זכריה ד:יד מדרש: איכה רבה, ספרא, עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק) ועין יעקב

מַעֲשֶׂה בְּדוֹאֵג בֶּן יוֹסֵף שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בֵּן קָטָן לְאִמּוֹ, וְהָיְתָה מְמַדֶּדֶת אוֹתוֹ בִּטְפָחִים וְנוֹתֶנֶת מִשְׁקָלוֹ זָהָב לַשָּׁמַיִם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, וְכֵיוָן שֶׁהֵקִיפָה מְצוּדָה בִּירוּשָׁלַיִם, טְבָחַתּוּ אִמּוֹ בְּיָדֶיהָ וַאֲכָלַתּוּ, וְהָיָה יִרְמְיָה מְקוֹנֵן לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְאוֹמֵר (איכה ב, כ): לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבַתּוּ (איכה ב, כ): אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא, זֶה זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע. דָּבָר אַחֵר, עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַל סִלּוּק דַּעַת וְעַל סִלּוּק שְׁכִינָה. אֶפְשָׁר שֶׁהָיָה צִדְקִיָה רוֹאֶה אֲחֵרִים שֶׁהָיוּ מְנַקְּרִין אֶת עֵינָיו וְלֹא הָיָה לוֹ דַּעַת לְהַטִּיחַ אֶת רֹאשׁוֹ בַּכֹּתֶל עַד שֶׁיָּצָאת נִשְׁמָתוֹ, אֶלָּא גָּרַם לְבָנָיו שֶׁיֵּהָרְגוּ לְפָנָיו. אֶלָּא עַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר (ירמיה ד, ט): יֹאבַד לֵב הַמֶּלֶךְ וְלֵב הַשָֹּׂרִים וגו'. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר עַל בִּטּוּל כְּהֻנָּה וּמַלְכוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (זכריה ד, יד): אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ, אֵלּוּ אַהֲרֹן וְדָוִד, אַהֲרֹן תּוֹבֵעַ עַל כְּהֻנָּתוֹ, וְדָוִד תּוֹבֵעַ עַל מַלְכוּתוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר עַל בִּטּוּל תּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים יב, א): אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות לב, ד): אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. זַבְדִּי בֶּן לֵוִי אָמַר עַל בִּטּוּל קָרְבָּנוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כט, לט): אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם. רַבָּנָן אָמְרֵי עַל בִּטּוּל מִשְׁמָרוֹת, וּמָה הֲנָאָה יֵשׁ לָעוֹלָם מִן הַמִּשְׁמָרוֹת, אֶלָּא בַּשֵּׁנִי הָיוּ מִתְעַנִּין עַל פּוֹרְשֵׂי יַמִּים. בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ מִתְעַנִּין עַל הוֹלְכֵי דְרָכִים. בָּרְבִיעִי הָיוּ מִתְעַנִּין עַל הַתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹא יַעֲלֶה אַסְכָּרָה בְּפִיהֶם וְיָמוּתוּ. בַּחֲמִישִׁי הָיוּ מִתְעַנִּין עַל הַמְעֻבָּרוֹת שֶׁלֹא יַפִּילוּ וְעַל הַמְּנִיקוֹת שֶׁלֹא יָמוּתוּ בְּנֵיהֶם. וַהֲלֹא אֵין מִתְעַנִּין עַל שְׁנֵי דְבָרִים כְּאֶחָד, כְּדִכְתִיב (עזרא ח, כג): וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְּשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר בְּדָנִיֵּאל (דניאל ב, יח): וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָא עַל רָזָא דְּנָה, וְלָא עַל תְּרֵין. אֶלָּא כְּהַהִיא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא עַל עֲצִירַת גְּשָׁמִים וְגָלוּת מִתְעַנִּין עֲלֵיהֶן בְּבַת אַחַת. אֲבָל אֵין מִתְעַנִּין לֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַיִם. אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְרוֹפֵא שֶׁחָשַׁשׁ עֵינוֹ אַחַת, אָמַר עֵינִי תִּבְכֶּה עַל עֵינִי. כָּךְ יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ עֵינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (זכריה