וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ׃
ספרא
[ד] וכן הוא אומר (ויקרא כו, לא) "ונתתי את עריכם חרבה" – יכול מאדם? כשהוא אומר (ויקרא כו, לב) "והשימותי אני את הארץ", הרי אדם אמור. הא מה אני מקיים "ונתתי את עריכם חרבה"? מעובר ושב. וכן הוא אומר (ויקרא כו, לא) "והשימותי את מקדשיכם" – יכול מן הקרבנות? כשהוא אומר "ולא אריח בריח ניחוחכם", הרי קרבנות אמורים. הא מה אני מקיים "והשימותי את מקדשיכם"? מן הגדודיות.
ספרא
[ה] "והשימותי אני את הארץ" – זו מדה טובה, שלא יהיו ישראל אומרים "הואיל וגלינו מארצינו, עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח"; לכך נאמר: "ושממו עליה אויביכם היושבים בה" – זו האויבים הבאים אחרי כן, לא ימצאו עליה נחת רוח.
מדרש לקח טוב
פס'. ויחר אף ה' בארץ ההיא. ארץ משובחת מכל הארצות. להביא עליה את כל הקללה. כדי שיהו שוממין על יד הכנענים היושבין בה. שנאמר (ויקרא כ״ו:ל״ב) והשמותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה: