וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כָּל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת׃
שמות רבה
דבר אחר: וירא בסבלותם ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע, הוא מת! ואלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע, הם מתים! אמר לו: לך ועשה להן כמו שתאמר. הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח. וירא איש מצרי מה ראה? אמר רבי הונא בשם בר קפרא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: אחד שלא שינו שמותם (כמו שכתוב בשיר השירים רבה ובויקרא רבה פרש ל"ב). ומנין שלא נחשדו על הערוה? שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב, שנאמר (ויקרא כד, י-יא): ושם אמו שלומית בת דברי וגו'. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: נוגשים היו מן המצריים, ושוטרים מישראל. נוגש ממונה על עשרה שוטרים. שוטר ממונה על עשרה מישראל. והיו הנוגשים הולכים לבתי השוטרים בהשכמה, להוציאן למלאכתן לקריאת הגבר. פעם אחת הלך נוגש מצרי אצל שוטר ישראל, ונתן עיניו באשתו, שהיתה יפת תאר בלי מום. עמד לשעת קריאת הגבר, והוציאו מביתו, וחזר המצרי ובא על אשתו, והיתה סבורה שהוא בעלה, ונתעברה ממנו. חזר בעלה ומצא המצרי יוצא מביתו. שאל אותה: שמא נגע בך? אמרה לו: הן, וסבורה אני שאתה הוא. כיון שידע הנוגש שהרגיש בו, החזירו לעבודת הפרך, והיה מכה אותו ומבקש להרגו, והיה משה רואה אותו ומביט בו, וראה ברוח הקדש מה שעשה בבית, וראה מה שעתיד לעשות לו בשדה. אמר: ודאי זה חיב מיתה, כמו שכתוב (שם שם, כא): ומכה אדם יומת! ולא עוד, אלא שבא על אשתו של דתן, על כך חייב הריגה, שנאמר (שם כ, י): מות יומת הנואף והנואפת, והיינו דכתיב: ויפן כה וכה וגו', ראה מה עשה לו בבית, ומה עשה לו בשדה:
ספרא
[א] "ואיש כי יכה" – אין לי אלא איש מכה. אשה מכה מנין? תלמוד לומר (שמות כא, יב) "מכה" – בין איש, בין אשה. אין לי אלא שהכה את האיש. הכה את האשה מנין? ואת הקטן מנין? תלמוד לומר "כי יכה…נפש" – בין איש, בין אשה, בין קטן. יכול אפילו הכה את הנפלים יהא חייב? תלמוד לומר "איש" – מה "איש" מיוחד שהוא בן קיימא, יצאו נפלים שאינן בני קיימא. "כי יכה כל נפש" – עד שיכה כל נפשו. להביא את שהכה ויש בו כדי להמית ובא אחר והמית, הרי זה חייב.
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי
מכה איש אין לי אלא מכה את האיש מכה את האשה ואת הקטן מניין ת"ל (ויקרא כ"ד י"ז) כי יכה כל נפש בין איש ובין אשה ובין קטן אין לי אלא האיש המכה אשה המכה מניין ת"ל מכה בין איש בין אשה: אם כן למה נאמר איש שיכול אפלו הכה את הנפלים ובן שמונה יהא חייב ת"ל איש מה איש מיוחד שהוא בן קיימה יצאו הנפלים ובן שמונה שאינן בני קיימה: ומת. מגיד שאינו חייב עד שימות מכאן אתה אומר הכהו ובא אחר ובלבלו האחרון חייב: מות יומת. אין אנו יודעין במה תהא מיתתו של זה הרי הוא אומר (פס' כ') נקם ינקם ונאמר להלן (ויק' כ"ו כ"ה) והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית מה נקימה האמורה להלן בסייף אף נקימה האמורה כאן בסייף: