יחזקאל כא:יז מדרש: עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק), עין יעקב ושמות רבה

ובמקדש ראשון לא היה שנאת חנם והכתיב (יחזקאל כא יז) מגורי אל חרב היו את עמי לכן ספוק אל ירך ואמר רבי אלעזר אלו בני אדם שאוכלים ושותין זה עם זה ודוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם ההוא בנשיאי ישראל הוא דהואי שנאמר (שם) זעק והילל בן אדם כי היתה בעמי וגומר ותניא זעק והילל יכול לכל ת״ל (שם) היא בכל נשיאי ישראל מגורי אל חרב היו את עמי לכן ספוק אל ירך. ר׳ יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קיצם אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קיצם:

ו מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן מִפְּנֵי מָה חָרַב? מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: "עֲבוֹדָה זָרָה", "גִּלּוּי עֲרָיוֹת", וּ"שְׁפִיכוּת דָּמִים". "עֲבוֹדָה זָרָה" דִּכְתִיב: (ישעיהו כ״ח:כ׳-כ״א) "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס". מַאי "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ"? (אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן) [אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן]: קָצַר מַצָּע זֶה (מהשתרע) [מֵהִשְׂתָּרֵר] עָלָיו שְׁנֵי רֵעִים כְּאֶחָד. "וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס", אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: (אמר רבי יונתן:) כִּי מָטָא רַבִּי (יוחנן) [יוֹנָתָן] לְהַאי פְּסוּקָא, בָּכִי, אָמַר: מַאן דִּכְתִיב בֵּיהּ: (תהילים ל״ג:ז׳) "כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם", תֵּעָשֶׂה לוֹ מַסֵּכָה צָרָה?! "גִּלּוּי עֲרָיוֹת" דִּכְתִיב: (ישעיהו ג׳:ט״ז) "וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי גָבְהוּ בְנוֹת צִיּוֹן, וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן" וְגוֹ', "יַעַן כִּי גָבְהוּ בְנוֹת צִיּוֹן", שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת אֲרֻכָּה בְּצַד קְצָרָה. "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן", שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה. "וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם", דַּהֲווּ מַלְיָין כּוּחְלָא עֵינַיְהוּ. "הָלוֹךְ וְטָפוֹף תֵּלַכְנָה", שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת עָקֵב בְּצַד גּוּדָל. "וּבְרַגְלֵיהֶן תְּעַכַּסְנָה", אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מְבִיאוֹת מוֹר וַאֲפַרְסְמוֹן, וּמַנִּיחוֹת בְּמִנְעֲלֵיהֶן וּמְהַלְּכוֹת בְּשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַםִ, וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעוֹת אֵצֶל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל, בּוֹעֲטוֹת בַּקַּרְקַע וּמַתִּיזוֹת עֲלֵיהֶם, וּמַכְנִיסוֹת בָּהֶם יֵצֶר הָרַע כְּאֶרֶס. (דעכנא) "שְׁפִיכוּת דָּמִים" דִּכְתִיב: (מלכים ב כ״א:ט״ז) "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד, עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלַםִ פֶּה לָפֶה, לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'". *)) רְשָׁעִים הֵם, אֶלָּא שֶׁתָּלוּ בִּטְחוֹנָם בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲתָאָן לְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, דִּכְתִיב: (מיכה ג׳:י״א) "רָאשֶׁיהָ בְשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ בְכֶסֶף יִקְסֹמוּ, וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ" וְגוֹ'. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵבִיא עֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ פּוּרְעָנִיּוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלַיִם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר". אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי (שאנו בקיאים בו) שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים מִפְּנֵי מָה חָרַב? מִפְּנֵי שִׂנְאַת חִנָּם שֶׁהָיְתָה בֵּינֵיהֶם. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת: "עֲבוֹדָה זָרָה", וְ"גִלּוּי עֲרָיוֹת", וּ"שְׁפִיכוּת דָּמִים". וּבְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לָא הַוְיָה שִׂנְאַת חִנָּם?! וְהָכְּתִיב: (יחזקאל כ״א:י״ז) "מְגוּרֵי אֶל חֶרֶב הָיוּ אֶת עַמִּי, לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ", וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִין זֶה עִם זֶה, וְדוֹקְרִים זֶה אֶת זֶה בַּחֲרָבוֹת שֶׁבִּלְשׁוֹנָם! הַהוּא, בִּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל הוּא דַּהֲוָאִי, דִּכְתִיב: (שם) "זְעַק וְהֵילֵל בֶּן אָדָם, כִּי הִיא הָיְתָה בְּעַמִּי" וְגוֹ'. וְתַנְיָא: "זְעַק וְהֵילֵל", יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: (שם) "הִיא בְּכָל נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל". (מגורי אל חרב היו את עמי לכן ספוק אל ירך) רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר קָאַמְרֵי תַּרְוַיְהוּ: רִאשׁוֹנִים שֶׁנִּתְגַּלָּה עֲוֹנָם, נִתְגַּלָּה קִצָּם. אַחֲרוֹנִים שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה עֲוֹנָם, לֹא נִתְגַּלָּה קִצָּם.

ויהי בימים הרבים ההם - ימים של צער היו, לפיכך קורא אותן רבים. ודכוותה (ויקרא טו, כה): ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים, לפי שהיו של צער, קורא אותן רבים. וימת מלך מצרים, שנצטרע, והמצורע חשוב כמת, שנאמר (במדבר יב, יב): אל נא תהי כמת ואומר (ישעיהו ו, א): בשנת מות המלך עוזיהו. ויאנחו בני ישראל למה נתאנחו? לפי, שאמרו חרטומי מצרים: אין לך רפואה, אם לא נשחוט מקטני ישראל מאה וחמישים בערב, ומאה וחמישים בבקר, ורחץ בדמיהם שתי פעמים ביום, כיון ששמעו ישראל גזירה קשה, התחילו מתאנחים וקוננים, ואין ויזעקו אלא לשון קינה, כדכתיב (יחזקאל כא, יז): זעק והילל בן אדם. ותעל שועתם אל האלהים, אינו אומר צעקתם, אלא שועתם, כמה דתימא (איוב כד, יב): ונפש חללים תשוע. וישמע אלהים את נאקתם, נאקת החללים, כמה דתימא (יחזקאל ל, כד): ונאק נאקות חלל, וכמה דתימא (איוב שם, שם): מעיר מתים ינאקו. ויזכור אלהים את בריתו, ולא היו ראוין ישראל להנצל, לפי שהיו רשעים, אלא בזכות אבות נגאלו, הדא הוא דכתיב: ויזכור אלהים את בריתו. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: נעשה להם נס ונתרפא מצרעתו: