ירמיהו ט:יא מדרש: תנא דבי אליהו זוטא, במדבר רבה, מדרש אגדה ומדרש לקח טוב

מעשה דבי אליהו הנביא אמרו רבותינו זכרונם לברכה (נ"י אמרו עליו) לעולם יהא אדם ערום ביראה ומענה רך ומשיב חמה ומרבה שלום עם אביו ואמו ועם רבו ועם חבירו ואפילו עם גוי בשוק כדי שיהא אהוב מלמעלה (נוסחא ישנה ואהוב) ונחמד מלמטה וכדי שיהא מקובל על הבריות וכדי שיתמלאו כל ימיו בטובה (נ"י צדיק אבד ואין איש שם על לב מכאן אמרו כל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור שנאמר וידי משה כבדים וכי לא היה לו למשה כר או כסת לישב עליה אלא כך אמר משה הואיל והצבור שרוי בצער אף אני אהיה עמהם בצער. ואשרי מי שמצער עצמו עם הצבור לא יראה אדם הצבור שרוי בצער והוא הולך לביתו ויאכל וישתה ויאמר שלום עלי נפשי ואם עשה כן עליו הכתוב אומר הנה ששון ושמחה הרוג וגו' מה כתיב אחריו ונגלה באזני ה' צבאות זה ענין בינונים וענין הרשעים מהו אומר אתיו אקחה יין ונסבאה שכר משום דבי אליהו וכו') ואמרו רבותינו ז"ל בזמן שישראל שרוין בצער ופירש אחד מהן באים שני מלאכי השרת ומניחין לו את ידיהם על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש עצמו מן הצבור אל יראה בנחמת צבור אלא בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי. ואם עושה כן עליו הכתוב אומר (ישעיהו כ״ב:י״ג) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין וגו' מה כתיב בתריה ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. עד כאן מדה של בינונים אבל במדת הרשעים מה כתיב שם (שם נו) אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר גדול יתר מאד מה כתיב בתריה הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו' אלא יצער אדם את עצמו עם הצבור שכן מצינו במשה רבינו ע"ה שהיה מצער את עצמו עם הצבור שנאמר (שמות י״ז:י״ב) וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה אלא כך אמר משה הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער וכל המצער את עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור. ושמא יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו וקורות ביתו של אדם מעידין עליו שנאמר כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה (חבקוק ב׳:י״א). דבי רבי שילא אמרו שני מלאכי השרת המלוין את האדם שנאמר (תהילים צ״א:י״א) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך הן מעידין עליו. רבי חדקא אומר נשמתו של אדם היא מעידה עליו שנאמר (מיכה ז׳:ה׳) משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. וי"א איבריו של אדם מעידין בו שנאמר (ישעיהו מ״ג:י׳) אתם עדי נאם ה'. משום דבי אליהו אמרו לעולם יהא אדם כשור לעול וכחמור למשא וכבהמה שחורשת בבקעה ובשדה כך יהא אדם עוסק וחורש בד"ת בכל יום תמיד שנאמר (שם לב) אשריכם זורעי על כל מים ואין מים אלא ד"ת שנאמר (שם נה) הוי כל צמא לכו למים. אשריהן ישראל בזמן שהן עוסקין בתורה ובגמילות חסדים אז יצרם מסור בידם ולא הם מסורים ביד יצרם שנאמר אשריכם זורעי על כל מים וגו' ואין זריעה אלא צדקה שנאמר (הושע י׳:י״ב) זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ואין מים אלא תורה שנאמר (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צמא לכו למים וכיון שקרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושנה הגמרא ושנה הפלפול לשמה מיד רוח הקודש שורה עליו שנאמר (שמואל ב כ״ג:ב׳) רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני: פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני קסדור אחד נתן לי שלום ולא הכירני ואמר לי רבי מאיזה מקום אתה ואמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים ורבנן אני ואמר לי רבי בוא ושב עמי במקומי שאני מראה אותך ואני אתן לך חטין ושעורין ופולין ועדשין וכל מיני קטניות. ואמרתי לו בני אפילו אם אתה נותן לי אלף אלפים דינרי זהב אין אני מניח מקום תורה ואין אני דר במקום שאין בו תורה ואמר לי רבי למה ואמרתי לו שלא חרב העולם אלא מפני פשעה של תורה ולא חרבה ארץ ישראל אלא מפני פשעה של תורה וכל הצרות הבאות על ישראל אינו אלא מפני פשעה של תורה משום שגדולה ורבה היא לפני הקב"ה פשעה של תורה (נ"י שהיא שקולה כנגד כל העבירות) שנאמר (מיכה א׳:ה׳) בפשע יעקב כל זאת ואין זאת אלא תורה שנאמר (ירמיהו ט׳:י״א) מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. מיד אמר לי ברוך המקום שבחר בכם מכל העמים ומכל הלשונות ונתן לכם את התורה משום שאתם בוטחים בו בכל מקום. בימי רבי דוסא בן הרכינס הותרה צרות הבת לאחין והיה הדבר קשה אל החכמים מפני שחכם גדול וזקן גדול היה ועיניו כהות מלבוא לבית המדרש אמרו מי ילך ויודיענו אמר רבי יהושע (ברבי חנינא) אני אלך ואחריו מי ראב"ע ואחריו מי ר"ע. מיד הלכו וישבו על פתח ביתו נכנסה שפחתו ואמרה לו רבי חכמי ישראל באין אצלך אמר לה אמור להם שיכנסו כיון שנכנסו תפשו לר' יהושע והושיבו ע"ג מטה של זהב א"ל רבי אמור לתלמידך אחר וישב א"ל מי הוא זה א"ל ראב"ע הוא א"ל ויש בן לעזריה חברנו קרא עליו המקרא הזה (תהילים ל״ז:כ״ה) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. ועוד אמר ליה אמור לתלמידך אחר וישב א"ל מי הוא זה אמר ליה עקיבא בן יוסף הוא א"ל אתה הוא עקיבא הדרשן ששמך הולך בכל העולם מסוף העולם ועד סופו שב בני שב כמותך ירבו בישראל קרא עליו מקרא זה (שם לד) כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. התחילו מסבבים אותו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת כיון שהגיעו לצרת הבת אמרו לו רבי צרת הבת מהו אמר להן מחלוקת הלל ושמאי אמרו לו והלכה כדברי מי אמר להם הלכה כדברי בית הלל אמרו לו והלא משמך אמרו הלכה כדברי בית שמאי שאמרו צרת הבת מותרת אמר להם דוסא שמעתם או בן הרכינס שמעתם אמרו לו חיי רבינו סתם שמענו אמר להם אח קטן יש לי ובכור שוטה הוא ויונתן שמו ומתלמידי ב"ש הוא והזהרו בו שלא יקפח אתכם בהלכות ויאמר לכם צרת הבת מותרת לפי שיש עמו שלש מאות תשובות בצרת הבת שהיא מותרת אבל אני מעיד עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלשה דברים צרת הבת אסורה ועמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ומקבלים גרים מן התרמודיים ומן הקרמיים כשנכנסו נכנסו בפתח אחד כשיצאו יצאו בשלשה פתחים ופגע בו בר"ע אקשי ליה ואוקמיה א"ל אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו אשריך שזכית לשם והעבודה שעדיין אין אתה מגיע אפילו לרועה בקר א"ל ר"ע אפילו לרועי צאן אבל אין מקבלים גרים מן הכותיים מפני עשרה שבטים שנבלעו ביניהם עד שיבא אליהו הנביא ובן דוד ויפרשו אותן שנאמר (מלאכי ג׳:כ״ג-כ״ד) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. משום דבי אליהו אמרו גדולה צדקה שמיום שנברא העולם עד עכשיו העולם עומד על הצדקה וכל הנותן צדקה הרבה הרי זה משובח וממלט את עצמו מדינה של גיהנם שנאמר (קהלת י״א:י׳) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך ונאמר (תהילים מ״א:ב׳) אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' ואין רעה אלא יום דינה של גיהנם שנאמר (משלי ט״ז:ד׳) וגם רשע ליום רעה ואומר (תהילים ק״ו:ג׳) אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת: אבותינו הראשונים מפני מה זכו לעוה"ז ולימות בן דוד ולעוה"ב מפני שנהגו א"ע בצדקה אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן דוד ושלמה בנו לא נשתבחו אלא בצדקה אברהם מנין שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית י״ח:י״ט) יצחק לא נשתבח אלא בצדקה מנין שנא' (שם כו) ויזרע יצחק בארץ ההוא וגו' ואין זריעה אלא צדקה שנאמר (הושע י׳:י״ב) זרעו לכם לצדקה יעקב לא נשתבח אלא בצדקה מנין שנאמר (בראשית ל״ב:י״א) קטנתי מכל החסדים ואין קטנתי אלא מעט ואין מעט אלא צדקה שנאמר (משלי ט״ז:ח׳) טוב מעט בצדקה אהרן ומשה לא נשתבחו אלא בצדקה מנין שנאמר (מלאכי ב׳:ו׳) תורת אמת היתה בפיהו ואין אמת אלא צדקה שנאמר (תהילים פ״ה:י״ב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. דוד לא נשתבח אלא בצדקה מנין שנאמר (שמואל ב ח׳:ט״ו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה. שלמה לא נשתבח אלא בצדקה מנין שנאמר (תהילים ע״ב:א׳) וצדקתך לבן מלך ואף הקב"ה משתבח בצדקה שנא' (ישעיהו ה׳:ט״ז) והאל הקדוש נקדש בצדקה ואף כסא הכבוד נשתבח בצדקה שנאמר (תהילים צ״ז:ב׳) (נ"י ענן וערפל סביביו צדק וגו') צדק ומשפט מכון כסאו. גדולה צדקה שמצלת את האדם מדרך המיתה גדולה צדקה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם גדולה צדקה שהיא מביאה את האדם לחיי העולם הבא גדולה צדקה ששוותה לתורה גדולה צדקה שהתורה שוותה לה גדולה צדקה שהיא ממהרת יום בן דוד וימות גאולתנו גדולה צדקה שהיא מעלה את הנשמה ומושיבה ונותנה תחת כסא הכבוד ומנין שהצדקה מצלת את האדם מדרך המות שנאמר (משלי י״א:ד׳) לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות. בוא וראה שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו אדם נותן צדקה בעוה"ז ומתכוין עליו שיחיה העני ולא ימות אף הקב"ה מתכוין על הנותנה שיחיה ולא ימות. ומנין אתה אומר שכל מי שספק בידו לעשות צדקה ואינו עושה ולקיים נפשות ואינו מקיים גורם מיתה לעצמו שנאמר (שמואל א כ״ה:י״א) ויען נבל וגו' ולקחתי את לחמי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה ומיד נענש שנאמר (שם) ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימות. ומנין שהצדקה מארכת ימיו ושנותיו של אדם שנאמר (דברים ל׳:כ׳) כי הוא חייך ואורך ימיך ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג׳:י״ח) ועוד שהרי ק"ו היא ומה מצוה הקלה שבקלות שבתורה מהו אומר בה (דברים כ״ב:ז׳) למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו לצדקה שהיא מצוה חמורה שבתורה עאכ"ו. ומנין לצדקה שהיא מביאה את האדם לחיי עוה"ב שנאמר (תהילים א׳:א׳) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' ונאמר (שם כו) אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת נאמר אשרי בתורה ואשרי בצדקה מה אשרי האמור בתורה הוא בן עוה"ב אף אשרי האמור בצדקה הוא בן עולם הבא. ומנין לצדקה שהיא שוותה לתורה שנאמר בתורה (ויקרא כ״ו:ג׳) אם בחקתי תלכו ונאמר בצדקה (משלי ח׳:כ״ב) ה' קנני ראשית דרכו בתורה הוא אומר (ויקרא כ״ו:ו׳) ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם ובצדקה הוא אומר (ישעיהו ל״ב:י״ז-י״ח) והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות. ומנין שהתורה נמשלה לצדקה ושוותה לה אלא לפי שאין לך מדה טובה שברא הקב"ה בעולמו גדול מן התורה שנאמר (משלי ד׳:ח׳-ט׳) סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך אף התורה עצמה אינה נדמית אלא לצדקה שנאמר (דברים ו׳:כ״ה) וצדקה תהיה לנו וגו'. ומנין לצדקה שהיא ממהרת ימות בן דוד וימות הגאולה שנא' (ישעיהו נ״ו:א׳) שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות. ומנין לצדקה שהיא מעלה את הנשמה ומושיבה ונותנה תחת כסא הכבוד שנאמר (שם לג) הולך צדקות ודובר מישרים וגו' הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים מלך ביפיו תחזינה עיניך. סליק פרק א

דָּבָר אַחֵר, וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ירמיה ב, לא): הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה' הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה וגו'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, עַל שֶׁאֲמַרְתֶּם לְמשֶׁה (במדבר כא, ה): לָמָּה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר, וְכִי כַּמִּדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל, וְכִי כַּמִּדְבָּר עָשִׂיתִי עִמָּהֶם, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיָּצָא לַמִּדְבָּר, שֶׁמָּא מוֹצֵא הוּא שָׁם שַׁלְוָה כְּשֵׁם שֶׁהָיָה מוֹצֵא בַּפָּלָטִין, אוֹ אֲכִילָה אוֹ שְׁתִיָּה, וְאַתֶּם הֱיִיתֶם עֲבָדִים לְמִצְרַיִם, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם, הִרְבַּצְתִּי אֶתְכֶם בַּסִּיגְמָטִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, יח): וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, מַהוּ וַיַּסֵּב, שֶׁהִרְבִּיצָם כְּדַרְכֵי הַמְּלָכִים, רְבוּצִין עַל מִטּוֹתֵיהֶם, וְלֹא הֶעֱמַדְתִּי לָהֶם שְׁלשָׁה פַּדְגוֹגִין משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, שֶׁבִּזְכוּת משֶׁה הֱיִיתֶם אוֹכְלִים אֶת הַמָּן מַה שֶׁלֹא רָאוּ אָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח, ג): וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ. וּבִזְכוּת אַהֲרֹן הִקַּפְתִּי אֶתְכֶם בְּעַנְּנֵי כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קה, לט): פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ, וְכַמָּה עַנְנֵי כָּבוֹד הָיוּ מַקִּיפִין אֶת יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, רַבִּי הוֹשַׁעְיָה וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה, רַבִּי יֹאשִׁיָּה אָמַר חֲמִשָּׁה, אַרְבָּעָה לְאַרְבַּע רוּחוֹת וְאֶחָד מְהַלֵּךְ לִפְנֵיהֶם. רַבִּי הוֹשַׁעְיָה אָמַר שִׁבְעָה, אַרְבָּעָה לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, וְאֶחָד מִלְּמַעְלָן, וְאֶחָד מִלְּמַטָּן, וְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ לִפְנֵיהֶם רָחוֹק שְׁלשֶׁת יָמִים, וְהָיָה מַכֶּה לִפְנֵיהֶם אֶת הַנְּחָשִׁים וְאֶת הָעַקְרַבִּים וְאֶת הַשְֹּׂרָפִים וְאֶת הַסְּלָעִים, וְאִם הָיָה מָקוֹם נָמוּךְ הָיָה מַגְבִּיהוֹ, וְאִם הָיָה מָקוֹם גָּבוֹהַּ הָיָה מַשְׁפִּילוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתָם מִישׁוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, ד): כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ. וְהַבְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם, שֶׁאָמְרָה שִׁירָה עַל הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, כא): וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה', וּבְמֵי בְּאֵר (במדבר כא, יז): אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְדִינָה וְהוּא מְשַׁלֵּחַ בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים לְתוֹכָהּ שֶׁיְהוּ נוֹשְׂאִים מַשֹּׂוֹאֵיהֶם וְעוֹשִׂים מִשְׁפְּטֵיהֶם, מִי צָרִיךְ לִהְיוֹת זָקוּק לִמְזוֹנוֹתֵיהֶם לֹא בְּנֵי מְדִינָה צְרִיכִין לִהְיוֹת זְקוּקִין לָהֶם, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא שָׁלַח לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וּלְמִרְיָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו, ד): וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וְאַף עַל פִּי כֵן בִּזְכוּתָן הָיוּ מִתְנַהֲגִין, הַמָּן בִּזְכוּת משֶׁה, תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא בִּזְכוּת משֶׁה, כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּלֵּק משֶׁה (יהושע ה, יב): וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, וְעַנְּנֵי כָּבוֹד בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, מְנָא לָן, כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּלֵּק אַהֲרֹן מַה כְּתִיב (במדבר כא, ד): וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ, שֶׁהָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ קוֹפַחַת עֲלֵיהֶם. וְהַבְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם, מַה כְּתִיב (במדבר כ, א): וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם, וּמַה כְּתִיב אַחַר כָּךְ (במדבר כ, ב): וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וְהֵיאַךְ הָיְתָה הַבְּאֵר עֲשׂוּיָה, סֶלַע, כְּמִין כַּוֶּרֶת הָיְתָה וּמִתְגַּלְגֶּלֶת וּבָאת עִמָּהֶם בַּמַּסָּעוֹת, וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הַדְּגָלִים חוֹנִים וְהַמִּשְׁכָּן עוֹמֵד, הָיָה אוֹתוֹ הַסֶּלַע בָּא וְיוֹשֵׁב לוֹ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד וְהַנְּשִׂיאִים בָּאִים וְעוֹמְדִים עַל גַּבָּיו וְאוֹמְרִים: עֲלִי בְאֵר, וְהָיְתָה עוֹלָה. וְאַחַר כָּךְ הֵבֵאתִי לָכֶם שַׂלְוִים. הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּא כַּמִּדְבָּר נָהַגְתִּי עִמָּכֶם, אֶלָּא אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה, לֹא אֲנִי בְּיָדִי הָיִיתִי מֵאִיר לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, כא): וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם. דָּבָר אַחֵר, אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה, מַהוּ מַאְפֵּלְיָה, שֶׁמָּא אָמַרְתִּי לָכֶם שֶׁאֲנִי מֵבִיא לָכֶם טוֹבָה וְהִלְקַשְׁתִּי אוֹתָהּ. וְאֵין מַאְפֵּלְיָה אֶלָּא הַלְקָשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט, לב): וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה, לֹא נָפַל דָּבָר מִמַּה שֶּׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּן אָמַר יְהוֹשֻׁעַ (יהושע כא, מג): לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַכֹּל בָּא. (ירמיה ב, לא): מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ, מַהוּ רַדְנוּ לְשׁוֹן מִשְׁנָה הוּא (משנה תרומות י-ג): הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהַפַּת נִתְבַּשְׁלָה בַּתַּנּוּר וְנִטֶּלֶת מִמֶּנּוּ יְכוֹלָה הִיא לִקָּבַע בַּתַּנּוּר עוֹד, וְאָנוּ הָיִינוּ בְּיָדָם כִּבְתַנּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לא, ט): וְתַנּוּר לוֹ בִּיְרוּשָׁלָיִם, וְהִגְלִיתָנוּ לְבָבֶל, וּמָה אַתְּ מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ עוֹד. דָּבָר אַחֵר, (ירמיה ב, לא): מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ, מַהוּ רַדְנוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (מלכים א ה, ד): כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר. אָמְרוּ לוֹ נִתַּצְתָּ לָנוּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְסִלַקְתָּ שְׁכִינָתְךָ מִמֶּנּוּ וּמָה אַתְּ מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ וְלוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ, אָמַר לָהֶם וּמִי יִתֵּן לִי וְהָיִיתִי בַּמִּדְבָּר עַכְשָׁו, הֵיכָן כָּל אוֹתָן הַנִּסִּים שֶׁעָשִׂיתִי לָכֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה ט, א): מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וגו', הֵיכָן שֶׁהָיִיתִי מִתְקַלֵּס, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב, יא): יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ ישְׁבֵי סֶלַע, לְנָשִׂיא שֶׁנִּכְנַס לִמְּדִינָה וְרָאוּ אוֹתוֹ בְּנֵי הַמְּדִינָה וּבָרְחוּ, נִכְנַס לַשְּׁנִיָה וּבָרְחוּ מִלְּפָנָיו, נִכְנַס לְעִיר חֲרֵבָה וְקִדְּמוּ אוֹתוֹ וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ, אָמַר הַנָּשִׂיא זוֹ הָעִיר טוֹבָה הִיא מִכָּל הַמְּדִינוֹת, כָּאן אֲנִי בּוֹנֶה כֵּס נָאֶה, כָּאן אֲנִי דָר. כָּךְ כְּשֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיָּם בָּרַח מִלְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיד, ג): הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, וְכֵן (תהלים קיד, ד): הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים, בָּא בְּמִדְבַּר חָרְבָּה, קִדְּמָה אוֹתוֹ וְקִלְּסָה אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ ישְׁבֵי סֶלַע, אָמַר זוֹ הָעִיר טוֹבָה לִי מִכָּל הַמְּדִינוֹת, בּוֹ אֲנִי בּוֹנֶה כְּנֵסִיָה וְדָר בְּתוֹכָהּ, הִתְחִילוּ שְׂמֵחִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּר בְּתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לה, א): יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה.

ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים וגו' (שם ב ה), אמר להם הקב"ה שכחתם מה שעשיתי במצרים, שהבאתי עליהם המכות, והרגתי את בכוריהם, ונפרעתי לכם מהם, ועשיתי מלחמות עמהם, וטבעתי אותם בים, והעליתי אתכם מארץ מצרים, ונהגתי אתכם במדבר, והבאתי אתכם אל הארץ לאכול פריה וטובה, דכתיב ואביא אתכם אל הר הכרמל לאכול פריה וטובה ותטמאו את ארצי (שם שם ז), וטמאתם אותה כשם שעשו מי שהיה בה לפניכם, וכשם שגלו מפניכם למעשיהם הרעים, כך סופכם לגלות מפני מעשיכם הרעים, ולאיזה אומה גדלתי וגמלתי כמותכם ואיזה אומה עשו כמו שעשיתם אתם כבר הייתם במצרים וראיתם תועבותיהם, דכתיב ותראו את שקוציהם וגו' (דברים כט טז), שאין בה ממש, ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים (ירמי' ב יא), וכתיב כי שתים רעות עשה עמי (שם שם יג). אמר ר' יהודה כל מי שהוא עוזב את הקב"ה ואת תורתו, עליו כתוב אומר רחוק ה' מרשעים (משלי טו כט), והלא העולם ומלואו אינו מחזיק כבודו של הקב"ה, ואין מקום בעולם פנוי מכבודו, והוא אומר רחוק ה' מרשעים, אלא רחוק ה' מלחנן לרשעים ומלשמוע תפלתם, וכל מי שהו מדובק בהקב"ה ושומע בקולו, הוא חי בעולם הזה ולעולם הבא, תדע לך שהוא כן, צא ולמד מטה אהרן שנכנס יבש לבית קדש הקדשים ויצא לח, דכתיב ויוצא פרח ויצץ ציץ (במדבר יז כג), וכתיב באור פני מלך חיים (משלי טז טו), ויש לך לדעת ממקום אחר ויהי הם קוברים איש [וגו'] ויגע [האיש] בעצמות אלישע [ויחי] ויקם [על רגליו] (מ"ב יג כא), אם זה שהיה נדבק נמי שנדבק להקב"ה וחיה, הנדבק שכינה על אחת כמה וכמ שיחיה בעולך הזה ובעולם הבא, והדא הוא דכתיב לאהבה את ה' אלהיך (דברים יט ט) אתה מוצא כל הימים שהיו ישראל שומעין להקב"ה, היו האומות מתייראין מהם, דכתיב שמעו עמי ירגזון (שמות טו יד), וכתיב אז נבהלו אלופי אדום (שם שם טו) וכן רחב הזונה אומרת ונשמע וימס לבבינו (יהושע ב יא), ואנשי גבעון אמרו כי שמענו עמהם, וכיון שעזבו אותו ועבדו את הבעלים ואת העשתרות, מסר אותם ביד אומות העולם והמיר להם במלכיות, דכתיב (ויעזבו את ה' אלהיהם ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות וגו' ) {ויעזבו את ה' ויעדו לבעל ולעשתרות] (שופטים ב יג), וירמיהו היה מוכיח אותם ואמר להם על מה אבדה הארץ (ירמי' ט' יא), על מי אדברה ואעידה ומה נגזר עליהם אז יקראונני ולא אענה, אמר להם הקב"ה אני שלחתי אליכם על ידי הנביאים ואמרתי לכם דרשוני וחיו (עמוס ה ד), וכתיב נדרשתי ללא שאלו וגו', ולא שמעתם לדברי ששלחתי אליכם הרי תדבק בכם הרעות, ותשיג אתכם הצרות, באותה שעה אתם צועקים אלי מתוך צרתכם. ומפילים אתם תחנה לפני, ולא אענה אתכם, דכתיב וגם אני אעשה בהמה (ולא אחוס) [לא תחוס עיני] וגו' וכשם שקראתי ולא עניתם נגזרה מלפני שאתם תקראו ולא אענה, דכתיב אז יקראונני ולא אענה (משלי א כח). ועד מתי עד שהם שבים לפניו תשובת צדק, והוא משיב את אפו מהם, וירפא אותם ממכתם, דכתיב ארפא (משובותיכם) [משובתם] אהבם נדבה (הושע יד ד) אבל לעתיד לבוא והיה טרם יקראו ואני אענה (ישעיה סה נד), וכמה דאת אמר כה אמר ה' בעת רצון עניתיך (שם מ ט ח). אמר ר' שמואל משל למטרונה שהיו לה שני שושבינין, אחד עירוני ואחד מדיני, דזה שהיה עירוני אומר לה דברים טובים, לא בת טובים את, לא בת עשירים את, ואותו שהיה מדיני אומר לה לא בת עניים את, לא בת בזויים את, כך ירמיהו עירני ומענתות היה, נכנס לירושלם ואומר להם דברים של ניחומין שמעו דבר ה' בית יעקב (ירמי' ב ד), ברם ישעיה ע"י שהיה בן מדינה מירושלים היה אומר להם דברים של קנטורין, שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה (ישעיה א י), לא מן עמא פלטאתא דעמא דסדום אנון. אמר ר' לוי אמוץ ואמציה אחים הוון, ועל ידי שהיה ישעי' בן אחיו של מלך היה אומר לישראל דברים של קנטורין, כמד"א ועשיר יענה עזות (משלי יח כג):