וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵצְא֤וּ מַֽיִם־חַיִּים֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם חֶצְיָ֗ם אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמוֹנִ֔י וְחֶצְיָ֖ם אֶל־הַיָּ֣ם הָאַחֲר֑וֹן בַּקַּ֥יִץ וּבָחֹ֖רֶף יִֽהְיֶֽה׃
אוצר מדרשים
ואלו הן [בפרט]: ארבע לאדם הראשון: ראשונה, שבראו הקב״ה מסוף העולם ועד סופו שנאמר אשר ברא אלקים אדם על הארץ מקצה השמים ועד קצה השמים (דברים ד׳ ל״ב), וכיון שחטא הניח הקב״ה את ידו עליו ומיעטו ונעשה של מאה אמה שנאמר אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה (תהלים קל״ט ה׳) מנין כ״פ מאה אמה. ולעתיד לבוא עתיד הקב״ה לעשות להן לישראל שתהא קומת כל אחד ואחד של מאה אמה שנאמר אשר בנינו כנטיעים וגו׳ (שם קמ״ד י״ב) עד דקאמר תבנית היכל וגו׳ (שם) ותבנית היכל מאה אמה שנאמר אורך החצר מאה באמה (שמות כ״ז:י״ח). שניה, ברא שני עקיביו שהיו דומים לגלגלי חמה, ואם עקיביו כך זיו פניו על אחת כו״כ, ועתיד הקב״ה לעשות לישראל לעתיד לבא שיהיה זיו פניהם מזהיר כגלגל חמה שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (דניאל י״ב ג'). שלישית, שניתן בגן עדן שנאמר ויקח ה׳ אלקים את האדם וגו׳ ויניחהו בגן עדן. כיון שחטא נתגרש שנאמר ויגרש את האדם, ולעתיד לבא עתיד הקב״ה לעשות חרבות ירושלם כגן עדן שנאמר כי ניחם ה׳ ציון וישם מדברה כעדן וגו', כי ניחם ה׳ עמו ניחם כל חרבותיה (ישעיה נ״א ג׳). רביעית, שניתן לו עץ הדעת (עי' פרקי דר״א פנ״א), ולעתיד לבא עתיד הקב״ה להוציא מירושלם שנים עשר נחלים ועל כל נחל ונחל כל עץ שעושה פירות, ובכל חדש וחודש מבכרין פירותיהן, שנאמר ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר וגו׳ (יחזקאל מ״ז י״ב), ולא עוד אלא שעתיד הקב״ה להעלות בארה של מרים כדכתיב והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם (זכריה י״ד ח׳). הרי אלו ארבע של אדם הראשון.
עין יעקב
יז (זכריה י״ד:ח׳-ט׳) "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד", אַטוּ (עד) הָאִידְנָא לָאו אֶחָד הוּא?! אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: (אמר רב אסי) לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא, הָעוֹלָם הַזֶּה, עַל שְׁמוּעוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר: ["בָּרוּךְ] הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב", וְעַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אוֹמֵר: "בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֱמֶת". אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא, כֻּלּוֹ "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב". "וּשְׁמוֹ אֶחָד", [מַאי 'אֶחָד'?] אַטוּ (עד) [הָאִידְנָא לָאו שְׁמוֹ אֶחָד הוּא?! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא כְּהָעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא, הָעוֹלָם הַזֶּה נִכְתָּב בְּיוֹ"ד הֵ"א וְנִקְרָא בְּאָלֶ"ף דָּלֶ"ת, [אֲבָל] הָעוֹלָם הַבָּא, [כֻּלּוֹ אֶחָד], נִכְתָּב בְּיוֹ"ד הֵ"א וְנִקְרָא בְּיוֹ"ד הֵ"א. סָבַר רָבָא לְמִדְרְשֵׁיהּ בְּפִירְקָא. אָמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא:'לְעֹלָם' כְּתִיב! [רַבִּי אֲבִינָא רָמִי, כְּתִיב:] (שמות ג׳:ט״ו) "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם", [וּכְתִיב:] "וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר". אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא כְּשֶׁאֲנִי נִכְתָּב אֲנִי נִקְרָא, נִכְתָּב אֲנִי בְּיוֹ"ד הֵ"א וְנִקְרָא [אֲנִי] בְּאָלֶ"ף דָּלֶ"ת.
מדרש לקח טוב
דרשה. שמע ישראל. זכה יעקב אבינו שנקראו ישראל על שמו. שמע ישראל. אר״ש בן יוחאי ד' דברים היה רבי עקיבא דורש ואני דורשן ודברי נראין מדבריו. האחד (בראשית כ״א:ט׳) ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק שעבד עבודת גלולים דברי רבי עקיבא ואני אומר לא היו צריכין אלא לענין שדות וכרמים שכשבאו לחלוק היה ישמעאל אומר אני נוטל שני חלקים ואתה אחד שאני בכור ראשית און. ודברי נראין מדבריו דכתיב (שם) גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק. השני (במדבר י״א:כ״ב) הצאן ובקר ישחט להם. היספיקו להם דברי רבי עקיבא ואני אומר אפילו אתה מכניס להם צאן ובקר סופם להתרעם עליך ונראין דברי מדבריו. דכתיב (שם) עתה תראה היקרך דברי אם לא. כלומר אתן להם בשר לרעתם. השלישי (יחזקאל ל״ג:כ״ד) יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל אומרים [לאמר] אחד היה אברהם ויירש את הארץ ואנחנו (גוים) רבים. ר' עקיבא דורש אלוה אחד עבד אברם ויירש את הארץ והם שעובדים כמה אלהות לא כל שכן. ואני אומר ומה אברהם שלא נצטווה אלא מצוה אחת ויירש את הארץ אנו שנצטווה לנו כמה מצות לא כל שכן. ונראין דברי מדבריו שהנביא מוכיחן (שם) לכן [וגו'] כה אמר ה' על הדם תאכלו עמדתם על חרבכם [וגו'] והארץ תירשו. הרביעי (זכריה ח) כה אמר ה' צום הרביעי. זה שבעה עשר בתמוז. צום החמישי. זה תשעה באב חמישי לחדשים. צום השביעי שלשה בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ותשרי ז' לחדשים. צום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים שהוא עשירי לחדשים. ואני אומר העשירי זה ה' בטבת שבאת שמועה לגולה אלא בארץ ישראל מתענין על המעשה ובגולה על השמועה דכתיב (יחזקאל ל״ג:כ״א) ויהי בשתים עשרה שנה בעשירי בחמשה לחדש לגלותינו בא אלי הפליט ועשו יום שמועה כיום שרפה. ודברי נראין מדבריו שהוא אומר על אחרון ראשון שמה שסמך מלך בבל בתחלה והוא אחרון בתעניות, ואני אומר על אחרון אחרון לפי שהשמועה היתה באחרונה והוא צום עשירי לא נהגו ישראל להתענות אלא בעשרה בטבת על שם המעשה שגדול המעשה יותר מן השמועה והלכה זו במסכת ראש השנה וכדי להביא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שיעקב אמרו דברנו עד הנה. גם אלה ארבעה דברים שדרשו רבותינו ז״ל. מלמד שהיה יעקב אבינו נודר נדר (בראשית כח) והיה ה' לי לאלהים. שלא ימצא בזרעו פסולת כדרך שמצא בישמעאל ועשו. וכיון שנעשה מעשה בלהה היה עצב עד שנתבשר מפי הגבורה שעשה ראובן תשובה שנאמר (שם לה) ויהיו בני יעקב שנים עשר. וכיון שבא יעקב אבינו ליפטר מן העולם קרא לבניו שנא' (שם מט) ויקרא יעקב אל בניו אמר להם שמא יש בלבכם שום חילוק על מי שאמר והיה העולם אמרו לו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. מיד (שם) וישתחוו ישראל על ראש המטה. מלמד ששיבח והודה להקב״ה שלא יצא הימנו פסולת מיד אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכך מסורת בידינו שלא לאמרו בקול רם שאין כתוב בתורה ושלא לבטלו שכבר אמרו יעקב אבינו לפיכך נאמר בלחש, ה' אלהינו. שמו עלינו ביותר. ה' אחד. על כל באי העולם. ה' אלהינו. בעוה״ז. ה' אחד. לעולם הבא שנאמר (זכריה י״ד:ט׳) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד: