יחזקאל ח:ג מדרש: עין יעקב, אוצר מדרשים, מדרש אגדה ושמות רבה

[גְּמָרָא. תַּנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כָּל תֵּבָה שֶׁצְּרִיכָה לָמֶ"ד בִּתְחִלָּתָהּ, הִטִּיל לָהּ הַכָּתוּב הֵ"א בְּסוֹפָהּ, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כְּגוֹן 'אֵילִם' (שמות טז) 'אֵלִימָה'. 'מַחֲנַיִם' (ש'ב יז) 'מַחֲנָיְמָה'. 'מִצְרַיִם' (בראשית יב) 'מִצְרַיְמָה'. (במדבר לג) 'דִּבְלָתַיְמָה'. (יחזקאל ח) 'יְרוּשָׁלַיְמָה' (ד"ה א ה). 'מִדְבָּרָה'].

ויהי כהפיץ ה׳ את בני האדם וכו׳ חירם מלך צור היתה גאותו קשה מאד, מה עשה בא לים ועשה לו ארבעה עמודים של ברזל ארוכים שאין להם שיעור, והעמידם זה כנגד זה מרובעים, ועשה לו שבעה רקיעים וכסא וחיות ורעמים וברקים וזיקים. הרקיע הראשון עשה של זכוכית מחמש מאות אמה על חמש מאות אמה ועשה בו חמה ולבנה וכוכבים, הרקיע השני עשה של ברזל אלף וחמש מאות אמה על אלף וחמש מאות אמה, וסילון של מים מפריש בין שני לשלישי, גם עשה בו אבנים מגלגלות המתבקעין אלו לאלו ונשמעין כמו רעמים. הרקיע השלישי עשה של עופרת, שני אלפים אמה על שני אלפים אמה וסילון של מים מפריש ביניהם. הרקיע הרביעי עשה של מתכת, שני אלפים וחמש מאות אמה על שני אלפים וחמש מאות אמה וסילון של מים מפריש ביניהם. הרקיע החמישי עשה של נחשת שלשת אלפים אמה על שלשת אלפים אמה וסילון של מים מפריש ביניהם. הרקיע הששי עשה של כסף שלשת אלפים וחמש מאות אמה על שלשת אלפים וחמש מאות אמה וסילון של מים מפריש ביניהם. הרקיע השביעי עשה של זהב ארבעת אלפים אמה על ארבעת אלפים אמה וקבע בו חיות וכרובים ועשה לו בו מטה של זהב ובראשה מרגליות אדומות, מראות אותו מיכן ומיכן, מיכן נעשו ברקים ומיכן נעשו זיקים, וכשהיה מזעזע עצמו הן מתבקעין אלו לאלו ונשמעין כברקים ורעמים. אמר הקב״ה ליחזקאל בן אדם לך ואמור לחירם מה אתה מתגאה, הלא ילוד אשה אתה. אמר לו יחזקאל להקב״ה היאך אני הולך אצלו והוא עומד באויר? באותה שעה שלח הקב״ה רוח ונטלו בציצית ראשו שנאמר ויקחני בציצית ראשי (יחזקאל ח׳ ג') והוליכו באויר אצל חירם. כיון שבא יחזקאל אצלו מיד נזדעזע, אמר לו יחזקאל לחירם למה אתה מתגאה הלא ילוד אשה אתה, א״ל ילוד אשה אני אלא שאני חי וקיים לעולם, מה הקב״ה מושבו בלב ימים אף אני כן, מה הקב״ה מושבו בשבעה רקיעים אף אני כן, ולא עוד אלא כמה וכמה מלכים מתו ואני חי וקיים לעולם. דוד מלך ישראל מלך ארבעים שנה ומת ואני חי, שלמה מלך ארבעים שנה ומת ואני חי, וכן עשרים ואחד מלכי ישראל קברתי ואני חי וקיים, וכן כל עשרים מלכי יהודה ועשרה נביאים ועשרה כהנים קברתי ואני חי וקיים, הרי אל אני מושב אלהים ישבתי. אמר יחזקאל והלא מלכים גדולים ממך היו ולא עשו כמעשיך! למה היה חירם דומה לעבד שעשה לבוש לאדוניו, כל זמן שהעבד רואה את המלבוש הוא מתגאה ואומר אני עשיתי לבוש לאדוני, אמר המלך אני קורע את הלבוש ולא יהא העבד מתגאה עלי, כך חירם מתגאה ששלח ארזים לבית המקדש וכו', (השאר ליתא בכ״י אך כנראה מסיים בנוסחת הילקוט).

זכרה ירושלם – היאך נהפך כבודה ויקרה וגדולתה לקלון ולחרפה ולשפלה, שכן כתיב הקרובות והרחוקות ממך וגו׳ (יחזקאל כ״ב ה׳). ימי עניה – שהיו מענין את הצדיקים. ומרודיה – שהיו מורדים לפני המקום. ד״א, זכרה ירושלם – אין הכסיל יודע הכבוד שהיה לו אלא א״כ היה נכנס לתוך צרה ואז יודע מה היא הכבוד, ואם ארעו אבל ומתו בניו ובנותיו עבדיו ושפחותיו והוא חוזר ומבקש שלוה, שאל ואמר היכן הבנים והבנות והעבדים והשפחות, לשעה קלה אבד הכל. חטא חטאה ירושלם – כפלים חטאה, שחטאה ולא שבה, ואמר אחרי עשותה את כל אלה אלי תשוב ולא שבה (ירמיה ג׳ ז'), ועוד אין איש ניחם על רעתו (שם ח׳ ו'), והיו חוטאים ואומרים לא חטאנו, שכן כתיב הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי (שם ב׳ ל"ה). חטא חטאה – למה כפליים? אלא למקום ולבריותיו, על עצמו ועל אחרים ועל הגוים. שישראל זוכין ומזכין את הבריות כולן, שהם רואים את מעשיהם נאים והם אומרים אין אומה כיוצא בה, שנאמר ושמרתם כי היא חכמתכם וגו׳ כי מי גוי גדול וגו'. וכשישראל עושין רצונו של מקום הוא עושה להם נסים ושמו מתקדש בעולם בשבילנו כמו שנעשה במצרים ובים ובמדבר ובירדן וביריחו ובגבעון כשעמדה החמה, ובסיסרא ובפלשתים ובכושים ובאשור, ובהרבה מקומות שנעשה נסים לישראל היו כל האומות משבחים להקב״ה והיו מתגיירין ובאים בדת אלהי ישראל, שכן אתה מוצא בימי דוד שנתגיירו גוים המון רב (דהי״א כ״ב ב׳), וכן נבוכדנצר כשראה הנסים שנעשו לדניאל. וכשישראל חוטאים הוא פורע מהם, והגוים מנאצים אותם ומגדפים על המקום, שנאמר ותמיד כל היום שמי מנואץ (ישעיהו נ״ב:ה׳), ועוד כתיב ואמרו לא יראה ה׳ (תהילים צ״ד:ז׳), לכך חטא חטאה ירושלם. כל מכבדיה הזילוה – אלו הבבליים, בראשונה היו מביאים מנחה בימי חזקיה לדרוש המופת אשר היה בארץ, והיום בזזו את כל יקרה, למה? שראו ערותה, שבאו במקדש וראו בקירות ההיכל חקוקים כל רמש ובהמה ושקץ וכל גלולים, שנאמר ואבוא ואראה והנה כל תבנית (יחזקאל ח׳), עד ששמו אותו כבית המנוגע שיש בו צרעת, לכך נאמר הזילוה כי ראו ערותה, אוי להן לישראל מה עשו בבית קדשי הקדשים, עשו אותו כבית המנוגע שיש בו צרעת! במצורע כתיב כי בדד ישב וכאן כתיב איכה ישבה בדד. כיון שבא מנשה והכניס צלם בהיכל, ובימי צדקיהו שהיו מציירין צורות ע״ז בכתלי בית המקדש, הלך בעל הבית כביכול אצל ירמיהו הכהן הנביא ואמר לו, הרי טמאו את ביהמ״ק, שכן כתיב ובא אשר לו הבית (ויקרא י״ד:ל״ה) – זה הקב״ה, וכן הוא אומר יען ביתי אשר חרב (חגי א׳:ט׳). מה כתיב? וצוה הכהן ופנו את הבית, וכאן כתיב ואת הסירות ואת היעים וגו׳ לקח רב הטבחים וגו׳ (מ״א כ״ה). וראה הכהן את הנגע – זה יחזקאל הכהן שהיה בגולה והיה קורא תגר לפני המקום שחרב את ביהמ"ק, מה עשה לו הקב״ה, נטלו בהרף עין והעמידו בביהמ״ק, והראה לו כל דמות ע״ז שהיו מצוירין בכותלי ביהמ״ק, שנאמר וישלח תבנית יד וגו' ותבא אותי ירושלימה וגו' ואחתור בקיר וגו׳ והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וגו׳ מחוקה על הקיר סביב סביב (יחזקאל ח׳ ג׳— י׳), לכך נאמר והנה הנגע בקירות הבית. והסגיר את הבית שבעת ימים, אלו הן שבעים שנה שגלו לבבל. ושב הכהן ביום השביעי – הוא עזרא הכהן שהחזיר הגולים לירושלם, שנאמר הוא עזרא עלה מבבל (עזרא ז׳:ו׳). ולקחו אבנים אחרות – זהו בנין עזרא, דכתיב והוא מתבנא אבן גלל (שם ה׳). ואם ישוב הנגע ופרח – שחזרו וקלקלו עצמן והכעיסו למקום, שנאמר ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת. ועוד כתיב ראיתי וגו׳ הושיבו נשים אשדודיות (נחמיה י״ג:ט״ו). מה עשה המקום? ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו, הביא לשונאיהם ונתצו ושרפו למקדש עד יסודו, שנאמר ערו ערו עד היסוד בה (תהילים קל״ז:ז׳). אמר להם אם אתם הכעסתם אותי אף אני אביא עליכם ד׳ מלכיות. אבל לעתיד לבוא הקב״ה בונה את מקדשו בבית חדש, שכן כתיב בונה ירושלם ה׳ (שם קמ״ז). ותשב אחור – שחזרה לאחוריה מה שהיתה. עד שלא נבנתה מדוד המלך, הכנעני והיבוסי היו יושבים בה, ומשנבנתה היו ישראל יושבים בה ושרתה שכינה בתוכה, ונשתעבדו לה כל האומות, ויצא שמעה בכל העולם. חזרו וחטאו, נסתלקה שכינה מתוכה, ובאו גוים ושרפו את הבית, והרגו כהנים ולוים והגלו הנביאים, וחזרה להיות מדור הגוים כמו שהיתה לפנים, לכך נאמר ותשב אחור. ד״א, שהמקום שהוציאם משם מעבדות לחרות שם החזירם לעבדות, שנאמר והשיבך ה׳ מצרים, וזהו ותשב אחור. ד״א, ותשב אחור – משחרב ביהמ״ק לא זקפו ישראל ראש אלא ויהיו לאחור ולא לפנים. ד״א, ותשב אחור – מאור כשדים יצא אברהם ונחל א״י, וכשחטאו חזרו וגלו לבבל. טומאתה בשוליה – כאשה זבה מגואלת בגדיה ורגליה מטומאת דמה, שנאמר כטומאת הנדה היתה דרכם לפני (יחזקאל ל״ו:י״ז). כי ראתה גוים באו מקדשה – לא הניח המקום לגוים לבא למקדש ולחללו ולטמאו לולא ישראל שטימאוהו. מניין? שכן כתיב ובשחטם את בניהם לגלוליהם ויבאו אל מקדשי וגו׳ (שם כ״ג). ועוד לא הניח המקום לגוים לטבוח אדם מישראל לולי ישראל ששחטו תחלה את בניהם ואת בנותיהם, שנאמר ויזבחו את בניהם ואת בנותיהם לשדים (תהילים ק״ו:ל״ז). לא הניח המקום לשרוף ספרים קדושים עד ששרפו ישראל תחלה, שכן כתיב ויהי כקרא יהודי שלש דלתות וגו׳ והשלך אל האש (ירמיה ל״ו כ״ג), לא הפסיק הקב״ה נביאים קדושים מן העולם ראשונה אלא ישראל שרדפו והרגו אותם. מנין? שכן כתיב וימרו וימרדו בך וגו׳ ואת נביאיך הרגו (נחמיה ט׳ כ״ו). לא עליכם כל עוברי דרך – מה לא עליכם, אלא בכל הדורות שלפנים לא נשמע בעולם שאכל אדם פרי בטנו, עברו כל הדורות מאדם הראשון עד ימיכם, אם נעשה לגוי אחד המעשים שנעשו לישראל, נסים שלא ראו כל גוי ראו ישראל, צרות גדולות שלא לקו בהן כל גוי לקו בהן ישראל. אשר עולל לי – מה הבוצר הזה, מאחר שלקח מן הגפן רוב האשכלות חוזר ומקרקר עוד ומעולל עוד שאר האשכלות, אותו הדרך עשה המקום לישראל: ראשונה – בא פול מלך אשור והגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה. פעם שניה – בא תגלת פלאסר, הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי (ישעיה ח׳ כ"ג) וַיִּקַּח אֶת עִיּוֹן וְאֶת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וגו' וְאֶת הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי (מ״ב ט״ו כ"ט). פעם שלישית – בא שלמנאסר והגלה עשרת השבטים, שנאמר ויגל מלך אשור את ישראל אשורה (מלכים ב י״ח:י״א). ועוד במלכות יהודה גלו ג׳ גליות. בימי יהויקים עלה נבוכדנצר והגלה את יהויקים (דהי״ב ל״ו) וגלו עמו מירושלם. פעם שניה – שלח נבוכדנצר את נבוזראדן ולקח יהויכין וגלות אחרת עמו (שם). פעם שלישית – בא נבוכדנצר וכל חילו על ירושלם, ויצר עליה והגלה את צדקיהו המלך ושאר יהודה ובנימין (שם). פעם רביעית – בא נבוכדנצר למצרים והכה את כל היהודים היורדים שם לעזרה (ירמיה מ״ד), בשביל כך אמר הנביא עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן (שם ו׳ ט').