וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל׃
ספרא
[א] "כי תבואו" – יכול משבאו לעבר הירדן? ת"ל "אל הארץ" (ויקרא יט, ויקרא כג, ויקרא כה) – אל הארץ המיוחדת.
ספרא
[א] 'כי תבואו'. יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר "אל הארץ" – הארץ המיוחד.
מדרש אגדה
ומשעמדו ישראל וקבלו את התורה הרבה להם מצות, [ליתן להם שכר טוב], ואם כן למה לא צוה הקב"ה לאדם הראשון, אמר הקב"ה מצוה קלה צויתי לאדם הראשון ולא עמד בה, וכל המצות האלו איך הוא יכול לקיים, בו ביום נצטווה ובו ביום בטלה, ולא יכול לעמוד בצויו יום אחד, היאך אמר ר' יהודה בר פדייה בשעה ראשונה עלה במחשבה של הקב"ה לבראות את אדם הראשון, בשנייה נמלך במלאכי השרת, ואמר להם נעשה אדם בצלמינו, בשלישית כנס עפרו, ברביעת גבלו, בחמישית רקמו, בששית העמידו גולם, בשביעית נפח בו הנשמה, שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב ז), בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית צוהו מזה אכול ומזה לא תאכל, בעשירית חטא, באחת עשרה נידון, בשתים עשרה נתגרש, שנאמר ויגרש את האדם (שם ג כד), הרי שלא עמד בציויו אפי' שעה אחת. אמר ר' יהודה בן פדייה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, ותראה בני בניך שקבלו תרי"ג מצות, אמר לו הקב"ה אתה לא יכולת לעמוד בצוויי שעה אחת, והרי בניך משמרים כל המצות שנתתי להם ועומדים בהם, אחד מהם רואה פירות נטיעות שבכרו ואינו טועם מהם עד שלש שנים, שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל (ויקרא י"ט כ"ג), ולך אמרתי מזה אכול ומזה לא תאכל, שנאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת [טוב ורע] לא תאכל ממנו (בראשית ב' ט"ז), ולא עמדת בצוויי אפילו שעה אחת, אלא שמעת מאשתך והנחת דברי, שנאמר ותתן גם לאישה עמה ויאכל (שם ג ו), ובניך צוויתים את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ועומדים בהם, לפיכך לא נצטווה אדם הראשון, לפי שגלוי וידוע לפניו שאינו עומד, לפיכך לא נצטווה: