וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְדִּ֨שׁ אֶת־בֵּית֥וֹ קֹ֙דֶשׁ֙ לַֽיהוָ֔ה וְהֶעֱרִיכוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כַּאֲשֶׁ֨ר יַעֲרִ֥יךְ אֹת֛וֹ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יָקֽוּם׃
ספרא
[א] "והיה השדה בצאתו ביובל" – מלמד (ס"א מגיד) שהשדה קרוי לשון זכר בלשון הקדש. מה "קדש" (ויקרא כז, יד) אמור להלן – אינו יוצא אלא בפדיון, אף "קדש" האמור כאן – לא יצא אלא בפדיון;
ספרא
[א] "והעריכו הכהן בין טוב ובין רע" – אין פודין את ההקדשות אכסרה. "כאשר יעריך אֹתו הכהן כן יקום": הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם בעשרים – הבעלים קודמים מפני שהם מוסיפים חמישית. אמר אחד "הרי הוא שלי בעשרים ואחד" – הבעלים נותנים עשרים ושש. "עשרים ושנים" – הבעלים נותנים עשרים ושבע. "עשרים ושלש" – הבעלים נותנים עשרים ושמונה. "עשרים וארבע" – הבעלים נותנים עשרים ותשע. "עשרים וחמש" – הבעלים נותנים שלשים, שאין מוסיפים חמישית על עלויו של זה. אמר אחד "הרי הוא שלי בעשרים ושש" – אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר, הבעלים קודמים; ואם לאו, אומרים לו "הגעתיך".
ספרא
[ב] "ואם המקדיש יגאל" – לרבות את האשה. "ואם המקדיש יגאל" – לרבות את היורש. "ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו" – אם נתן את הכסף, הרי הוא שלו; ואם לאו, אינו שלו.