וְ֠אִישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה דָּוָ֗ה וְגִלָּ֤ה אֶת־עֶרְוָתָהּ֙ אֶת־מְקֹרָ֣הּ הֶֽעֱרָ֔ה וְהִ֕יא גִּלְּתָ֖ה אֶת־מְק֣וֹר דָּמֶ֑יהָ וְנִכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃
ספרא
הוספה: [א] "ואיש" – להוציא את הקטן. "אשר ישכב את אשה דוה" – אין דוה אלא נדה שנאמר "והדוה בנדתה והזב את זובו" (ויקרא טו, לג) מכל מקום.
ספרא
[ב] "כי תהיה" – מן הדיבור ואילך. "כי תהיה זבה" – יכול אפילו זבה מכל מקום תהיה טמא? ת"ל "והיא גלתה את מקור דמיה" – לימד על הדמים שאינם אלא מן המקור.
מדרש תנחומא
וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מַהוּ שֶׁתִּישַׁן נִדָּה בִּבְגָדֶיהָ עִם בַּעֲלָהּ בְּמִטָּה אַחַת, וְאַף בַּעֲלָהּ בִּבְגָדָיו, זֶה לְצַד אֶחָד וְזוֹ לְצַד אַחֵר. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אָסוּר לִשְׁכַּב אֲפִלּוּ זֶה בִּבְגָדָיו וְזוֹ בִּבְגָדֶיהָ, שֶׁאֵין נוֹתְנִין פִּרְצָה לִפְנֵי הַכָּשֵׁר, בְּיוֹתֵר לִפְנֵי הַגַּנָּב, שֶׁמָּשְׁלוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר כְּאֵשׁ בַּנְּעֹרֶת. וְאוֹמֵר: וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִּקְרַב (ויקרא יח, יט). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל עַל הַקְּדֻשָּׁה וְעַל הַטָּהֳרָה, וְאַל יִטַּמְּאוּ בִּנְשׁוֹתֵיהֶן כְּשֶׁהֵן נִדּוֹת. שֶׁכָּל הַמְשַׁמֵּשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ נִדָּה, חַיָּב כָּרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ וְגוֹ' וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם (שם כ, יח).