וּמַֽה־יַּעֲנֶ֖ה מַלְאֲכֵי־ג֑וֹי כִּ֤י יְהוָה֙ יִסַּ֣ד צִיּ֔וֹן וּבָ֥הּ יֶחֱס֖וּ עֲנִיֵּ֥י עַמּֽוֹ׃ (ס)
מדרש תנחומא
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְגוֹ' (ישעיה ה, טז). אֵימָתַי נַעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּבוֹהַּ בְּעוֹלָמוֹ. כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה מִשְׁפָּט בָּאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: נִצָּב לָרִיב ה' וְעוֹמֵד לָדִין עַמִּים (שם ג, יג). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, חֲזֵה הֲוִית עַד דֵּי כָרְסָוָן רְמִיו (דניאל ז, ט). מַהוּ כָרְסָוָן, וְכִי כִּסְּאוֹת הַרְבֵּה הֵן. וְהָא כְּתִיב: וָאֶרְאֶה אֶת ה' יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא (ישעיה ו, א). וּכְתִיב: מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִּין (משלי כ, ח). וּמַהוּ כָרְסָוָן. רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי וְרַבִּי עֲקִיבָא. חַד אָמַר, כָרְסָוָן, זֶה הַכִּסֵּא וַאֲפוֹפְרִין שֶׁלּוֹ. וְחַד אָמַר, אֵלּוּ כִּסְּאוֹת אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁעָתִיד לְהָפְכָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת (חגי ב, כב). תֵּדַע, שֶׁכֵּן הוּא אָמַר, כָרְסָוָן רְמִיו, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם (שמות טו, א). וְרַבָּנָן אָמְרֵי מַהוּ כָרְסָוָן. לֶעָתִיד לָבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב, וְהַמַּלְאָכִים נוֹתְנִין כִּסְּאוֹת לִגְדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵן יוֹשְׁבִין. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב עִם הַזְּקֵנִים כְּאַב בֵּית דִּין וְדָנִין לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' בְּמִשְׁפָּט יָבֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ (ישעיה ג, יד). עַל זִקְנֵי עַמּוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר כָּאן, אֶלָּא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו. מְלַמֵּד, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב עִם הַזְּקֵנִים וְשָׂרֵי יִשְׂרָאֵל וְדָן לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם. וּמִי הֵן. אֵלּוּ כִּסְּאוֹת בֵּית דָּוִד וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְּאוֹת לְמִשְׁפָּט, כִּסְּאוֹת לְבֵית דָּוִד (תהלים קכב, ה). אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חִלְקִיָּה הַדְּרוֹמָה, אִם אַתָּה אוֹמֵר, כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְּאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְּאוֹת לְבֵית דָּוִד, מַהוּ וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב (דניאל ז, ט). אֶלָּא שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם כְּאַב בֵּית דִּין וְדָן עִמָּהֶם אֶת הָאֻמּוֹת. לְכָךְ כְּתִיב: עַד דֵּי כָרְסָוָן רְמִיו. וּמַהוּ וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא (שם). שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַקֶּה אֶת עַצְמוֹ מֵעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וּפוֹרֵעַ לָהֶם שְׂכַר מִצְוֹת קַלּוֹת שֶׁעָשׂוּ, בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי לָדוּן אוֹתָן וּלְחַיְּבָם לָעוֹלָם הַבָּא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לָהֶן פִּתְחוֹן פֶּה וְלֹא יִמָּצֵא לָהֶן זְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמַה יַּעֲנֶה מַלְאֲכֵי גוֹי, כִּי ה' יִסַּד צִיּוֹן, וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ (ישעיה יד, לב). וּמִיָּד עוֹשֶׂה בָּהֶן אֶת הַדִּין. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נַעֲשֶׂה גָּבוֹהַּ בְּעוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט (שם ה, טז). מַהוּ וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדַּשׁ בִּצְדָקָה. שֶׁהוּא מִתְקַדֵּשׁ בְּעוֹלָמוֹ, בִּצְדָקָה, שֶׁהוּא מְלַמֵּד עַל יִשְׂרָאֵל סַנֵּיגוֹרְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ (ישעיה סג, א). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לֶעָתִיד אֲנִי מִתְקַדֵּשׁ בָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בִרְאוֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי (שם כט, כג). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר (שם מט, ג). וְאַתֶּם מִתְקַדְּשִׁים בִּי וַאֲנִי מִתְקַדֵּשׁ בָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים (ויקרא יא, מד).
תנחומא בובר
וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלים קדישם תהיו [כי קדוש אני ה' אלהיכם] (ויקרא יט א ב), זש"ה ויגבה ה' צבאות במשפט [והאל הקדוש נקדש בצדקה] (ישעיה ה טז), אימתי נעשה הקב"ה גבוה בעולמו, כשיעשה דין ומשפט באומות העולם, שנאמר נצב לריב ה' ועומד לדין עמים (שם ג יג), ואומר (חזי) [חזה] הוית עד (דיכורסוון) [די כרסון] רמיו (דניאל ז ט), מהו (כורסוון) [כרסון], וכי כסאות הרבה הן, והכתיב ואראה את ה' יושב על כסא (ישעיה ו א), מהו כורסוון, ר' יוסי הגלילי וד' עקיבא חד אמר כורסוון זה הכסא ואפיפורין שלו (הדום רגליו), וחד אמר אלו כסאות של אומות העולם שעתיד הקב"ה להפכן, שנאמר והפכתי (את) כסא ממלכות והשמדתי חוזק ממלכות הגוים (חגי ב כב). תדע [לך] שכן הוא, כורסוון יתיב אין כתיב כאן, אלא רמיו, וכתיב סוס ורוכבו רמה בים (שמות טו א). ורבנן אמרין מהו כורסוון, לעתיד לבא הקב"ה יושב, והמלאכים נותנים כסאות לגדולי ישראל והם יושבים, והקב"ה יושב כאב ב"ד עמהם, ודנין לאומות העולם, שנאמר ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו (ישעיה ג יד), על זקני עמו אין כתיב כאן, אלא עם זקני, מלמד שהקב"ה יושב עם הזקנים ושרי ישראל ודן לאומות העולם, ומי הן אלו כסאות בית דוד וזקני ישראל, שנאמר כי שם ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד (תהלים קכב ב). אמר ר' פנחס בשם ר' חלקיה [הדרומי] בשם ר' ראובן אם אתה אומר כי שם ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד, ומה ועתיק יומין יתיב (דניאל ז ט), שהוא יושב ביניהם כאב בית דין, ודן עמהם את האומות לפיכך כתיב עד (דיכורסוון) [די כרסון] רמיו. מהו ושער (רישיה) [ראשה] כעמר (נקי) [נקא] (דניאל שם), שהקב"ה מנקה את עצמו מאומות העולם, ופורע להם שכר מצות קלות שעשו בעולם הזה, כדי לדון אותן ולחייבן בעולם הבא, כדי שלא יהא להם פתחון פה, ולא ימצא להם זכות, שנאמר ומה יענה מלאכי גוי כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו (ישעיה יד לב), ומיד הוא עושה בהם את הדין, באותה שעה הקב"ה נעשה גבוה בעולמו, שנאמר ויגבה ה' צבאות במשפט [והאל הקדוש נקדש בצדקה] (שם ה טז), מהו והאל הקדוש נקדש בצדקה, שהוא מתקדש בעולמו בצדקה שהוא מלמד על ישראל, שנאמר אני מדבר בצדקה (שם סג א), אמר קב"ה לישראל אני מתקדש בך, שנאמר כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב וגו' (שם כט כג), וכן הוא אומר ישראל אשר בך אתפאר (שם מט ג), ואתם מתקדשים בי, ואני מתקדש בכם, שנאמר [והתקדשתם] והייתם קדוישם כי קדוש אני (ויקרא יא מד).
שמות רבה
וילך משה ואהרן ויאספו וגו' - אמר רבי עקיבא: למה נמשלו ישראל כעוף? מה עוף אינו פורח אלא בכנפים, אף ישראל אינן יכולין לעמוד אלא, בזקנים. גדולה הזקנה, אם זקנים הם חביבין לפני הקדוש ברוך הוא, ואם נערים, נטפלה בהן ילדות. תני, רבי שמעון בן יוחאי: בכמה מקומות שנינו, שחלק הקדוש ברוך הוא כבוד לזקנים. בסנה, דכתיב (שם ג, טז): לך ואספת את זקני ישראל. בסיני, דכתיב (שם כד, א): ואל משה אמר עלה אל ה' וגו'. באהל מועד, דכתיב (ויקרא ט, א): קרא משה לאהרן ולבניו וגו'. ולעתיד לבא, כמו, שנאמר (ישעיה כד, כג): כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים, ונגד זקניו כבוד. רבי אבין אמר: עתיד הקדוש ברוך הוא להושיב את זקני ישראל כגורן, והוא יושב בראש כולן כאב בית דין, ודנין לעובדי כוכבים, שנאמר (שם ג, יד): ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו. על זקני עמו אין כתיב כאן, אלא עם זקני עמו. הוא יושב עמהן ודנין לעובדי כוכבים, ומה הוא אומר להם? (שם שם, שם): ואתם בערתם הכרם, אלו ישראל, דכתיב (שם ה, ז): כי כרם ה' צבאות בית ישראל. (שם ג, שם): גזלת העני בבתיכם. וכתיב (שם יד, לב): כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו. וכן היה דרך המלכים לישב כגורן עגולה, שנאמר (דה"ב יח, ט): ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו, מלובשים בגדים ויושבים בגורן. וכי בגורן ישבו? אלא, כדתנינן: סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה, כדי שיהיו רואים זה את זה, ושני סופרי הדיינין יושבין לפניהם וכו'. אמר שלמה: אני ראיתיו יושב עמהן, ודן בתוכם, שנאמר (משלי לא, כג): נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ: