בֶּן־אָדָ֗ם מָֽה־הַמָּשָׁ֤ל הַזֶּה֙ לָכֶ֔ם עַל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר יַֽאַרְכוּ֙ הַיָּמִ֔ים וְאָבַ֖ד כָּל־חָזֽוֹן׃
משנת רבי אליעזר
אף אבותינו לא נענשו אלא על הליצות, שנ' לכן שמעו דבר יוי אנשי לצון, כי אמרתם כרתנו ברית וגו'. ומה היה ענשו של דבר, לכן כה אמר יוי אלהים הנני יוסד בציון אבן, ושמתי משפט לקו, וכפר בריתכם את מות וחזותכם. וכן הוא אומ' ביחזקאל, מה (לכם אתם מושלים את) המשל הזה [לכם] על אדמת ישראל לאמר [וכו']. ארכו הימים ואבדו כל חזון. שהיו אומרין, הנח לנביאים, רבו השנים.
בראשית רבה
ויהי כי ארכו לו שם הימים: אמר רבי יוחנן: חלום קשה ונבואה קשה, אֵבֶל שוטה - אריכות ימים מבטלת. נבואה קשה מנין? שכך היו ישראל אומרים לנביא (יחזקאל יב): יארכו הימים ואבד כל חזון. אבל שוטה אריכות ימים מבטלת, מיצחק, דכתיב: ויהי כי ארכו לו שם הימים, מיד: והנה יצחק מצחק. רבי חייא בר אבא אמר: בשביל שהעלו לך ימים רבים, היית עושה את הדבר הזה?! לא כך אמר רבי יוחנן: המשמש מטתו ביום, הרי זה מגונה! דאמר ר' יוחנן: אין תשמיש המטה אלא בלילה, שנא' (אסתר ב): בערב היא באה ובבקר היא שבה. איוב מקלל יום לידתו וליל עיבורו, הה"ד (איוב ג): יאבד יום אולד בו, והלילה אמר וגו'. אמר רבי מרינוס בר הושעיה, אמר איוב: הלואי היתה אמי נדה בשעה שבא להזדקק לה, שתאמר לו: הורה גבר?! אין עכשיו עת הריון מגבר. ירמיה מקלל יום לידתו ויום עיבורו, שנאמר (ירמיה כ): ארור היום אשר יולדתי בו, זה יום לידה. (שם): יום אשר ילדתני אמי, זה יום העיבור. אפשר חלקיהו אדם צדיק, והיה משמש מטתו ביום?! אלא, לפי שהיתה איזבל הורגת הנביאים, בא ושמש מטתו ביום וברח: