וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (ס)
שיר השירים רבה
הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה, הִנָּךְ יָפָה בְּמִצְווֹת, הִנָּךְ יָפָה בִּגְמִילוּת חֲסָדִים. הִנָּךְ יָפָה בְּמִצְווֹת עֲשֵׂה. הִנָּךְ יָפָה בְּמִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה. הִנָּךְ יָפָה בְּמִצְווֹת הַבַּיִת, בְּחַלָּה תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. הִנָּךְ יָפָה בְּמִצְווֹת הַשָֹּׂדֶה, בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, וּמַעֲשַׂר עָנִי וְהַהֶפְקֵר. הִנָּךְ יָפָה בְּכִלְאַיִם. הִנָּךְ יָפָה בְּסַדִּין בְּצִיצִית. הִנָּךְ יָפָה בִּנְטִיעָה. הִנָּךְ יָפָה בְּעָרְלָה. הִנָּךְ יָפָה בְּנֶטַע רְבָעי. הִנָּךְ יָפָה בְּמִילָה. הִנָּךְ יָפָה בִּפְרִיעָה. הִנָּךְ יָפָה בִּתְפִלָּה. הִנָּךְ יָפָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע. הִנָּךְ יָפָה בִּמְזוּזָה. הִנָּךְ יָפָה בִּתְפִלִּין. הִנָּךְ יָפָה בְּסֻכָּה. הִנָּךְ יָפָה בְּלוּלָב וְאֶתְרוֹג. הִנָּךְ יָפָה בִּתְשׁוּבָה. הִנָּךְ יָפָה בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים. הִנָּךְ יָפָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. הִנָּךְ יָפָה בָּעוֹלָם הַבָּא.
איכה רבה
גָּלְתָה יְהוּדָה, אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵינָן גּוֹלִים, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁגּוֹלִים אֵין גָּלוּתָם גָּלוּת, אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁאוֹכְלִים מִפִּתָּם וְשׁוֹתִים מִיֵּינָם, אֵין גָּלוּתָם גָּלוּת, אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין אוֹכְלִין מִפִּתָּם וְאֵין שׁוֹתִין מִיֵּינָם, גָּלוּתָם גָּלוּת. אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵן מְהַלְּכִים בְּאִסְקַפְטִיּוֹת שֶׁלָּהֶם, אֵין גָּלוּתָם גָּלוּת, אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן מְהַלְּכִין יְחֵפִין, גָּלוּתָם גָּלוּת. לְכָךְ נֶאֱמַר: גָּלְתָה יְהוּדָה. כָּאן הוּא אוֹמֵר גָּלְתָה יְהוּדָה, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (ירמיה נב, כז): וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ תָּשַׁשׁ כֹּחָן כִּנְקֵבָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: גָּלְתָה יְהוּדָה. מֵעֹנִי, עַל שֶׁאָכְלוּ חָמֵץ בַּפֶּסַח, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דברים טז, ג): לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי. דָּבָר אַחֵר, מֵעֹנִי, עַל שֶׁחָבְלוּ מַשְׁכּוֹן עָנִי בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶם, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דברים כד, יב): וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. דָּבָר אַחֵר, מֵעֹנִי, עַל שֶׁעָשְׁקוּ שְׂכַר שָׂכִיר, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דברים כד, יד): לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן. דָּבָר אַחֵר, מֵעֹנִי, עַל שֶׁגָזְלוּ מַתְּנוֹת עָנִי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ויקרא יט, י, כג, כב): לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם. דָּבָר אַחֵר, מֵעֹנִי, עַל שֶׁאָכְלוּ מַעֲשֵׂר עָנִי. רַבִּי בֵּיבַי וְרַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַב הָאוֹכֵל טֶבֶל שֶׁל מַעֲשֵׂר עָנִי, חַיָּב מִיתָה. דָּבָר אַחֵר, מֵעֹנִי, עַל שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שמות לב, יח): קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ, אָמַר רַבִּי אַחָא קוֹל קִלּוּס עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָנֹכִי שׁוֹמֵעַ. רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֵין לְךָ דּוֹר וָדוֹר שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל מֵחֶטְאוֹ שֶׁל עֵגֶל.
ספרא
[א] "בני ישראל..מקרא קדש" – ואין העכו"ם מקרא קדש. אי "בני ישראל", אין לי אלא בני ישראל. מנין לרבות את הגרים ואת העבדים? תלמוד לומר "יהיה לכם". "שבתון זכרון תרועה מקרא קדש": ר' אליעזר אומר "שבתון" – זו קדושת היום, "מקרא קדש" – קדשהו. אמר לו ר' עקיבא אינו אומר "שבתון" אלא שבות, שכן הוא פותח בשביתה ראשון. אלא "זכרון" – אלו הזכרונות, "תרועה" – אלו השופרות, "מקרא קדש" – זו קדושת היום. ומנין שיהיה כולל עמה את המלכיות? תלמוד לומר (ויקרא כג, כב-כד) "ה' אלקיכם…בחדש השביעי".