ירמיהו לא:ג מדרש: שמות רבה, עין יעקב, תנא דבי אליהו רבה ופסיקתא רבתי

לרחוץ על היאור - לרחוץ מגלולי בית אביה. ונערותיה הולכות אמר רבי יוחנן: אין הליכה האמורה כאן, אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר (בראשית כה, לב): הנה אנכי הולך למות. אמרו לה: גברתנו מנהגו של עולם, מלך גוזר גזרה, וכל העולם אינן מקימין אותה, ובניו ובני ביתו מקימין אותה, ואת עוברת על מצות אביך?! מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע. ותשלח את אמתה ותקחה רבי יהודה ורבי נחמיה חד אמר: ידה. וחד אמר: שפחתה. טעמא דמאן דאמר ידה, דכתיב: אַמָּתָהּ. וטעמא דמאן דאמר שפחתה, דלא כתיב ידה. על דעתה דמאן דאמר שפחתה, כשבא גבריאל וחבטן בקרקע, הניח לה אחת מהן, דלאו דרך בת מלך לעמוד יחידה. איתיבון אליבא דמאן דאמר ידה, לכתוב ידה?! לא תברא, שלכך כתיב אמתה, דאשתרבובי אשתרבוב. ותנינן, וכן אתה מוצא (תהלים ג, ח): שני רשעים שברת, אל תקרי שברת, אלא שרבבת. רבנן אמרין: בת פרעה מצורעת היתה, לפיכך ירדה לרחוץ, כיון שנגעה בתבה נתרפאת, לכך חמלה על משה ואהבה אותו אהבה יתירה:

דבר אחר: וירא בסבלותם ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע, הוא מת! ואלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע, הם מתים! אמר לו: לך ועשה להן כמו שתאמר. הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח. וירא איש מצרי מה ראה? אמר רבי הונא בשם בר קפרא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: אחד שלא שינו שמותם (כמו שכתוב בשיר השירים רבה ובויקרא רבה פרש ל"ב). ומנין שלא נחשדו על הערוה? שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב, שנאמר (ויקרא כד, י-יא): ושם אמו שלומית בת דברי וגו'. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: נוגשים היו מן המצריים, ושוטרים מישראל. נוגש ממונה על עשרה שוטרים. שוטר ממונה על עשרה מישראל. והיו הנוגשים הולכים לבתי השוטרים בהשכמה, להוציאן למלאכתן לקריאת הגבר. פעם אחת הלך נוגש מצרי אצל שוטר ישראל, ונתן עיניו באשתו, שהיתה יפת תאר בלי מום. עמד לשעת קריאת הגבר, והוציאו מביתו, וחזר המצרי ובא על אשתו, והיתה סבורה שהוא בעלה, ונתעברה ממנו. חזר בעלה ומצא המצרי יוצא מביתו. שאל אותה: שמא נגע בך? אמרה לו: הן, וסבורה אני שאתה הוא. כיון שידע הנוגש שהרגיש בו, החזירו לעבודת הפרך, והיה מכה אותו ומבקש להרגו, והיה משה רואה אותו ומביט בו, וראה ברוח הקדש מה שעשה בבית, וראה מה שעתיד לעשות לו בשדה. אמר: ודאי זה חיב מיתה, כמו שכתוב (שם שם, כא): ומכה אדם יומת! ולא עוד, אלא שבא על אשתו של דתן, על כך חייב הריגה, שנאמר (שם כ, י): מות יומת הנואף והנואפת, והיינו דכתיב: ויפן כה וכה וגו', ראה מה עשה לו בבית, ומה עשה לו בשדה:

פיסקא וכן לענין הטובה מרים וכו' מי דמי התם שעתא חדא הכא ז' יומי אמר אביי אימא ולענין הטובה אינו כן א"ל רבא והא וכן לענין הטובה קתני אלא אמר רבא ה"ק וכן לענין הטובה דבאותה מדה ולעולם מדה טובה מרבה ממדת פורעניות (שמות ב׳:ד׳) ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו א"ר יצחק פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר ותתצב דכתיב (שמואל א ג׳:י׳) ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם. אחותו (משלי ז׳:ד׳) אמור לחכמה אחותי את. מרחוק (ירמיהו ל״א:ג׳) מרחוק ה' נראה לי. לדעה (ש"א ב) כי אל דעות ה'. מה (דברים י׳:י״ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך. יעשה (שמואל א כ״ה:כ״ח) יעשה ה' לאדוני בית נאמן. לו (שופטים ו׳:כ״ד) ויקרא לו ה' שלום.