ישעיהו ח:ח מדרש: אוצר מדרשים, ספרי דאגדתא, מדרש תנחומא ותנחומא בובר

המלך הששי – זה נבוכדנצר הרשע שמלך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר ובכל די דיירין בני אנשא חיות ברא ועוף שמיא יהב בידך והשלטך בכולהון (דניאל ב׳:ל״ח), וכיון שחטאו ישראל לפני הקב״ה וקרעו מלכות בית דוד, והמליכו את ירבעם בן נבט, ועשו להם שני עגלי זהב והדיחם, והעיד בם הקב״ה ולא שמעו לו, שנאמר ויעד ה׳ בישראל וביהודה ביד כל נביאי כל חוזה וגו׳ (מלכים ב י״ז:י״ג) ולא שמעו להם אלא הקשו עורף והעזו מצח לבלתי שוב אל ה׳ לדרוש בתורתו אשר נתן להם על יד משה, וכשחרה אפו נתנם לביזה ולמשיסה ביד כל אויביהם, שנאמר ונתתים ביד אויביהם והיו לבז ולמשיסה לכל אויביהם (שם כ״א) ולא יכלו לקום לפני אויביהם וכל מקום אשר יצאו יד ה׳ היתה בם לרעה, הדא הוא דכתיב מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ה׳ זו חטאנו לו (ישעיהו מ״ב:כ״ה), ואומר וישפוך עליו חמה אפו ועזוז מלחמה ותלהטהו מסביב ולא ידע (שם), וכשהעידו בהם הנביאים הרגו אותם והעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש ולא שבו מדרכיהם הרעים, אלא הולכים ומשחיתים עוד יותר מאבותיהם והוסיפו כעס על כעס וחרון על חרון, עד שלא יכול ה׳ לשאת עוד והעיד עליהם ולא שמעו לו, עד אשר הגלה אותם מעל אדמתם, שנאמר וימעלו באלהי אבותיהם (דהי״א ה׳), ואומר ויעד ה' אלהי ישראל וגו׳ (שם). ומנין שהוא עתיד לשוב את שבותם? שנאמר והשיבותי את שבות יהודה ואת שבות ישראל ובניתים כבראשונה (ירמיהו ל״ג:ז׳), לא בזכותם אלא בזכות אברהם יצחק ויעקב, שנאמר וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם (ויקרא כ״ו:מ״ב). שבעת השבטים וחצי בעון מה? הלא בעון ירבעם בן נבט, שנאמר על חטאות ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל (מ״א ט״ו ל') ובעון האשרה אשר עשה אחאב בשמרון, וכשמלך הושע בן אלה על ישראל בשמרון, היה הדין חתוך על שמרון שתחרב ועל ישראל שיגלו, [ומנין אתה יודע זאת] אם תמצא לומר ממה שאמר משה השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' (דברים י״א:ט״ז). בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו, אמר ר׳ ישמעאל חיאל מגדוליהם ומעשיריהם היה עומד על יריחו וראה אותה חרבה, אמר מה טיבה של זו, אמרו לו יריחו זו החרבה, יהושע בן נון החרים אותה בחרם לא תבנה עוד לעולם, שנאמר ארור האיש לפני ה׳ אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו, בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה (יהושע ו׳:כ״ו). אמר להם, יהושע מת ודבריו מתו, ועמד ובנה אותה. כיון שהתחיל לבנות את יריחו מת אבירם בכורו, וכשהוא בונה היו מתים כל בניו וכל בני ביתו, וכשהוא מציב דלתיה מת שגוב צעירו. באותה שעה קרע בגדיו וישב על הארץ והיה סופד ובוכה, באו כל זקני ישראל ואחאב לנחמו, אמר הקב״ה לאליהו לך והראה לפני חיאל שמתו בניו. אמר לפניו, רבש״ע, מתירא אני שמא יאמר אחאב דבר שאינו כראוי, ויחר לי ואני גוזר ואין אתה מקיים. אמר לו, לך ואני מקיים כל דבר שאתה גוזר, שנאמר מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים (ישעיהו מ״ד:כ״ו). מיד הלך לו, וכשבא שם ראה כל זקני ישראל יושבים, ובא לו וישב ביניהם. פתח חיאל ואמר, אוי לו למי שהוא עובר על דברי חכמים שהוא חייב מיתה וכו׳.... שלח הקב״ה את ישעיה בן אמוץ הנביא כדי להוכיחם, והוא פתח ואמר להם, שמעו דבר ה׳ קציני סדום וגו׳, והיה אומר להם הלא לכם לדעת את ה׳ אשר נתן התורה למשה ולאבותיכם על הר סיני וקבלו אבותיכם לקיימה, שנאמר ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה (שמות י״ט:ח׳), ואתם ואבותיכם עזבתם אותה, ודעו שהתורה משולה למים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נ״ה:א׳), ובשבילכם שאינכם עושים אותה הקב״ה מעלה עליכם את מי הנהר העצומים והרבים – זה סנחריב מלך אשור וחיילותיו, שנאמר וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר עַד צַוָּאר יַגִּיעַ (ישעיהו ח׳:ח׳), מלמד שלכד כל ערי הבצורות אשר ביהודה, שנאמר ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו עלה סנחריב וגו׳ (שם ל״ו) ויסע ויבא לירושלם, וכשהתפלל חזקיהו לפני הקב״ה שלח ונגפם לפניו, שנאמר ויצא מלאך ה׳ ויכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף (שם), כל אלו לא היו אלא ראשי גייסות, אבל החיל לא היה להם מספר. וכמה נשאר מהם? רב הונא אמר – חמשה, שנאמר וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר (ישעיה י׳׳ז). רבנן אמרי – תשעה, שנאמר ארבעה חמשה (שם). ורב אמר – עשרה, שנאמר וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ מִסְפָּר יִהְיוּ וְנַעַר יִכְתְּבֵם (שם י׳ י"ט), כמה יכול לכתוב – י׳ (עשרה), וסבור (מסתברא) דאמר רב הונא חמשה, והם סנחריב ושני בניו ונבוכדנצר ונבוזראדן. ומנין שהוא עתיד להחזירן, שנאמר צאו מבבל ברחו מכשדים, ואומר, לא למענכם אני עושה בית ישראל (יחזקאל ל״ו:כ״ג), ואומר, וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים (שם), ואומר, וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני (ישעיהו ל״ז:ל״ה), ואומר, אם אשכחך ירושלם (תחלים קל״ז), ואומר, הן על כפים חקותיך (ישעיהו מ״ט:ט״ז).

ד"א בלילה ההוא נדדה שנת המלך, א"ר חלבו בד' מקומות נאמר בלילה ההוא, וארבעתן היו בלילי פסחים, שנים משל רחל, ושנים משל לאה, לקיים מה שנאמר וללבן שתי בנות (בראשית כט טז), שתיהן שקולות זו כזו, מה שעמד מזו עמד מזו, מזו עמדו מלכים, ומזו עמדו מלכים, מזו עמדו נביאים, ומזו עמדו נביאים, ובשתי לילות של פסח נעשו נסים ע"י בניה של זו, שנאמר ויהי(ה) בחצי הלילה (שמות יב כט), זה היה ליל פסח, ונעשו נסים על ידי משה, שהיה מבני בניה של לאה, ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו' (מ"ב יט לה), ואותו לילה ליל פסח היה, שעלה סנחריב והיה רבשקה שם הלך והציץ על פתח החומה של ירושלים ושמע אותן קוראין הלל, ואמר לסנחריב לך וחזור לאחוריך, למה אלהיה של אומה זו עסוק הוא להיות עושה להם נסים בלילה הזאת, והיה מבזה על ירושלים, כשראה אותה אמר בשביל העיר הזאת הקטנה הייתי מייגע כל הצבא הזה, היה מבזה עליה, שנאמר ינופף ידו הר בת ציון (ישעיה י לב), ואמר לחיילותיו לינו הלילה, ובשחרית אנו נוטלין אותה אבן אבן והולכין, כנף משלי ממלאה כל ארץ ישראל, שנאמר והיה מוטות כנפיו מלא רוחב ארצך עמנו אל (ישעיה ח ח), ושלשה עשר מסעות הלך בו ביום לבא לירושלים, שכן הוא אומר בא אל עית עבר במגרון וגו' (ישעיה י כח), עוד היום בנוב לעמוד (שם שם לב), אמר לחיילותיו מחר נשכים ונוטלין אותה אבן אבן, א"ל הקב"ה אין מבקשים ישינים אלא עוררין, לכך נאמר עליהם לעת ערב והנה בלהה (שם יז יד), מה עשה הקב"ה, ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו' (שם לז לו), ואותו הלילה ליל הפסח היה, ונעשה הנס הזה ע"י חזקיה מבני בניה של לאה. ושנים ע"י בניה של רחל, שנאמר ויהי בלילה ההוא ויאמר ה' אל גדעון קום רד במחנה (שופטים ז ט), ליל הפסח היה, שכך כתוב והנה צליל לחם שעורים (שם שם יג), זהו העומר שהוא קרב בפסח, ואחת בימי מרדכי, שהוא מבני בניה של רחל, לכך נאמר בלילה ההוא נדדה שנת המלך. ד"א בלילה ההוא. הוא הלילה שנגלה הקב"ה לאברהם אבינו, שכן הוא אומר ויוצא אותו החוצה (בראשית טו ה). ד"א בלילה ההוא הוא הלילה שנעשה מלחמה על סיסרא שנאמר הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא (שופטים ה כ).

דָּבָר אַחֵר, אָדָם כִּי יִהְיֶה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אָיֹם וְנוֹרָא וְגוֹ' (חבקוק א, ז). הַפָּסוּק מְדַבֵּר בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן וּבְפַרְעֹה וּבֶאֱדֹם וּבְסַנְחֵרִיב וּבִנְבוּכַדְנֶצַּר. בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן כֵּיצַד. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, בְּרָאוֹ כִּדְמוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ (בראשית א, כז). וּכְשֶׁבְּרָאוֹ, בְּרָאוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים וְגוֹ' (דברים ד, לב). וְהָיָה שׁוֹלֵט בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם (בראשית א, כח). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וּמוֹרָאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה וְגוֹ' (שם ט, ב). לָכֵן נֶאֱמַר, אָיֹם. וְנוֹרָא, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא (חבקוק א, ז), זוֹ חַוָּה שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ, שֶׁהִיא גָּרְמָה לוֹ לָמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ וְגוֹ' (בראשית ג, ו). וּמִנַּיִן שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ, שֶׁכֵּן כְּתִיב: עֶצֶם מֵעַצְמִי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי (שם ב, כג). הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זוֹ חַוָּה שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא, זֶה פַּרְעֹה שֶׁהָיָה קוֹזַאקְרָטוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ (תהלים קה, כ). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁהָיָה מִתְגַּדֵּל בְּבֵיתוֹ וְהָיָה סָבוּר שֶׁהוּא בֶּן בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִיאֵהוּ וְגוֹ' (שמות ב, י). וְעָמַד וְהֵבִיא עָלָיו עֶשֶׂר מַכּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ וְגוֹ' (שם ג, י). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אַמִּי, הַמַּטֶּה, מַשּׂוֹי אַרְבָּעִים סְאָה הָיָה, וְשֶׁל סְנַפִּרִינוֹן הָיָה, וְעֶשֶׂר מַכּוֹת חֲקוּקוֹת עָלָיו בִּכְתַב נוֹטְרִיקוֹן דצ״ךְ עד״ש באח ״ב. וּמֹשֶׁה הָיָה מַבִּיט בַּמַּטֶּה וְרוֹאֶה אֵיזֶה מַכָּה רְאוּיָה לָבוֹא עַל פַּרְעֹה, וּמְבִיאָהּ עָלָיו. הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא זֶה פַּרְעֹה. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה מֹשֶׁה. וְאַף הַמָּשִׁיחַ שֶׁעָתִיד לִיפָּרַע מִגּוֹג וּמָגוֹג וְחֵילוֹתָיו, שָׁם עִמָּהֶם גָּדַל בַּמְּדִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבַּץ וְכִלָּה סְעִיפֶיהָ (ישעיה כז, י). דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה אֱדֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: דְּחִילָה וְאֶמְתָנִי וְתַקִּיפָא וְגוֹ' (דניאל ז, ז). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה עוֹבַדְיָה, שֶׁהָיָה גֵּר אֱדוֹמִי וְהָיָה מִתְנַבֵּא עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: חֲזוֹן עוֹבַדְיָה, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים לֶאֱדֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ (עובדיה א, א). הֱוֵי, אָיֹם וְנוֹרָא, זֶה אֱדֹם. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה עוֹבַדְיָה. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא, זֶה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וְאַחֲרִיב בְּכַף פְּעָמַי כֹּל יְאוֹרֵי מָצוֹר (מ״ב יט, כד). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי (שם יח, לה). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵל (ישעיה ח, ח). אֶחָד מִשִּׁשִּׁים אוּכְלֻסִין הָיָה מְסַפֵּק אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו, הַמֻּטָּה הַזּוֹ שֶׁל תַּרְנְגוֹל אֶחָד מִן שִׁשִּׁים בִּכְנָפָיו. כֵּיוָן שֶׁבָּא לְהִכָּנֵס לִירוּשָׁלַיִם, אָמַר לְאוּכְלֻסָּיו, שִׁכְבוּ הַלַּיְלָה וּבַבֹּקֶר אָנוּ מַשְׁלִיכִים לְתוֹכָהּ אֶת הַטַּבָּעוֹת שֶׁלָּנוּ וְנִסְקֹל אוֹתָם בָּהֶם. הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, אֵלּוּ בָּנָיו, שֶׁכְּשֶׁעָלָה לִירוּשָׁלַיִם לְהַחֲרִיב אוֹתָהּ וְלֹא עָלְתָה בְיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר וְגוֹ' (מ״ב יט, לה), וּכְתִיב: וַיָּשָׁב בְּבֹשֶׁת פָּנִים לְאַרְצוֹ וַיָּבֹא בֵּית אֱלֹהָיו וְגוֹ' (דה״ב לב, כא). הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה סַנְחֵרִיב. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, אֵלּוּ בָּנָיו שֶׁהֲרָגוּהוּ. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר, דִּכְתִּיב בָּהּ, וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה (ישעיה יד, יג). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה אֱוִיל מְרֹדָךְ בְּנוֹ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כְּשֶׁנִּטְרַד נְבוּכַדְנֶצַּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ, מִן אֲנָשָׁא לָךְ טָרְדִין וְגוֹ' (דניאל ד, כב). כָּל אוֹתָן הַיָּמִים הָיָה אֱוִיל מְרֹדָךְ בְּנוֹ מְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו. כְּשֶׁחָזַר, חֲבָשׁוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים. וְכָל מִי שֶׁנֶּחְבַּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים עַל יָדוֹ, אֵינוֹ יוֹצֵא עַד יוֹם מוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲסִירָיו לֹא פָתַח בַּיְתָה (ישעיה יד, יז). כְּשֶׁמֵּת נְבוּכַדְנֶצַּר, בִּקְּשׁוּ לְהַמְלִיךְ לֶאֱוִיל מְרֹדָךְ, וְנִכְנְסוּ עָלָיו לְהַמְלִיכוֹ וְלֹא קִבֵּל מֵהֶם. אָמַר לָהֶם: בָּרִאשׁוֹנָה שָׁמַעְתִּי לָכֶם וּלְפִיכָךְ נֶחְבַּשְׁתִּי, וְעַכְשָׁו אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם, שֶׁמָּא הוּא חַי וְיַעֲמֹד וְיַהַרְגֵנִי. עָמְדוּ עַל נְבוּכַדְנֶצַּר וּגְרָרוּהוּ מִקִּבְרוֹ וְהוֹצִיאוּ, וְרָאָה אוֹתוֹ שֶׁהוּא מֵת, וְהִמְלִיכוּהוּ. לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב וְגוֹ' (ישעיה יד, יט). הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה אֱוִיל מְרֹדָךְ. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה בְּנֵי אָדָם, שֶׁהוּא שׁוֹלֵט בְּכָל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, דִּכְתִּיב בָּהּ, תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶךָ כָּל שָׁתָה תַּחַת רַגְלָיו (תהלים ח, ז). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָדָם חוֹטֵא, הֲרֵי מֵבִיא עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִסּוּרִין בְּגוּפוֹ. לָמָּה, שֶׁאֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁסָּרַח עָלָיו עַבְדּוֹ, מֵבִיא אֶת הַכְּבָלִים וְכוֹבְלוֹ, מֵבִיא אֶת הַמַּגְלֵבִין וּמַכֵּהוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא מִגּוּפוֹ שֶׁל אָדָם רוֹדֶה אוֹתוֹ. וּמִנַּיִן, מִמַּה שֶׁכָּתוּב בָּעִנְיָן אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ וְגוֹ' (ויקרא יג, ב). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה (ישעיה מו, י). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, חַי אָנִי נְאֻם ה' (שם מט, יח). זֶהוּ הָאָמוּר בָּעִנְיָן אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ וְגוֹ'. וּכְתִיב: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע, אַתָּה, לֹא יְגֻרְךָ רָע.