ירמיהו ט:כב מדרש: אוצר מדרשים, עין יעקב, מדרש תנחומא ותנא דבי אליהו זוטא

אל יתהלל: המדרש הזה מיוסד על הפסוק כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו (ירמיה ט' כ״ב), ומצייר לפנינו את שלמה החכם דוד הגבור וקרח העשיר, אשר שלשתם לא הועיל להם תכונתם המיוחדת נגד מעשה ה'. בילקוט (ירמיה רמז רפ״ד) חשבו שני חכמים אחיתופל מישראל ובלעם מאו״ה ושניהם נאבדו מן העולם, שני עשירים קרח מישראל והמן באו״ה. שני גבורים שמשון מישראל וגלית מאו״ה וכו׳. אבל בעל המדרש אל יתהלל הציע לפנינו את שלמה המלך תחת אחיתופל, ואת דוד המלך תחת שמשון. חכמת שלמה לא עמדה לו לבטל אפילו אות אחת שבתורה, אמר שלמה אני ארבה ולא אסור, אני ארבה ולא אשוב (סנהדרין כ״א:) ולא עמדה לו חכמתו כי נשיו הטו את לבבו (מ״א י״א ד׳) ויאמר כי בער אנכי מאיש כל אמרת אלוה צרופה, כי נגד חכמת התורה כל בינת אדם תסתתר (ברכות ח׳.). דוד המלך גם הוא התגאה בגבורתו, שבשעה שהיה נלחם היה הורג שמונה מאות חלל בפעם אחת (עי׳ מ״ק ט״ז:). ולאחרונה כמעט נפל בידי ישבי בנוב לולא הצילו מידו אבישי (עי׳ סנהדרין צ״ה.), אודות עשירות קרח יש גוזמאות רבות באגדות שונות (עי׳ פסחים קי״ט. סנהדרין ק״י.) וספור המעשה בריש מדרש תהלים. וס׳ מעשיות של ויניציא שי״א, פירארא שי״ד, וירונא ת״ז. הנוסחא הראשונה המובאה להלן הוא מבית מדרש ליעלינעק ח״ו. ועי׳ ג״כ גלית הפלשתי; שלמה.

ב תָּנִיא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: (אומר מי) שִׁילוֹחַ הָיָה מְקַלֵּחַ מַיִם בִּכְאִסָּר, וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהִרְחִיבוּהוּ, כְּדֵי שֶׁיִּתְרַבּוּ מֵימָיו, וְנִתְמַעֲטוּ. חָזְרוּ וּמִיעֲטוּהוּ, וְהָיָה מְקַלֵּחַ מַיִם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (ירמיהו ט׳:כ״ב) "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ" וְגוֹ'.

כתיב אל יתהלל גבור בגבורתו זה נאמר על דוד המלך. אמרו כשהיה דוד נלחם היה זורק והורג שמונה מאות איש בזריקה אחת, והוא שולף את חרבו על שלש מאות איש בפעם אחת. כיון שראה דוד כך היה מתגאה ואמר אין כמותי בעולם ואחרי לא יהיה כמוני, אמר לו הקב״ה אל תתגאה בגבורה אתה מנינא (?). ועכשיו תראה שלא מגבורתך היא. מה עשה לו הקב"ה זימן לו צבי אחד עורק לפניו, והיה יושב אבישי אצלו, הלך דוד ואבישי אחריו עד שהלכו יותר מדאי אחרי הצבי, והתעו בדרך ונפל שרוך נעל של אבישי, בין כך ובין כך שהיה קושר אותו הלך דוד עד שראה מגדל יפה, הלך ונכנס בה וראה טפילה אחת אם גלית הפלשתי והיא יושבת וטווה בפלך, והיא הכירתו שזה הוא שהרג את בנה גלית הפלשתי והוא לא הכירה. הלכה ופסקה חוט שלה, אמרה בני תושיט לי פלך שלי, אמר לה לחייך מרתי. כשסמך ליקח אותו הפלך מיד טמנה אותו בכפה, ותשם אותו תחת כרעי המטה שהיא יושבת עליה כדי לשבור לו כל איבריו. מיד הראה לו הקב״ה לדוד שאין לפניו לא שכחה ולא משא פנים והזמין תחתיו פח אחד שנפל בה, וכשבא אחיו של גלית הפלשתי מיד הלכה אמו לקראתו ותאמר לו יודע אתה בני מה לקחתי, אמר לה לא. אמרה הרי לקחתי דוד שהרג אחיך. אמר לה אמי מה עשית מאותו רשע תתן לי ואהרגנו, אמרה לך ותראהו תחת כרעי המטה ששברתי לו כל עצמותיו, והלך וראה אותו יושב בפח. כיון שראה כך אמר לאמו חי הוא, הלך ולקח חנית שלו והלך בחול וישם אותו חנית בקרקע, וחרבו (להב החנית) כנגד השמים כדי לקבלו בחניתו, הלך ולקח דוד וזרקו כלפי מעלה וחניתו תחתיו, והקב״ה העמידו באויר. בין כך ובין כך בא אבישי וראה כל המעשה, הלך אצל אחיו של גלית הפלשתי ואמר לו תן לי חניתך ואהרגנו, א"ל תקח אותו, כיון שלקחו הלך אבישי והרג אותו רשע. אז מיד נפל דוד, וחזרו למקומם. אז אמרו אי הגבורה? לא שלו היא אלא של הקב״ה, והיינו דכתיב ויעזור אבישי את דוד ויך את הפלשתי.