נִלְכְּדָה֙ הַקְּרִיּ֔וֹת וְהַמְּצָד֖וֹת נִתְפָּ֑שָׂה וְֽ֠הָיָה לֵ֞ב גִּבּוֹרֵ֤י מוֹאָב֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כְּלֵ֖ב אִשָּׁ֥ה מְצֵרָֽה׃
בראשית רבה
ויהי עשו איש יודע ציד, צד את הבריות בפיו, לא גנבת! מאן גנב עמך? ולא קטלית! מאן קטל עמך? אמר רבי אבהו: שודני, צידני, צד בבית, צד בשדה. בבית, היך מתקנין מילחא? בשדה, היך מתקנין תבנא? רבי חייא אמר: הפקיר עצמו כשדה. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון כל העולמים! לא דיינו שנשתעבדנו לשבעים אומות, אלא אף לא זו, שנבעלת כנשים?! אמר להם הקב"ה: אף אני בו, בלשון אני פורע הימנו, הה"ד (ירמיה מח): והיה לב גבורי מואב ביום ההוא, כלב אשה מצרה. ויעקב איש תם יושב אהלים, שני אהלים בית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר. ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, קופרא טבא לפומיה, וכסא טבא לפומיה. ורבקה אוהבת את יעקב, כל שהיתה שומעת קולו, היתה מוספת לו אהבה על אהבתו: