וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽיהוָ֔ה וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃
ספרא
[ד] "והקרבתם על הלחם" – חובה ללחם. "שבעת כבשים תמימים בני שנה" – כבשים אף על פי שאין לחם, דברי ר' טרפון. אם כן למה נאמר "לחם"? מלמד שלא נתחייבו בכשבים עד שנתחייבו בלחם.
ספרא
[ה] "ופר בן בקר אחד ואלים שנים יהיו עולה לה' ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחח לה'" – דבר הכתוב בקצרה.
תנחומא בובר
אמר ר' שמעון בן יוחי אוי להם לגדפנין שהם נושאים שמו של הקב"ה על חנם, שלא יהא אדם אומר לה' קרבן, לה' עולה, אלא אדם כי יקריב מכם קרבן לה', חטאת לה', עולה לה', מנחה לה'. למוד, בראשית ברא, ואחר כך אלהים, משמזכיר (הטיומא) [קטיזמא] שלו, ואחר כך מזכיר שמו.