ישעיהו יד:יג מדרש: מדרש תנחומא, אגדת בראשית, מדרש אגדה ותנחומא בובר

דָּבָר אַחֵר, צַו אֶת אַהֲרֹן. מָה עִסְקוֹ שֶׁל אַהֲרֹן כָּאן. יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין וְאַהֲרֹן נִזְכָּר. וְהַכָּתוּב אוֹמֵר, צַו אֶת אַהֲרֹן. וַהֲרֵי כְּתִיב: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי. וְכָאן הוּא אוֹמֵר, צַו אֶת אַהֲרֹן זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל מִי שֶׁהוּא מַעֲלֶה עַצְמוֹ, סוֹפוֹ לֵילֵךְ בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָהּ. דּוֹר הַמַּבּוּל, עַל שֶׁאָמְרוּ מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ, לְפִיכָךְ נִדֹּנוּ בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ בְּחֻמּוֹ וְגוֹ' (איוב ו, יז). וּכְתִיב: וְיִתְרָם אָכְלָה אֵשׁ (איוב כב, כ). וְכֵן הַסְּדוֹמִיִּים, וַה' הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ (בראשית יט, כד). פַּרְעֹה אָמַר, מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקוֹלוֹ (שמות ה, ב), וְעִלָּה אֶת עַצְמוֹ וְאָמַר, לִי יְאוֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי (יחזקאל כט, ג). לְפִיכָךְ, עַל מוֹקְדָהּ. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, וַיַּרְעֵם מִשָּׁמַיִם ה' (תהלים יח, יד), מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ עָבָיו עָבְרוּ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ (תהלים יח, יג). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיְהִי בָּרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת (שמות ט, כד). וְאַף סַנְחֵרִיב עִלָּה אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן (מ״ב יט, כג). וּמֶה הָיָה לוֹ, בְּיַד מַלְאָכֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי (מ״ב יט, כג). מֶה הָיָה לוֹ, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר (מ״ב יט, לה). הוּא חֵרֵף עַל יְדֵי מַלְאָךְ, לְפִיכָךְ וַיֵּצֵא מַלְאָךְ וַיָּךְ. וּמֶה עָשָׂה לוֹ, וְתַחַת כְּבוֹדוֹ יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ (ישעיה י, טז). מַהוּ תַּחַת כְּבוֹדוֹ. שֶׁשָּׂרַף אוֹתָם מִבִּפְנִים וְהִנִּיחַ בִּגְדֵיהֶם מִבַּחוּץ, שֶׁכְּבוֹדוֹ שֶׁל אָדָם זוֹ הִיא כְּסוּתוֹ. וְלָמָּה הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בִּגְדֵיהֶן. עַל שֶׁהָיוּ בָּנָיו שֶׁל שֵׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר (בראשית י, כב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיָּב אֲנִי לְשֵׁם אֲבִיהֶם, שֶׁנָּטְלוּ בִּגְדֵיהֶם וְכִסּוּ עֶרְוַת אֲבִיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח שֵׁם וַיֶּפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה (שם ט, כג). לְפִיכָךְ הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בִּגְדֵיהֶם וְשָׂרַף אֶת גּוּפָם, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָהּ. וְאַף נְבוּכַדְנֶצַּר עִלָּה אֶת עַצְמוֹ וְאָמַר, אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לָעֶלְיוֹן (ישעיה יד, יד). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, לֹא דַּיְּךָ שֶׁכְּבָר אָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְּאִי (ישעיה יד, יג), וְלֹא עוֹד אֶלָּא אָמַרְתָּ, אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לָעֶלְיוֹן, לְמַעְלָה אַתָּה רוֹצֶה לַעֲלוֹת וְכָךְ אָמַר לַחֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו, וּמַן הוּא אֱלָהּ דִּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי (דניאל ג, טו), בֵּיתוֹ שָׂרַפְתִּי וְעַמּוֹ הִגְלֵיתִי וְלֹא עָמַד עָלַי בְּבֵיתוֹ, וּבְבֵיתִי הוּא יָכֹל לִי, מֶה עָשָׂה, הִשְׁלִיכָן לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רָמַז לַכִּבְשָׁן וְנַעֲשָׂה פְּלַנְיָא, וּמִי שֶׁרָאוּי לִישָּׂרֵף, לֹא נִשְׂרַף. וּמִי שֶׁלֹּא הָיָה רָאוּי לִישָּׂרֵף, נִשְׂרַף. וַתֵּצֵא הָאֵשׁ וְשָׂרְפָה חֲצִי הָאֻמּוֹת. שֶׁאַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁנִּתְכַּנְּסוּ לַחֲנֻכַּת צַלְמָא, מִתְּחִלָּה שְׁמוֹנֶה אֻמּוֹת הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בֵּאדַיִן מִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגֶּזְרַיָּא גְּדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכָל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא וְגוֹ' (דניאל ג, ג), הֲרֵי שְׁמוֹנֶה אֻמּוֹת. וּכְשֶׁנִּתְכַּנְּסוּ לִרְאוֹת לַחֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו, אֵין כְּתִיב שָׁם אֶלָּא אַרְבַּע אֻמּוֹת, וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא (דניאל ג, כז). וְהֵיכָן אַרְבַּע אֻמּוֹת, אֶלָּא קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא (דניאל ג, כב). וְאַף נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע נִשְׂרָף בָּאֵשׁ וְנַעֲשָׂה אֵימַת שִׂירוּף עָלָיו. וְלָמָּה לֹא נִשְׂרַף בָּאֵשׁ כֻּלּוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַנִּיחוּ רָשָׁע זֶה חֶצְיוֹ, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע עַל מִי גִּדֵּף. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמָה, רָשָׁע, לֹא אָמַרְתָּ אֵינִי מְבַקֵּשׁ עוֹד לְהַלֵּךְ עִם בְּנֵי אָדָם אֶלָּא אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב. חַיֶּיךָ, כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה לְךָ. וְלָךְ טָרְדִין מִן אֲנָשָׁא וְעִם חֵיוַת בָּרָא לֶהֱוִה מְדֹרָךְ (שם ד, כב). כְּשֵׁם שֶׁהֵבִיא מַכּוֹת עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם, כָּךְ הֵבִיא עַל נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר: אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמִּי אֱלָהָא עִלָּאָה (שם ג, לב), שֶׁנָּפַל אֵימַת שִׂירוּף עָלָיו. לְכָךְ נֶאֱמַר: הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָהּ. הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָהּ, זוֹ מַלְכוּת אֱדֹם שֶׁעִלְּתָה עַצְמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים וְגוֹ' (עובדיה א, ד). וְנִדּוֹנֵית בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא וְהוּבַד גִּשְׁמָהּ וִיהִיבַת לִיקֵדַת אֶשָּׁא (דניאל ז, יא). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ, וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְגוֹ' (עובדיה א, יח). וּמַה דִּבֵּר. עַל יְדֵי מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָהּ. וְאַחַר כָּךְ, וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו (עובדיה א, כא). סִיסְרָא שֶׁחֵרֵף, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה (שופטים ד, ג), בְּחֵרוּפִין וּבְגִדּוּפִים, לְפִיכָךְ נִדּוֹן בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ, הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם (שם ה, כ). וְלָעוֹלָם הַבָּא, כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרָע מֵעֵשָׂו, מֶה עֵשָׂו עוֹשֶׂה, מִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ כְּזָקֵן וּבָא וְיוֹשֵׁב לוֹ אֵצֶל יַעֲקֹב. מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב: אִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ (עובדיה א, ד). וְאֵין כּוֹכָבִים אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וְגוֹ' (בראשית טו, ה), וּכְתִיב: כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ (שם). וּמַה יַּעֲקֹב אוֹמֵר לוֹ. אָחִי, אַתָּה לֹא תְּהֵא אָחִי כַּיּוֹצֵא בִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱהִי דְּבָרֶיךָ מָוֶת, אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל, נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי (הושע יג, יד). אֱהִי דְּבָרֶיךָ מָוֶת, גְּזֵרוֹת שֶׁהָיִיתָ גּוֹזֵר עָלַי, דּוּ פַּרְצוּפִים הָיִיתָ גּוֹזֵר עָלַי שֶׁאֶעֱבֹד עֲבוֹדָה זָרָה. וְאִלּוּ הָיִיתִי עוֹשֶׂה, הָיִיתִי חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וְאִם לֹא אֲנִי עוֹבֵד אוֹתָהּ, אַתָּה הוֹרֵג אוֹתִי. לְפִיכָךְ, אֱהִי דְּבָרֶיךָ מָוֶת. אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל, לְשׁוֹן אלנסט״י קָטָבְךָ, קאטאב״א, שְׁאוֹל. כֵּיוָן שֶׁעֵשָׂו יוֹרֵד לִשְׁאוֹל, יִשְׁתַּיֵּר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ נְאֻם ה' פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ, וְהַשְּׁלִישִׁית יִוָּתֶר בָּהּ (זכריה יג, ח). וְאֵין שְׁלִישִׁית אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה (ישעיה יט, כד). וְיִשְׂרָאֵל עַל שֶׁעָשׂוּ עַצְמָם נִבְזִים וּשְׁפָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים (מלאכי ב, ט), וּמִתְנַחֲמִים וְנִגְאָלִים בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲנִי אֶהֱיֶה לָהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב (זכריה ב, ט). כֵּיוָן שֶׁעֵשָׂו מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּיְּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַּמָּתִי (שה״ש ו, ט). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר (דברים לב, יב).

[ב] ד"א יעלו דברים על לבבך. הכל חשבו בלבם תחילה. עשו, שנאמר ויאמר עשו בלבו (בראשית כז מא), נבוכדנצר, ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגומר (ישעי' יד יג). המן, ויאמר המן בלבו וגומר (אסתר ו ו), ומלכות סדום, שנאמר ועתה שמעי (נא) זאת עדינה היושבת לבטח האומרה בלבבה וגו' (ישעי' מז ח) ואף גוג כן, שנאמר יעלו דברים על לבבך וגומר, וכל מה שחשב בלבו פרסמו הקב"ה, ומה חשב עשו, (עיין לקמן סוף פרק מ"ב), הלך לו אצל ישמעאל, שנאמר וילך עשו אל ישמעאל וגומר (בראשית כח ט), אמר אין זו דרך ארץ שאהרוג אני את אבא יצחק, אלא את הורגו מפני שהוא אחיך, ואני אהרוג את יעקב, אח"כ אני ואתה נירש את כל העולם כולו, כך היה אומר בפיו אבל בלבו היה אומר משישמעאל הורג לאבא ואני ליעקב, אני בא לישמעאל והורגו לומר למה הרגת את אבא, ואני יורש את כל העולם כולו לעצמי, הוא מחשב בלבו והקב"ה מפרסמו, שנאמר כי אני חשפתי את עשו, גליתי את מסתריו (ירמי' מט י) אמר הקב"ה חייך יודע אני מה שחשבת בלבך, שנאמר יען אמרך את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה (יחזקאל לה י), שם הייתי מסתכל בלבך מה שחשבת, שנאמר וי"י שם היה (שם שם), כך אף גוג ומגוג מחשב בלבו, שנאמר ביום ההוא יעלו [דברים על לבבך וחשבת מחשבת רעה] (יחזקאל לח י) והקב"ה מפרסם מהו חושב, שנאמר ואמרת אעלה על ארץ פרזות וגומר (שם שם יא), ומהו חושב, אלא כך הוא אומר פרעה שבא על ישראל שוטה היה, הניח פטרונן והלך לו עליהם, וכן עמלק וסיסרא וכל מי שעמד עליהן הניחו להקב"ה, שוטין היו, אלא מה אני עושה, אני הולך תחילה אצל פטרונן של ישראל, ואם הורג אני את המשיח תחילה הוא מעמיד משיחין אחרים, אלא על הקב"ה, שנאמר למה רגשו גוים יתיצבו מלכי ארץ וגומר, (תהלים ב א ב) מתיעצים ומתמלכין בעצות רעות על ישראל כולהן כאחד לבא על הקב"ה, שנאמר כי נועצו לב יחדיו עליך וגומר, אהלי אדום וישמעאלים וגומר, גבל ועמון וגומר גם אשור וגומר. (תהלים פג ו ז ח וט) ומה עושין, עומדין על רגליהם ומסתכלין למעלה כנגד הקב"ה ואומרים לכו ונכחידם מגוי, [ולא יזכר שם ישראל עוד] (שם שם ה) מהו שם ישראל, אלא אומרים נעקור אותו שכתב ברוך ה' אלהי ישראל (שם מא יד). ומה הקב"ה עושה להן ממרום, עומדין על רגליהם ופורע מהן, שנאמר וזאת תהיה המגפה וגומר, המק בשרו והוא עומד על רגליו (זכרי' יד יב). אותן הרגלים שרצו לעמוד כנגדי, המק בשרו והוא עומד על רגליו. ואותן העינים שהן מסתכלות למעלה, ועיניו תימקנה בחוריהן. ואותו הלשון שאמר על ה' (שם שם), (ולשונם) [ולשונו] תימק בפיהם (שם שם). אמר להן הקב"ה מתחילה לא היה לכם שלום זה עם זה, אין שלום אמר ה' לרשעים (ישעי' מח כב), ועכשיו עשיתם שלום זה עם זה לבא (אלי), [עלי] דכתיב כי נועצו לב יחדיו וגומר, אהלי אדום וגומר, גבל ועמון וגומר (תהלים פג ו ז ח), כולכם עשיתם שלום לבא עלי, אף אני עושה כן, ואתה בן אדם וגומר, אמור לצפור וגומר, בשר גיבורים וגומר (יחזקאל לט יז ויח). כשם שאתם לא הי' לכם שלום זה עם זה ועשיתם שלום לבוא עלי, אף אני קורא את העופות ואת החיות שלא הי' להם שלום זה עם זה ואני עושה להם שלום זה עם זה לבוא עליך, ומפני שאמרת ולא יזכר שם ישראל עוד (תהלים פג ה), חייך שאתה מת והן קוברין אותך ונוטלין שם בעולם, שנאמר וקברו כל עם הארץ והי' להם לשם וגומר (יחזקאל לט יג).

ד"א צו את אהרן. ומה עסקו של אהרן, כאן ישראל מקריבים, היה צריך לומר צו את בני ישראל, אלא אמר הקב"ה כל מי שהוא מעלה את עצמו סופו לילך באש שנאמר היא העולה (ויקרא ו ב). ואמר אחר מכאן על מוקדה, פרעה עלה עצמו, שנאמר (יען) [אשר] אמר לי יאורי ואני עשיתיני (יחזקאל כט ג), ומה כתיב ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד (שמות ט כד). ואף סנחרב עלה עצמו, דכתיב אני עליתי מרום הרים [ירכתי לבנון וגו'] (מ"ב יט כג), אמר לו הקב"ה ביד מלאכיך חרפת ה' ומה היה לו, ויצא מלאך ה' וגו' (שם שם לה), ומה ששלחת ביד מלאכיך מה נעשה לו, ותחת כבודו יקד יקוד [כיקוד אש] (ישעי' י טז), מה הוא ותחת כבודו, ששרף אותו מבפנים והניח בגדיו מבחוץ, שכבודו של אדם כסותו, ולמה הניח הקב"ה בגדיהם, אלא שהיו בניו של שם, שנאמר בני [שם] עילם ואשור וארפכשד (בראשית י כב), אמר הקב"ה אני חייב לשם אביהם, שנטלו את בגדיהם וכסה את ערות אביו שנאמר ויקח שם ויפת וגו' (שם ט כג), לפיכך הניח בגדיהם ושרף את גופן, היא העולה על מוקדה וגו', כך נבוכדנצר עלה עצמו, שנאמר אעלה על במתי עב [אדמה לעליון] (ישעי' יד יד), אמר לו הקב"ה לא דייך ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי (שם שם יג), אלא שאמרת אעלה על במתי עב, מלמעלה. וכן אמרת לחנניה מישאל ועזריה. ומן הוא אלה די ישזבינכין מן ידי (דניאל ג טו), ביתו שרפתי ועמו הגליתי ובביתו לא עמד עלי. ובביתי יכול לעמוד, מה עשה, השליכן לאש לתוך הכבשן, מיד אמר הקב"ה לכבשן וצף, ומי שרצה לישרוף לא נשרף, ומי שלא היה ראוי לישרף נשרף, יצאה האש ושרפה חצי האומות, שאתה מוצא כשנתנכסו לחנוכת הצלם, שמונה משפחות היו, וכשבאו לראות לחנניה מישאל ועזריה, לא נמצאו אלא ארבעה משפחות. והיכן הארבעה, מלמד שיצאה האש וליחכה אותם, ואף נבוכדנצר נשרף חציו והניח חציו, כדי לילך עם בני אדם, אלא אעלה על במתי עב, חייך כי אני מקיים דבריך, שנאמר ולך טרדין מן אנשא וגו' (דניאל ד כב), כשם שעשה מכות לפרעה ולמצרים, כך הביא על נבוכדנצר, שנאמר אתיא ותמהיא וגו' (שם ג לד), שהיה אומר אעלה על במתי עב אדמה (לאל עליון) [לעליון] לכך נאמר העולה על מוקדה: