כִּי֩ אִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּמֵהַגֵּר֮ אֲשֶׁר־יָג֣וּר בְּיִשְׂרָאֵל֒ וְיִנָּזֵ֣ר מֵֽאַחֲרַ֗י וְיַ֤עַל גִּלּוּלָיו֙ אֶל־לִבּ֔וֹ וּמִכְשׁ֣וֹל עֲוֺנ֔וֹ יָשִׂ֖ים נֹ֣כַח פָּנָ֑יו וּבָ֤א אֶל־הַנָּבִיא֙ לִדְרָשׁ־ל֣וֹ בִ֔י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה נַֽעֲנֶה־לּ֖וֹ בִּֽי׃
ספרא
[א] "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו" – אין "נזירה" אלא הפרשה. וכן הוא אומר (יחזקאל יד, ז) "וינזר מאחרי ויעל גלוליו", ואומר (ישעיהו א, ד) "נזורו אחור". "וינזרו מקדשי בני ישראל" – על קדשי בני ישראל חייבים על פיגול נותר וטמא, ואין חייבים על קדשי העכו"ם משום פיגול נותר וטמא. "קדשי בני ישראל". אין לי אלא קדשי בני ישראל. קדשי עצמן מנין? תלמוד לומר "אשר הם מקדישים לי אני ה'" – לרבות את כולם.
ספרא
[ו] "והזרתם את בני ישראל" – אין נזירה אלא הפרשה, וכן הוא אומר "וינזרו מאחרי ויעל גלוליו על לבו" (יחזקאל יד), ואומר "נזורו אחור" (ישעיהו א).
מדרש שכל טוב
נזיר אחיו. שהנזרוהו אחיו מעליהן, ודומה לו וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקרא כב ב), נזורו אחור (ישעיה א ד), (וינזרו) [וינזר] מאחרי (יחזקאל יד ז), וכל דומיהן מדוברין על אופן הפרשה וריחוק, וכן משה רבינו חותם, תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו (דברים לג טז):