יחזקאל טז:לב מדרש: אוצר מדרשים, מדרש תנחומא, מדרש שכל טוב ובמדבר רבה

[שם סי׳ ט׳ צד 55]: אמרו חז״ל בזמן שהאשה מתיחדת עם בעלה ולבה לאיש אחר שראתה בדרך אין לך נאוף גדול מזה, שנאמר האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים (יחזקאל ט״ז:ל״ב), וכי יש אשה מנאפת תחת אישה? אלא זו היא שפגעה באיש אחר ונתנה עיניה בו והיא משמשת עם בעלה ולבה עליו. מעשה במלך הערביים ששאל את ר׳ עקיבא אני כושי ואשתי כושית ילדה לי בן לבן, אהרגנה שזנתה תחתי? א״ל צורות ביתך שחורות או לבנות? א״ל לבנות, א״ל כשהיית עוסק עמה עיניה נתנה בצורות לבנות וילדה כיוצא בהן, ואם תמה אתה בדבר, למד מן צאנו של יעקב שמן המקלות היו מתיחמות שנאמר ויחמן הצאן אל המקלות (בראשית ל׳:ל״ט), והודה מלך הערביים ושבח לר״ע (תנחומא פ׳ נשא, במדבר רבה פ״ט).

וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ, פְּרָט לְסוּמָא. דָּבָר אַחֵר, וְנֶעֱלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ, שֶׁלֹּא יְהֵא בַּעֲלָהּ רוֹאֶה וּמֵעַמְעֵם. וְנִסְתְּרָה, עֲדַיִן לֹא שָׁמַעְנוּ שִׁעוּר לַסְּתִירָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כְּדֵי חֲזִירַת הַדֶּקֶל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, כְּדֵי לִשְׁתּוֹתוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּדֵי לִצְלוֹת בֵּיצָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לֶאֱכֹל שָׁלֹשׁ בֵּיצִים זֶה אַחַר זֶה. רַבִּי חַנִּין אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁתִּתֵּן אֶצְבָּעָהּ לְתוֹךְ פִּיהָ. פְּלִימוֹ אוֹמֵר, כְּדֵי לִפְשֹׁט יָד עַל הַסַּל לִטֹּל כִּכָּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לֶחֶם (משלי ו, כו). וְעֵד אֵין בָּהּ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עַכְשָׁו, יֵשׁ לָהּ לְאַחַר זְמַן. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, וַתְּהִי שָׁרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד (בראשית יא, לא). אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עַכְשָׁו, יֵשׁ לָהּ לְאַחַר זְמַן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה, וַתַּהַר וַתֵּלֵד כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (אסתר ב, י). לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּידָה עַכְשָׁו, הִגִּידָה לְאַחַר זְמַן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָרְדְּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ (שם ח, א). וְאַף כָּאן, וְעֵד אֵין בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עַכְשָׁו, יֵשׁ לָהּ לְאַחַר זְמַן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים (מלאכי ג, ה). אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: בִּזְמַן שֶׁהָאִשָּׁה מִתְיַחֶדֶת עִם בַּעֲלָהּ, וְהוּא מְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ וְלִבָּהּ לְאִישׁ אַחֵר שֶׁרָאֲתָה בַּדֶּרֶךְ, אֵין לְךָ נִאוּף גָּדוֹל מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: הָאִשָּׁה הַמְנָאֶפֶת, תַּחַת אִשָּׁה תִּקַּח אֶת זָרִים (יחזקאל טז, לב). וְכִי יֵשׁ אִשָּׁה מְנָאֶפֶת תַּחַת אִשָּׁה. אֶלָּא זוֹ הִיא שֶׁפָּגְעָה בְּאִישׁ אַחֵר וְנָתְנָה עֵינֶיהָ בּוֹ, וְהִיא מְשַׁמֶּשֶׁת עִם בַּעֲלָהּ וְלִבָּהּ עָלָיו. מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ הָעַרְבִים שֶׁשָּׁאַל אֶת רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי כּוּשִׁי וְאִשְׁתִּי כּוּשִׁית וְיָלְדָה לִי בֵּן לָבָן, הוֹרְגָהּ אֲנִי, שֶׁזָּנְתָה תַּחְתַּי. אָמַר לוֹ: צוּרוֹת בֵּיתְךָ שְׁחֹרוֹת אוֹ לְבָנוֹת. אָמַר לוֹ: לְבָנוֹת. אָמַר לוֹ: כְּשֶׁהָיִיתָ עוֹסֵק עִמָּהּ, עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּצוּרוֹת לְבָנוֹת וְיָלְדָה כַּיּוֹצֵא בָּהֶם. וְאִם תָּמֵהַּ אַתָּה בַּדָּבָר, לְמַד מִן צֹאנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁמִּן הַמַּקְלוֹת הָיוּ מִתְיַחֲמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִחֲמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת (בראשית ל, לט). וְהוֹדָה מֶלֶךְ הָעַרְבִים וְשִׁבַּח לְרַבִּי עֲקִיבָא. הֱוֵי, כָּל אִשָּׁה שֶׁמִּתְיַחֶדֶת עִם בַּעֲלָהּ בִּקְדֻשָּׁה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד מִמֶּנָּה בָּנִים צַדִּיקִים. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּחַנָּה שֶׁנִּתְיַחֲדָה עִם בַּעֲלָהּ בִּקְדֻשָּׁה, וְלֹא קִפַּח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתַּן שְׂכָרָהּ, וְנָתַן לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּן צַדִּיק כְּמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל (ירמיה טו, א). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ (תהלים צט, ו). וְכֵן חַנָּה אוֹמֶרֶת, אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי (ש״‎א א, כז). לָמָּה, שֶׁנִּזְרַע בִּקְדֻשָּׁה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה תִּעַבְתִּי כָּל הַנָּכְרִים עַל שֶׁהֵם מִזֶּרַע טֻמְאָה, וּבָחַרְתִּי בָּכֶם לְפִי שֶׁאַתֶּם זֶרַע אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךָ שׂוֹרֵק כֻּלּוֹ זֶרַע אֱמֶת (ירמיה ב, כא). וּכְתִיב וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה (דברים יד, ב). וְאַף לֶעָתִיד לָבֹא אֵינִי בּוֹחֵר אֶלָּא בָּכֶם, שֶׁאַתֶּם זֶרַע קְדֻשָּׁה בְּרוּכֵי ה', שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יִגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה, כִּי זֶרַע בְּרוּכֵי ה' הֵמָּה (ישעיה סה, כג).

ותלך העלמה. הלכה בזריזות. עלמה לשון נערות, ומשמע בין בתולה ובין בעולה, שהרי ברבקה כתיב והיה העלמה היוצאת לשאוב (בראשית כד מג), וידענו שלא הי' אליעזר מדבר אלא בבתולה, ובמשלי כתיב דרך גבר בעלמה (משלי ל יט), ואין זה כי אם בבעולה, דכתיב דרך (נשר) [הנשר] [וגו'] בשמים (שם), והמה ד' דרכים שאין להם תפיסה והכירא אחריהן. דרך שעבר בו הנשר באויר הרקיע, והנחש בצור, שאין רושם ניכר בצור כמו שניכר בעפר תיחוח, ולא האניה שעברה בלב ים, ולא כשבא הגבר על העלמה שאין עלמה זו אלא בעולה מעיקרא, דכתיב כן דרך אשה מנאפת אכלה מחתה פיה ואמרה לא פעלתי און (שם שם כ), ואין מנאפת אלא דנבעלה מעיקרא, וכה"א האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים (יחזקאל טז לב) וכן בישעי' כתיב הנה העלמה הרה (ישעי' ז יד), לא שהיתה בתולה אלא בת בנים, אלא הבחורים קראו אותה עלמה, והיא היתה אשת ישעי', דכתיב ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן ויאמר ה' [אלי] קרא שמו מהר וגו' (ישעי' ח ג), וזה בנו הראשון של ישעיה וזה בנו השני שניבא על אמו, ואמר הנה העלמה הרה וגו' (שם ז יד), קרא שמו עמנואל שהקב"ה עוזרם מיד רצין מלך יורם ומיד פקח בן רמליהו, וכה"א עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל (שם ח י), יסכר פי דוברי שקר (תהלים סג יב):