ירמיהו ב:ז מדרש: מדרש תנחומא, איכה רבה, תנחומא בובר ושיר השירים רבה

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי וְרַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בְּפִילֵי שֶׁחוּץ לִטְבֶרְיָא. רָאוּ אָרוֹן שֶׁל מֵת שֶׁבָּא מֵחוּצָה לָאָרֶץ לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ רַבִּי לְרַבִּי אֶלְעָזָר, מָה הוֹעִיל זֶה שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ וּבָא לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲנִי קוֹרֵא עָלָיו, וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה (ירמיה ב, ז). בְּחַיֵּיכֶם לֹא עֲלִיתֶם, וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת הָאָרֶץ בְּמִיתַתְכֶם. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר, כֵּיוָן שֶׁנִּקְבַּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֶּר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ (דברים לב, מג).

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח (הושע ו, ז): וְהֵמָה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָדָם הָרִאשׁוֹן הִכְנַסְתִּי אוֹתוֹ לְגַן עֵדֶן וְצִוִּיתִיו וְעָבַר עַל צִוּוּיִי, וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּגֵרוּשִׁין וּבְשִׁלּוּחִין, וְקוֹנַנְתִּי עָלָיו אֵיכָה. הִכְנַסְתִּי אוֹתוֹ לְגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, טו): וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן, וְצִוִּיתִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, טז): וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר וגו'. וְעָבַר עַל צִוּוּיִי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, יא): הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ וגו', וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּגֵרוּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, כד): וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּשִׁלּוּחִין, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, כג): וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' מִגַּן עֵדֶן, וְקוֹנַנְתִּי עָלָיו אֵיכָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, ט): וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶכָּה, אֵיכָה כְּתִיב. אַף בָּנָיו הִכְנַסְתִּי אוֹתָם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב, ז): וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל, וְצִוִּיתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד, ב): צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעָבְרוּ עַל צִוּוּיִי, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ט, יא): וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתְךָ, וְדַנְתִּי אוֹתָם בְּגֵירוּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ט, טו): מִבֵּיתִי אֲגָרְשֵׁם, וְדַנְתִּי אוֹתָם בְּשִׁלּוּחִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה טו, א): שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ, וְקוֹנַנְתִּי עֲלֵיהֶם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.

מעשה בר' קצרא ור' אלעזר שהיו מהלכין בפולי של חוץ מטבריא ראו ארון של מת שבא מחוצה לארץ ליקבר בארץ ישראל. אמר ר' קצרא לר' אלעזר מה מועיל שיצתה נפשו בחוצה לארץ, ובא להקבר בארץ ישראל, אני קורא עליו, ונחלתי שמתם לתועבה (ירמיה ב ז), בחייכם, ותבואו ותטמאו את ארצי (שם), במיתתכם, א"ל כיון שנקבר בארץ ישראל הקב"ה מכפר לו שנאמר וכפר אדמתו עמו (דברים לב מג).