ירמיהו י:טז מדרש: איכה רבה, אוצר מדרשים, תנחומא בובר ומדרש תנאים

אֵיכָה יָשְׁבָה, שְׁלשָׁה נִתְנַבְּאוּ בְּלָשׁוֹן אֵיכָה, משֶׁה, יְשַׁעְיָה, וְיִרְמְיָה. משֶׁה אָמַר (דברים א, יב): אֵיכָה אֶשָֹּׂא לְבַדִּי וגו'. יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה א, כא): אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה. יִרְמְיָה אָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְמַטְרוֹנָה שֶׁהָיוּ לָהּ שְׁלשָׁה שׁוֹשְׁבִינִין, אֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּשַׁלְוָתָהּ, וְאֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּפַחֲזוּתָהּ, וְאֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּנִוּוּלָהּ. כָּךְ, משֶׁה רָאָה אֶת יִשְׂרָאֵל בִּכְבוֹדָם וְשַׁלְוָתָם וְאָמַר: אֵיכָה אֶשָֹּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם. יְשַׁעְיָה רָאָה אוֹתָם בְּפַחֲזוּתָם, וְאָמַר: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה. יִרְמְיָה רָאָה אוֹתָם בְּנִוּוּלָם, וְאָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה. שָׁאֲלוּ אֶת בֶּן עַזַּאי אָמְרוּ לוֹ רַבֵּנוּ דְּרשׁ לָנוּ דָּבָר אֶחָד מִמְגִלַּת קִינוֹת, אָמַר לָהֶם לֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁכָּפְרוּ בִּיחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּבַמִּילָה שֶׁנִּתְּנָה לְעֶשְׂרִים דּוֹרוֹת, וּבַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וּבַחֲמִשָּׁה סִפְרֵי תּוֹרָה, מִנְיַן אֵיכָ"ה. אָמַר רַבִּי לֵוִי לֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁכָּפְרוּ בִּשְׁלשִׁים וָשֵׁשׁ כָּרֵתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וּבַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, מִנְיַן אֵיכָ"ה יָשְׁבָה בָדָד. רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבְדִּימֵי דְּמִן חֵיפָה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, בִּזְּמַן שֶׁעוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ שֶׁל אָבִיו, הָיָה מַלְבִּישׁוֹ בִּגְדֵי מִילָתִין, וּבִזְמַן שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ, מַלְבִּישׁוֹ בִּגְדֵי בָּדָד. כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּתִיב (יחזקאל טז, י): וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה, רַבִּי סִימָא אָמַר פּוּרְפִּירָא תִּרְגֵּם אוּנְקְלוּס אַפְקַלְטוֹרִין פְּלִיקְטָא. וּבִזְּמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַלְבִּישָׁן בִּגְדֵי בְּדָדִין, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁמֵּת לוֹ מֵת וְהוּא מִתְאַבֵּל, מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, אָמְרוּ לוֹ תּוֹלֶה שַׂק עַל פִּתְחוֹ. אָמַר לָהֶם אַף אֲנִי כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה נ, ג): אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, אָמְרוּ לוֹ מְכַבֶּה אֶת הַפָּנָסִין, אָמַר לָהֶם כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ד, טו): שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, כּוֹפֶה אֶת הַמִּטּוֹת. כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ז, ט): עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב, כִּבְיָכוֹל שֶׁהָיוּ הֲפוּכִין. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, הוֹלֵךְ יָחֵף, כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (נחום א, ג): ה' בְּסוּפָה וּבִסְעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, מְבַזֵּעַ פּוּרְפִּירָא שֶׁלּוֹ. כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, דִּכְתִיב (איכה ב, יז): עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ. רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן מְפָרֵשׁ לֵיהּ מַהוּ בִּצַּע אֶמְרָתוֹ, מְבַזַּע פּוּרְפִּירָא שֶׁלּוֹ. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם, כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג, כח): יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אָבֵל, מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, יוֹשֵׁב וּבוֹכֶה, כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, דִּכְתִיב (ישעיה כב, יב): וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה, דָּבָר אַחֵר, אֵיכָה, אָמַר לָהֶם יִרְמְיָה, מָה רְאִיתֶם בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁאַתֶּם לְהוּטִין אַחֲרֶיהָ, אִלּוּ הָיָה לָהּ פֶּה לְמֵיסַב וּלְמֵיתַב, הָיִינוּ אוֹמְרִין כָּךְ, אֶלָּא נֶאֱמַר דִּידָהּ וְנֶאֱמַר דִּילֵיהּ, נֶאֱמַר דִּידָהּ (ירמיה י, ב): כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָה. וְנֶאֱמַר דִּילֵיהּ (ירמיה י, יא): כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִי שְׁמַיָא וְאַרְקָא וגו', (ירמיה י, טז): לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין לְשׁוֹן אֵיכָה אֶלָּא לְשׁוֹן תּוֹכֵחָה, הֲדָא מָה דְאַתְּ אָמַר (ירמיה ח, ח): אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ וגו'. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר אֵין לְשׁוֹן אֵיכָה אֶלָּא קִינָה, הֲדָא מָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית ג, ט): וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה, אוֹי לְכָה. וְאֵימָתַי נֶאֶמְרָה מְגִלַּת קִינוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בִּימֵי יְהוֹיָקִים נֶאֶמְרָה, אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה וְכִי בּוֹכִין עַל הַמֵּת עַד שֶׁלֹא יָמוּת, אֶלָּא אֵימָתַי נֶאֶמְרָה אַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת, הֲרֵי פִּתְרוֹנוֹ: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.

בראשית ברא אלהים וגו׳ – להגיד כח מעשה בראשית לבריות ולהודיעם אי אפשר, אלא שסתם הכתוב, מכאן אמרו אין דורשין בעריות לשלשה ולא במעשה בראשית לשנים ולא במרכבה ליחיד אלא אם היה חכם ומבין מדעתו (חגיגה פ״ב א׳). כל המסתכל בארבעה דברים דאתוי לו (ראוי לו) כאילו נהפכה שליתו על פניו ולא יצא ולא ראה את העולם לידע מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, וכל שלא חס על כבוד קונו, דאתוי לו שלא בא לעולם. מפני מה לא יאמר אדם מה למעלה, משל למי שהיה שותה יין במשתה מים מתוך הקנקן ונמצא יין זה תלוי באויר, כך ברא הקב״ה את העולם ותלאו ברוח, שנאמר כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹורֵא רוּחַ (עמוס ד' י״ג), אפשר לא ברא הקב״ה בעולמו אלא רוח בלבד, והלא את הכל ברא, שנאמר כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא (ירמיה י' ט"ז), ומה ת״ל יוצר הרים ובורא רוח, אלא כך אמר הקב״ה לאדם זה, בני רצונך לדעת עולמי היאך עמד, למד מרוחך ומגופך, שכל זמן שהרוח בגוף – הרוח סובלתו, יצאה הרוח מן הגוף – אחרים סובלים אותו, שנאמר תצא רוחו ישוב לאדמתו וגו׳ (תהילים קמ״ו:ד׳), לכך לא יאמר אדם מה למעלה. ומפני מה לא יאמר אדם מה למטה, משל למלך שהיה לו ביב של בורסקי ובנה על גבו פלטורין (עי׳ ירושלמי חגיגה פי״ב א׳ וב"ר פ״א), אם יאמר אדם לחבירו כמה נאה ומשובחת פלטורין זו אלא שהיא עומדת על גבי ביב של בורסקי, לא נמצא מבזה פלטורין של מלך, כך ברא הקב״ה את עולמו ורקעו על המים שנאמר לרוקע הארץ על המים (תהילים קל״ו:ו׳), למטה מן המים אי אתה יודע מה הוא, ודבר שאין אתה יודע מה הוא אי אתה רשאי לדרשו ולחקרו, לכך לא יאמר אדם מה למטה. ומפני מה לא יאמר אדם מה לפנים, ר״ש בן גמליאל אומר משל למלך שבנה פלטורין ושכללה והיה מקומה של פלטורין לשעבר מקום אשפתות וגלי אבנים. משבנה המלך פלטורין ושכללה אינו רוצה שיזכירו לפניו תחלת פלטורין לשעבר, כך היה העולם מתחלה תהו ובהו, משברא הקב״ה את העולם ושכללו אינו רוצה שיזכירו לפניו תחלת ברייתו של עולם. לכך לא יאמר אדם מה לפנים. ומפני מה לא יאמר אדם מה לאחור, משל למלך שחשב בלבו ואינו רוצה לאמרו בפיו, אם יאמר אדם לחבירו יודע אני מה בלבו של מלך, אין שבחו של מלך בכך. כך ברא הקב״ה [את העולם] ונתנו בלבו שנאמר כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי (ישעיה ס"ג ד'), ואם יאמר אדם לחבירו יודע אני אימתי תדון אימתי הקץ בא אימתי משיח בא אימתי גאולה באה – נתקצרו ימיו, שכבר בקשו אחרים לימוד על הקץ ונטלו נשמתן, לכך לא יאמר אדם מה לאחור.

מעשה ששאלה מטרוניתא אחת את ר' יוסי בן חלפתא לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו, אמר לה מיום הראשון, אמרה לו מנין אתה מלמדני, אמר לה עשית מימיך (את משקה) אריסטון, אמרה לו הן, וכמה מיסון (פי' מינין) היה לך, אמרה לו כך וכך, אמר לה וכולם בבת אחת נתת לפניהם, אמרה לו לאו, אלא בישלתי כל התבשילין כאחת, אבל לא הכנסתי לפניהם אלא מיסון מיסון, וכולם ממקרא אחד, שנאמר כי יוצר הכל הוא וגו' (ירמיה י' טו):