה היא ושתי בנותיה. אריך כדין הא ביזתא עלובתא. כ"כ הם עושים ותולין בהקב"ה. מכאן שהיה ליצן. כי אם בתורת ה' חפצו אלו בניו שאמרו שירה ואמרו חייבין אנו בכבוד אבינו נחלוק כבוד למשה רבינו עמדו והכריעו עצמן בשביל כבודו של משה. ובתורתו יהגה אלו בניו של קרח. כיון שנבלעו עדת של קרח נמצאו בניו כתורן של ספינה שנאמר (שם כו י) ויהיו לנס. רבי אומר נקרעו כל סביבותיהן ואותו מקום שהיה תחתיהן לא נקרע. רבי שמואל בר נחמני אמר לא היו שלשתן עומדין על מקום אחד אלא כל אחד ואחד היה עומד בפני עצמו ודומין כג' עמודים. והיינו דאמרי ברייתא על מאן קאים עלמא על תלתא עמודי. איכא דאמרי שלשה אבות ואית דאמרי חנניה מישאל ועזריה ואית דאמרי תלתא בני קרח. לא כן הרשעים זה קרח ועדתו. כי יודע ה' דרך צדיקים אלו בניו של קרח. ודרך רשעים תאבד זה קרח ועדתו:
פסיקתא דרב כהנא
[ו] ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהם, ובכולהון כת' חוקה. ואילו הן, אשת אח, וכלאים, ושעיר המשתלח, ופרה. אשת אחיו מנין, ערות אשת אחיך לא תגלה (ויקרא יח:טז), וכת' יבמה יבא עליה וג' (דברים כה:ה), בחיים היא אסורה, מת בלא בנים מותרת לו, וכתב בה חוקה, ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם וגו' (ויקרא יח:ה). כלאים מנין, לא תלבש שעטנז וג' (דברים כב:יא), וסדין בציצית מותר, וכת' בה חוקה את חקתי תשמרו וג' (ויקרא יט:יט). שעיר המשתלח מנין, והמשלח את השעיר לעזאזל (ויקרא טז:כו), הוא עצמו מכפר על אחרים, וכת' ביה חקה, והיתה זאת לכם לחקת עולם (שם שם כט). פרה מנין, תמן תנינן כל העסוקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בבגדים, והיא עצמה מטהרת טמאים וכת' בה חוקה, זאת חוקת התורה (במדבר יט:ב).