ישעיהו ה:ט מדרש: עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק), עין יעקב, פרקי דרבי אליעזר ואיכה רבה

(ע״ב) עולא ורב חסדא הוו קאזלי באורחא כי מטו אפתחא דבי רב חנא בר חנילאי נגד רב חסדא ואתנח אמר ליה עולא אמאי קא מתאנחת והאמר רב אנחה שוברת חצי גופו של אדם שנאמר (יחזקאל כא יא) ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים וגו׳. ורבי יוחנן אמר כל גופו של אדם שנאמר (שם) והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח וכהתה כל רוח וגו׳. אמר ליה היכי לא אתנח ביתא דהוו בה שיתין אפייתא ביממא ושיתין אפייתא בליליא ואפיין לכל מאן דצריך ולא שקיל ידא מן כיסא דסבר דילמא אתא עניא בר טובים ואדמטו ליה לכיסא קא מכסיף. ותו הוו פתיחין ליה ד׳ בבי לארבע רוחתא דעלמא וכל דהוה עייל כפין נפיק כי שבע והוה שדי ליה חטי ושערי בשני בצורת אבראי דכל מאן דכסיפא ליה מילתא למשקל ביממא אתי ושקיל בליליא השתא נפל בתלא ולא אתנח. אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו שנאמר (ישעיה ה ט) אם לא בתים רבים לשמה יהיו גדולים וטובים מאין יושב ואמר ר׳ יוחנן עתיד הקב״ה להחזירן לישובן שנאמר (תהלים קכה א) הבוטחים בה׳ בהר ציון וגו׳ מה הר ציון עתיד הקב״ה להחזירו לישובו אף בתיהן של צדיקים עתיד הקב״ה להחזירן לישובן. חזייה דלא מיתבא דעתיה אמר ליה דיו לעבד שיהא כרבו:

קכה עוּלָא וְרַב חִסְדָּא הֲווּ קָאַזְלֵי בְּאוֹרְחָא, כִּי מָטוּ אַפִּתְחָא דְּבֵי רַב חַנָּא בַּר חֲנִילָאִי, נָגַד רַב חִסְדָּא וְאִתְנַח. אָמַר לֵיהּ עוּלָא: אַמַּאי קָא מִתְנַחְתְּ? וְהָאָמַר רַב: אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל כ״א:י״א) "וְאַתָּה בֶן אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם" וְגוֹ'. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: עַל מַה אַתָּה נֶאְנָח וְגוֹ' וְכִהֲתָה כָל רוּחַ" וְגוֹ'. אָמַר לֵיהּ: הֵיכִי לָא אִתְנַח? בֵּיתָא, דַּהֲווּ בֵּיהּ שִׁיתִּין אַפְיָתָא בִּימָמָא וְשִׁיתִּין אַפְיָתָא בְּלֵילְיָא, וְאַפְיָן לְכָל מַאן דִּצְרִיךְ, וְלָא שָׁקַל יְדָא מִן כִּיסָא, דְּסָבַר, דִּילְמָא אָתָא עַנְיָא בַּר טוֹבִים וְאַדְמָטוּ לֵיהּ לְכִיסָא, קָא מִכְסִיף. וְתוּ, הֲווּ פְּתִיחִין לֵיהּ אַרְבַּע בָּבֵי לְאַרְבַּע רוּחֲתָא דְּעָלְמָא, וְכָל דַּהֲוָה עַיִּל כַּפִין, נָפִיק כִּי שָׂבֵעַ, וַהֲוָה שָׁדוּ לֵיהּ חִטֵּי וְשַׂעֲרֵי בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת אַבְּרָאִי, דְּכָל מַאן דִּכְסִיפָא לֵיהּ מִלְּתָא לְמִשְׁקַל בִּימָמָא, אַתִּי וְשָׁקִיל בְּלֵילְיָא. הַשְׁתָּא, נָפַל בְּתֵלָא, וְלָא אִתְנַח?! אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל בָּתֵּיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁיֵּחָרְבוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו ה׳:ט׳) "בָּאָזְנָי ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ, גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב". וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לְיִשּׁוּבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהילים קכ״ה:א׳) "הַבֹּטְחִים בַּה' כְּהַר צִיּוֹן" וְגוֹ'. מָה הַר צִיּוֹן, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירוֹ לְיִשּׁוּבוֹ, אַף בָּתֵּיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לְיִשּׁוּבָן. חַזְיֵהּ דְּלָא מְיָתְבָא דַּעְתֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ: דַּיּוֹ לָעֶבֶד שֶׁיְּהֵא כְּרַבּוֹ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲנִי שָׁמַעְתִּי בְּאָזְנַי ה' צְבָאוֹת מְדַבֵּר. וּמָה דִּבֵּר? אָמַר: ״רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, אֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵי שְׁנֵי דְּרָכִים הַלָּלוּ נָתַתִּי לָכֶם לְיִשְׂרָאֵל, אַחַת שֶׁל טוֹבָה וְאַחַת שֶׁל רָעָה. שֶׁל טוֹבָה – שֶׁל חַיִּים, שֶׁל רָעָה – שֶׁל מָוֶת. שֶׁל טוֹבָה יֵשׁ בָּהּ שְׁנֵי דְרָכִים: אַחַת שֶׁל צְדָקָה וְאַחַת שֶׁל חֶסֶד, וְאֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב מְמֻצָּע בֵּין שְׁנֵי דְּרָכִים הַלָּלוּ. כְּשֶׁיָּבֹא אָדָם לְהִכָּנֵס, אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב מַכְרִיז עָלָיו וְאוֹמֵר: ״פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיקִים שֹׁמֵר אֱמוּנִים״. בָּא שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וְעָמַד לוֹ בֵּין שְׁתֵּי הַדְּרָכִים הַלָּלוּ. אָמַר: בְּאֵי זֶה מֵהֶם אֵלֵךְ? אִם הוֹלֵךְ בְּשֶׁל צְדָקָה, שֶׁל חֶסֶד טוֹבָה הֵימֶנָּה. אֶלָּא מֵעִיד אֲנִי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ שֶׁאֵינִי מַנִּיחַ אֶת אֶחָד מֵהֶם.