זכריה י:יב מדרש: מדרש תנחומא

אֶלָּא תְרָפִים, לָמָּה נִקְרְאוּ תְרָפִים. לְפִי שֶׁהֵן מַעֲשֵׂה תֹרֶף, מַעֲשֵׂה טֻמְאָה. וְכֵיצַד הָיוּ עוֹשִׂין. מְבִיאִין אָדָם בְּכוֹר וְשׁוֹחֲטִים אוֹתוֹ וּמוֹלְחִים אוֹתוֹ בְּמֶלַח וּבְשָׂמִים, וְכוֹתְבִין עַל צִיץ זָהָב שֵׁם רוּחַ טֻמְאָה, וּמַנִּיחִין הַצִּיץ בַּמְכַשְּׁפוּת תַּחַת לְשׁוֹנוֹ, וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בַּקִּיר, וּמַדְלִיקִין לְפָנָיו נֵרוֹת וּמִשְׁתַּחֲוִים לוֹ, וּמְדַבֵּר עִמָּם בְּלַחַשׁ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן, לְפִיכָךְ גָּנְבָה אוֹתָן רָחֵל. וְעוֹד, כְּדֵי לַעֲקֹב עֲבוֹדָה זָרָה מִבֵּית אָבִיהָ נִתְכַּוְּנָה, לְפִיכָךְ לֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם. וּכְתִיב: וַתִּגְנֹב רָחֵל.