ישעיהו יד:טו מדרש: תנחומא בובר, מדרש תנחומא, שמות רבה ועין יעקב

ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות (דברים לא יד). זש"ה הן צדיק בארץ ישולם (משלי יא לא), כנגד מי נאמר המקרא הזה, לא אמרו אלא נגד משה הצדיק, שלא היה כמותו, לא בנביאים, ולא בחכמים, שהרי הקב"ה מעיד עליו לאחר מותו, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' (דברים לד י), אעפ"כ לא היה ספיקה בידו, להציל עצמו מן המיתה, שכן אמר דוד כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה (דה"א כט טו), והלא כתיב קוה אל ה' ושמור דרכו וירוממך לרשת ארץ (תהלים לז לד), ומה תלמוד לומר ואין מקוה, אמר דוד רבש"ע לכל מדות אדם מקוה, אם הוא עני עד שיעשיר, חלש עד שיהיה גבור, חולה עד שיתרפא, חבוש בבית האסורין עד שיתירוהו, אבל יום המיתה אין לו תקוה, שהרי הקב"ה דיבר עם משה פנים בפנים, ולא יכול להציל עצמו מן המיתה, וכן שלמה אמר הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע (קהלת ט ב). אמר ר' חנינא רוח פסקונית יש לה רשות לדבר לפני הקב"ה, כסנטר לפני המלך, ואומר לפניו רבש"ע כל בשר למיתה, אברהם בדקו מיתה, נמרוד הרשע בדקו מיתה, יצחק בדקו מיתה, אבימלך בדקו מיתה, משה בדקו מיתה, פרעה הרשע בדקו מיתה, שכן אמר שלמה הכל הולך אל מקום אחד (שם ג כ), ומעתה מה הועילו הצדיקים שעסקו בתורה ובמצות ובמעשים טובים בעולם הזה, ומה הפסידו הרשעים שחטאו והחטיאו בעולם הזה, שלמה פירשה מי יודע רוח בני האדם וגו' (שם שם כא), רוח בני האדם, אלו נשמתן של צדיקים, שהן מונחות וגנוזות תחת כסא הכבוד, ורוח הבהמה (היא היורדת) [היורדת היא] למטה לארץ (שם), אלו נשמותיהן של רשעים, שיורדות לגיהנם, וכן הוא אומר אך אל שאול (תרד) [תורד] וגו' (ישעיה יד טו), ומנין שהצדיקים קרויין אדם, שכן אמר יונה ואני לא אחוס על נינוה וגו' אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם וגו' ובהמה רבה (יונה ד יא), אדם אלו הצדיקים, ובהמה אלו הרשעים, שמעשיהם כמעשה רשעים, לכך נאמר הן צדיק בארץ ישולם.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ (דברים לא, יד). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם (משלי יא, לא). כְּנֶגֶד מִי אָמְרוּ מִקְרָא זֶה. לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּנֶגֶד מֹשֶׁה הַצַּדִּיק, שֶׁלֹּא הָיָה כָּמוֹהוּ בְּכָל הַנְּבִיאִים, וְלֹא בְּכָל הַחֲכָמִים, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵעִיד עָלָיו לְאַחַר מוֹתוֹ, וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הָיְתָה סְפֵיקָה בְּיָדוֹ לְהַצִּיל עַצְמוֹ מִן הַמִּיתָה, כָּל שֶׁכֵּן שְׁאָר בְּנֵי אָדָם. וְכֵן דָּוִד אָמַר, כִּי גֵּרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבוֹתֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ, וְאֵין מִקְוֶה (דה״‎א כט, טו). וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר, קַוֵּה אֶל ה' וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ (תהלים לז, לד). וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וְאֵין מִקְוֶה. אָמַר דָּוִד, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְכָל הַמִּדּוֹת אָדָם מְקַוֶּה. אִם הוּא עָנִי, הוּא מְקַוֶּה עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר. אִם הוּא חַלָּשׁ, מְקַוֶּה לִהְיוֹת גִּבּוֹר. חוֹלֶה, מְקַוֶּה עַד שֶׁיִּתְרַפֵּא. חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, מְקַוֶּה עַד שֶׁיַּתִּירוּהוּ. אֲבָל יוֹם הַמִּיתָה אֵין לוֹ תִּקְוָה שֶׁיִּנָּצֵל מִמֶּנּוּ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּבֵּר עִם מֹשֶׁה פָּנִים בְּפָנִים, וְלֹא יָכוֹל לְהַצִּיל עַצְמוֹ מִן הַמִּיתָה. וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה, הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל וְגוֹ' (קהלת ט, ב). אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, רוּחַ פַּסְקוֹנִית יֵשׁ לָהּ רְשׁוּת לְדַבֵּר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּסַנְטֵר הַזֶּה שֶׁמְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְכֵן אוֹמֵר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַכֹּל כָּשֵׁר לַמִּיתָה, אַבְרָהָם בִּדְקוֹ מִיתָה, נִמְרֹד בִּדְקוֹ מִיתָה, יִצְחָק בִּדְקוֹ מִיתָה, אֲבִימֶלֶךְ בִּדְקוֹ מִיתָה, מֹשֶׁה בִּדְקוֹ מִיתָה, פַּרְעֹה בִּדְקוֹ מִיתָה. שֶׁכָּךְ אָמַר שְׁלֹמֹה, הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד וְגוֹ' (שם ג, כ). וּמֵעַתָּה מַה הוֹעִילוּ צַדִּיקִים שֶׁעָמְלוּ בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּמַה הִפְסִידוּ הָרְשָׁעִים שֶׁחָטְאוּ וְהֶחְטִיאוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. שְׁלֹמֹה פֵּרְשָׁהּ, מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה וְגוֹ' (שם פסוק כא). הָעוֹלָה, זוֹ נִשְׁמַת הַצַּדִּיק הַגְּנוּזָה וּמֻנַּחַת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד. וְרוּחַ הַבְּהֵמָה (שם), זוֹ נִשְׁמַת הָרָשָׁע שֶׁיּוֹרֶדֶת לַגֵּיהִנָּם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרַד וְגוֹ' (ישעיה יד, טו). וּמִנַּיִן שֶׁהַצַּדִּיק קָרוּי אָדָם. שֶׁכֵּן יוֹנָהּ אוֹמֵר, וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה וְגוֹ' אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹא אָדָם וְגוֹ' (יונה ד, יא), אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים. אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה (שם), אֵלּוּ הָרְשָׁעִים שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַבְּהֵמָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלַּם.

ד"א ראה נתתיך אלהים לפרעה, אמר הקב"ה לפי שעשה את עצמו אלוה הודיעו שאינו כלום בעולם, הריני עשה אותך עליו אלהים. ומנין שעשה פרעה עצמו אלוה, שנאמר (יען) [אשר] אמר (יאור לי) [לי יאורי] ואני עשיתיני (יחזקאל כט ג), אני הוא שבראתי את עצמי. וזה אחד מארבעה בני אדם שעשו את עצמן אלהות, ונבעלו כנשים, שלשה מאומות העולם ואחד מישראל, אלו הן, חירם ונבוכדנצר ופרעה ויואש, חירם מנין, שנאמר אמור לנגיד צור כה אמר ' אלהים יען גבה לבך ותאמר אל אני (שם כח ב), ולפי שעשה את עצמו אלוה נבעל כנשים שנאמר שיחת חכמתך על יפעתך וגו' לראוה בך (שם שם יז), מהו לראוה בך, יעבדון ריעותיהן בך. נבוכדנצר מנין, שנאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיה יד יד), א"ל הקב"ה חייך אך אל שאול תורד אל ירכתי בור (שם שם טו), מה עשה הקב"ה, הגלה אותו עד שהוא במלכותו, והאכילו עשב כבהמה שנאמר ועשבא כתורין לך יטעמון וגו' (דניאל ד כב), והיו הבהמה והחיה רואין אותו בדמות בהמה ובועלין אותו, שנאמר ושוד בהמות יחיתן (חבקוק ב יז), מהו יחיתן, כענין שנאמר לא תתחתן בם (דברים ז ג), שנעשה חתן לכל בהמה וחיה. יואש מנין, שנאמר ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך (דה"ב כד יז), מהו וישתחוו למלך, שעשו אותו אלוהא וקיבל עליו, שנאמר אז שמע (אליהם המלך) [המלך אליהם], ונבעל כנשים, שנאמר ואת יואש עשו שפטים (שם שם כד), כד"א ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם (ויקרא כ יג), ופרעה עשה עצמו אלוהא ונבעל כנשים, שאמר הנני נותן את פרעה הפרע מלך מצרים (ירמיה מד ל), מהו הפרע, שפרעו לאחריו, הוא פרעה שהיה זכר ונעשה נקבה. ד"א הפרע, כענין שנאמר ופרע את ראש האשה (במדבר ה יח), ואיזהו בית אב שלו, ביום ההוא יהיה (אדמת מצרים לחגא וגו') [מצרים כנשים] (ישעיה יט טז), ומי גרם לו שעשה את עצמו אלוהא, שנא' (יען) [אשר] אמר (יאור לי) [לי יאורי] ואני עשיתיני (יחזקאל כט ג), לפיכך אמר הקב"ה למשה לפי שעשה עצמו אלוה, לך והעשה עליו אלוהא, שנאמר ראה נתתיך אלים לפרעה (שמות ז א), למה כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם (קהלת ה ז), הוי אתה אלוהא עליו, ועשה אותו שחץ בעולם שנעשה עצמו גבוה, והיינו דכתיב את כל גבוה יראה (והוא) [הוא] מלך על כל בני שחץ (איוב מא כו), וכי השפלים אין הקב"ה רואה, והכתיב עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ (זכריה ד י), ומהו את כל גבוה יראה, אמר ר' ברכיה אילו הן הגוותנין, שרוחן גסה עליהן, ומגביהין את עצמן, ועושין עצמן אלוהות, מה הקב"ה עושה להם, מראה אותם לבריות, ועושה אותן שחץ בעולם, שנאמר הוא מלך על כל בני שחץ, כגון נבוכדנצר שעשה אותו שחץ, שנאמר ומן ני (אינשא) [אנשא] טריד וגו' (דניאל ה כא), וכן סנחריב נעשה שחץ, שנאמר ויהיה בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו' (מ"ב יט לה), שהקב"ה מראה שחץ גיוותנין לכל בריה, אמר הקב"ה אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיה כג כד). אמר ר' בנימן בר לוי אם ילך אדם ויגע בתורה וישב לו אני מראה מעשיו בעולם, וכך אם יטמין אדם עצמו לעשות עבירה, אני מראה מעשיו לעולם, שנאמר ואני לא אראנו נאם ה' הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה' (שם), ומהו אני מלא, אמר ר' חמא בר' חנינא אמר הקב"ה אני ממלא ממנו את העליונים ואת התחתונים, ומראהו שחץ לבריות, למה שהן מתגאין ועושין עצמן אלוהות, ואת כל גבוה יראה (והוא) [הוא] מלך על כל בני שחץ, שהוא מולך על כל אותן שמתגאין ועושה אותן שחץ, לפיכך אמר הקב"ה למשה ראה נתתיך אלהים לפרעה, לך ופרע ממנו, לך והבא עליו עשר מכות, א"ל היאך אביא עליו את המכות, א"ל הקב"ה ואת המטה הזה תקח בידך וגו' (שמות ד יז). אמר ר' יהודה בר אמי המטוה משקל ארבעים סאה היה בו, ושל סנפירינון היה, ועשר מכות חקוקות עליו בנוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב. א"ל הקב"ה המטה הזה יביא עליו את המכות, ראה נתתיך אלהים לפרעה.