ט, א): כִּי לַה' עֵין אָדָם וְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, כִּבְיָכוֹל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵינִי תִבְכֶּה עַל עֵינִי. כִּי רָחַק מִמֶּנִי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי, מַה שְּׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר ה' שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כג, ו): וְזֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ. דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי טָבָא לִמְדִינְתָּא דִּשְׁמָהּ כְּשֵׁם מַלְכָּהּ וְשֵׁם מַלְכָּהּ כְּשֵׁם אֱלֹהֶיהָ. טָבָא לִמְדִינְתָּא דִּשְׁמָהּ כְּשֵׁם מַלְכָּהּ, דִּכְתִיב (יחזקאל מח, לה): וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה. וְשֵׁם מַלְכָּהּ כְּשֵׁם אֱלֹהֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר צֶמַח שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ו, יב): הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר מְנַחֵם שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא וְלֹא פְּלִיגֵי חוּשְׁבְּנָא דְּדֵין כְּחוּשְׁבְּנָא דְּדֵין, הוּא מְנַחֵם הוּא צֶמַח. וַהֲדָא מְסַיֵּיעַ לַהֲדָא דְּרַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ. עוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד בַּר נָשׁ דַּהֲוָה קָא רָדֵי, גָּעַת חֲדָא תּוֹרְתֵיהּ, עֲבַר עֲלוֹי חַד עַרְבִי, אֲמַר לֵיהּ מָה אַתְּ, אֲמַר לֵיהּ יְהוּדָאי אֲנָא, אֲמַר לֵיהּ שְׁרֵי תּוֹרָךְ וּשְׁרֵי פַּדְנָךְ, אֲמַר לֵיהּ לָמָּה, אֲמַר לֵיהּ דְּבֵית מַקְדְּשׁוֹן דִּיהוּדָאי חָרַב. אֲמַר לֵיהּ מְנָא יָדַעְתְּ, אֲמַר לֵיהּ יְדָעִית מִן גְּעִיָּיתָא דְּתוֹרָךְ. עַד דַּהֲוָה עָסֵיק עִמֵּיהּ גָּעַת זִימְנָא אַחְרִיתֵּי, אֲמַר לוֹ אֲסַר תּוֹרָךְ אֲסַר פַּדְּנָךְ דְּאִתְיְילֵיד פְּרִיקְהוֹן דִּיהוּדָאי. אֲמַר לֵיהּ וּמַה שְּׁמֵיהּ, אֲמַר לוֹ מְנַחֵם שְׁמֵיהּ. וַאֲבוּי מַה שְּׁמֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ חִזְקִיָּה. אֲמַר לֵיהּ וְהֵיכָן שָׁרְיָין, אֲמַר לֵיהּ בְּבִירַת עַרְבָא בִּדְבֵית לֶחֶם יְהוּדָה. זַבֵּין הַהוּא גַּבְרָא תּוֹרוֹי זַבֵּין פַּדְּנֵיהּ וַהֲוָה מַזְבֵּין לְבִידִין דִּינוּקִין. עָלַל לְקַרְתָּא וּנְפַק לְקַרְתָּא, עָלַל לִמְדִינָה וּנְפַק לִמְדִינָה, עַד דִּמְטָא לְתַמָּן, אַתְיָין כָּל כְּפָרַיָא לְמִזְבַּן מִינֵּיהּ וְהַהִיא אִיתְּתָא אִמֵּיהּ דְּהַהוּא יְנוּקָא לָא זַבְנַת מִינֵיהּ. אֲמַר לָהּ לָמָּה לֵית אַתְּ זַבְנַת לְבִידִין דִּינוּקִין, אָמְרָה לֵיהּ דַּחֲשָׁיֵיהּ קָשֵׁיי לִינוּקֵי. אֲמַר לָהּ לָמָּה, אָמְרָה לֵיהּ דְּעַל רַגְלוֹי חָרַב בֵּית מַקְדְּשָׁא. אֲמַר לָהּ רְחִיצִין אֲנַן בְּמָרֵיהּ עָלְמָא דְּעַל רַגְלוֹי חָרַב וְעַל רַגְלוֹי מִיתְבְּנֵי. אֲמַר לָהּ אַתְּ הֲוֵי נְסִיבָא לִיךְ מִן אִילֵין לְבִידִין דִּינוּקֵיךְ וּלְבָתַר יוֹמִין אֲנָא אָתֵי לְבֵיתֵךְ וְנָסַב פְּרִיעֵיךְ, נָסְבָה וְאָזְלָה. לְבָתַר יוֹמִין אֲמַר הַאי גַבְרָא אֵיזִיל וְאֶיחֱמֵי הַהוּא יְנוּקָא מַאי קָא עָבֵיד, אֲתָא לְגַבָּהּ אֲמַר לָהּ הַהוּא יְנוּקָא מַאי קָא עָבִיד, אָמְרָה לֵיהּ לָא אֲמָרִית לָךְ דַּחֲשָׁיֵיה קָשֵׁיי אֲפִלּוּ עַל רִגְלֵיהּ נַחֲשֵׁיהּ, דְּמִן הַהִיא שַׁעְתָּא אַתְיָין רוּחִין וְעִלְעוּלִין טַעֲנוּנֵיהּ וְאָזְלִין לְהוֹן. אֲמַר לָהּ וְלָא כָךְ אֲמָרִית לָךְ דְּעַל רִגְלוֹי חָרַב וְעַל רִגְלוֹי מִתְבְּנֵי. אָמַר רַבִּי אָבוּן לָמָּה לִי לִלְמֹד מִן עַרְבִיֵּי, וְלֹא מִקְרָא מָלֵא הוּא, דִּכְתִיב (ישעיה י, לד): וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (ישעיה יא, א): וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָּׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. דְּבֵי רַבִּי שִׁילָא אָמְרֵי שִׁילֹה שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט, י): עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה. שִׁלָּה כְּתִיב. דְּבֵי רַבִּי חֲנִינָא אָמְרֵי חֲנִינָה שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה טז, יג): אֲשֶׁר לֹא אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרֵי יִנּוֹן שְׁמוֹ, דִּכְתִיב (תהלים עב, יז): לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ. רַבִּי בֵּיבָא סַנֵּגוֹרְיָא אָמַר נְהִירָא שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ב, כב): וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא. נְהִירָא כְּתִיב. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי יִצְחָק הָדֵין מַלְכָּא מְשִׁיחָא אִי מֵחַיָּיא הוּא דָּוִד שְׁמֵיהּ, אִי מִמֵּיתַיָא הוּא דָּוִד שְׁמֵיהּ. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אֲנָא אוֹמַר טַעְמֵיהּ (תהלים יח, נא): מַגְּדִיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ, וּלְדָוִד, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ. הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב. רַבִּי אַיְּבוּ אֲמַר כַּהֲדָא אַפְתָּא דְּקַרָא דְּכַמָּה דְּהַהִיא רַבְיָיא הִיא קְטַנָּא. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר כַּהֲדָא חֲזִירְתָּא דְּכַמָּה דְּבָנֶיהָ רַבְיָין הִיא קְטַנָּא.

[א] "זאת משחת אהרן ומשחת בניו" – אמר רבי שמעון, יכול עד שנצטרפה זכות אהרן ובניו כאחת לא זכו בשמן המשחה? תלמוד לומר "זאת משחת אהרן ומשחת בניו" – כדאי אהרן בעצמו וכדאי בניו בעצמם. רבי יהודה אומר יכול יהיו אהרן ובניו צריכים לשמן המשחה לעתיד לבא? תלמוד לומר "זאת משחת אהרן ומשחת בניו". הא מה אני מקיים (זכריה ד, יד) "אלה שני בני היצהר העֹמדים על אדון כל הארץ"? זה אהרן ודוד."מאִשי השם" – מלמד שאף האישים סייעו. "ביום הִקְרִיב אֹתָם לכהן" – מלמד שאף היום סייע.

א״ר אושעיא מאי דכתיב (זכריה יא ז) ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחר קראתי חובלים נועם אלו ת״ח שבא״י שמנעימין זה לזה בהלכה חובלים אלו ת״ח שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה. (שם ד) ויאמר אלי אלה בני היצהר העומדים וגו׳ ושנים זיתים עליה יצהר א״ר יצחק אלו ת״ח שבבבל שמרירין זה לזה בהלכה כזית כתיב (שם ה) ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהן ולהנה כנפים ככנפי החסידה ותשנה האיפה בין הארץ ובין השמים ואומר אל המלאך הדובר בי אנה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער א״ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי זה חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל. וגסות הרוח לבבל נחית והאמר מר עשרה קבין גסות ירדו לעולם תשעה נטלו עילם ואחד כל העולם כלו אין לבבל נחית ואשתרבובי הוא דאשתרבב לעילם דיקא נמי דכתיב לבנות לה בית בארץ שנער ש״מ. וגסות לבבל לא והאמר מר סימן לגסות הרוח עניות ועניות לבבל נחית מאי עניות עניות דתורה דכתיב (שה״ש ח ה) אחות לנו קטנה ושדים אין לה ואמר ר׳ יוחנן זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד. מאי בבל א״ר יוחנן בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד (איכה ג ו) במחשכים הושיבני כמתי עולם א״ר ירמיה זה תלמודא של בבל: