זכריה י:ב מדרש: עין יעקב, מדרש תנחומא, פרקי דרבי אליעזר ומדרש ילמדנו מתוך ילקוט תלמוד תורה

שְׁמוּאֵל, כִּי הֲוָה חָזָא חֶלְמָא בִּישָׁא, אָמַר: (זכריה י׳:ב׳) "וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ". וְכִי הֲוָה חָזָא חֶלְמָא טָבָא, (הוה מתמה ו) "אָמַר: "וְכִי הַחֲלֹמוֹת שָׁוְא יְדַבֵּרוּ"? וְהָא כְּתִיב: (במדבר י״ב:ו׳) "בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ". רָבָא רָמִי, כְּתִיב: "בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ", וּכְתִיב "וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ". לָא קַשְׁיָא, כָּאן עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְכָאן עַל יְדֵי שֵׁד. אָמַר רַבִּי בִּיזְנָא בַּר זַבְדָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר רַבִּי פַּנְדָא, אָמַר רַבִּי (תנחום) [נַחוּם], אָמַר רַבִּי בִּירַיִם מִשּׁוּם זָקֵן אֶחָד, וּמַנוּ? רַבִּי בְּנָאָה: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פּוֹתְרֵי חֲלוֹמוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, פַּעַם אַחַת חָלַמְתִּי חֲלוֹם, וְהָלַכְתִּי אֵצֶל כֻּלָּם, מַה שֶּׁפָּתַר לִי זֶה, לֹא פָּתַר לִי זֶה, וְכֻלָּם נִתְקַיְּמוּ בִּי, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "כָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה". אַטּוּ "כָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִים אַחַר הַפֶּה" קְרָא הוּא? אִין! וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן שֶׁכָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה? שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית מ״א:י״ג) "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה". וְאָמַר רָבָא: וְהוּא דְּמַפְשַׁר לֵיהּ מֵעֵין חֶלְמֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר". (שם) "וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר", מְנָא יָדַע? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד, הֶרְאוּהוּ חֲלוֹמוֹ וּפִתְרוֹן חֲלוֹמוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ.

‎וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלַּיְלָה. זֶה אֶחָד מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת שֶׁטִּמֵּא הַטָּהוֹר כְּבוֹדוֹ בִּשְׁבִיל הַצַּדִּיקִים כָּאן. וּבְמָקוֹם אַחֵר, וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה (בראשית כ, ג), בִּשְׁבִיל שָׂרָה. הִתְחִיל לָבָן אוֹמֵר לְיַעֲקֹב, וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ וְגוֹ' לָמָה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי. הֱשִׁיבוֹ, עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִגְזַר עַל רָחֵל מִיתָה. וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא. וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים. לָמָּה גָנְבָה אוֹתָם. כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִים לְלָבָן שֶׁיַּעֲקֹב בּוֹרֵחַ עִם נָשָׁיו וּבָנָיו וְצֹאנוֹ. וְכִי הַתְּרָפִים מְדַבְּרִים הֵם. כֵּן, דִּכְתִיב: כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן (זכריה י, ב). וְאַתָּה אוֹמֵר, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, כָּל אוֹתוֹ עִנְיָן.

וּמָה הֵם הַתְּרָפִים? שׁוֹחֲטִין אָדָם בְּכוֹר וּמוֹלְקִין אֶת רֹאשׁוֹ וּמוֹלְחִין אוֹתוֹ בְּמֶלַח וּבְשֶׁמֶן טוֹב, וְכוֹתְבִין עַל טַס זָהָב שֵׁם רוּחַ טֻמְאָה וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בַּכַּר וּמַדְלִיקִין נֵרוֹת לְפָנָיו וּמִשְׁתַּחֲוִין לוֹ, וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּהֶן. וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּרָפִים מְדַבְּרִים? שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה י, ב) ״כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן״, לְפִיכָךְ גְּנָבָתַם רָחֵל שֶׁלֹּא יַגִּידוּ לְלָבָן שֶׁבָּרַח יַעֲקֹב. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא לְהַכְרִית עֲבוֹדָה זָרָה מִבֵּית אָבִיהָ.