ישעיהו כב:ח מדרש: אוצר מדרשים, פסיקתא דרב כהנא, קוהלת רבה וויקרא רבה

ובין גלות ששית ובין גלות שביעית י״א שנה של צדקיהו. ובשנת י״ט למלכות נבוכדנצר עלה נבוכדנצר פעם שלישית לאנטוכיא, ועלה נבוזראדן לירושלם וכבש לצדקיהו ושרף את הבית, ונטל את העמודים ואת ים הנחשת ואת המכונות שעשה שלמה ואת כל כלי בית ה׳ ואוצרות בית המלך אשר בירושלם ולקח את כל הכלים ושלחם לבבל, והרג מישראל צ״א רבוא חוץ ממה שנהרגו על דמו של זכריה. ומוצאי שביעית היתה והיו הלוים עומדים על דוכנם ואומרים שירה (עי׳ גיטין נ״ז ע״ב וערכין י״א ע״ב), ומה שירה הם אומרים? וישב עליהם את אונם (תהלים צ״ד כ״ג) ולא הספיקו לגמור עד שנכנסו אויבים להיכל ומצאום עומדים על דוכנם וכנורותיהם בידיהם והגלה בגלות זו לויים מזרעו של משה ששים רבוא, שנאמר ובני משה גרשם ואליעזר ובני אליעזר רחביה הראש ובני רחביה רבו למעלה (דהי״א כ״ג ט״ו) למעלה מששים רבוא. שכשעשו ישראל את העגל כעס עליהם הקב״ה ובקש לאבדם ואמר למשה שני פעמים ואעשך לגוי גדול, ונתקיים הדבר. כיון שהגיעו לנהרות בבל אמרו להם האויבים שירו לנו משיר ציון שנאמר כי שם שאלונו שובינו וגו׳ (תהילים קל״ז:ד׳), מיד חתכו ראשי אצבעותיהם בשיניהם ואמרו איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר, וראה הקב״ה שלא רצו לומר שירה וגנזן ונתנן לאחר סמבטיה (סמבטיון). והגלה מישראל ח׳ מאות ול״ב אלפים. כל אלו חורי יהודה ובנימין, שנאמר וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה (ישעיה כ״ב ח׳) והשאיר מהם בירושלם ששת אלפים שנאמר ומדלת העם השאיר נבוזראדן וגו' (ירמיה נ״ב ט״ז) ומנה עליהם גדליה בן אחיקם. ובא ישמעאל בן נתניה והרגו. ונתייראו ישראל וגלו (והלכו) למצרים – זו גלות שביעית.

[ז] איכה היתה לזונה קריה נאמנה (ישעיה א:כא), קרתא חדיתא, קרתא מרבבתא. ר' פנחס בשם ר' הושיעיא א' ארבע מאות ושמנים בתי כנסיות היו בירושלם וכל אחת ואחת יש בה בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה, וכולם עלה אספסיאנוס והחריבן, הד"ה דכת' ויגל את מסך יהודה (ישעיה כב:ח). מלאתי משפט (שם א:כא), כגון משנתו של ר' חייא ומשנתו של ר' הושעיה ומשנתו של בר קפרא. צדק ילין בה (שם). א"ר יודה בר' סימון מימיו לא לן אדם בירושלם ובידו עון. הא כיצד, תמיד של שחר היה מכפר על עבירות שנעשו בלילה, ושל בין הערבים היה מכפר על עבירות שנעשו ביום, מכל מקום לא היה אדם לן בירושל' ובידו עון. מה טעמא, צדק ילין בה (שם). ועתה מרצחים (שם), הא עבידין קטולין, הרגו את אוריה הכהן הרגו את זכריה. ר' יודן שאל לר' אחא באיכן הרגו את זכריה בעזרת יש' או בעזרת הנשי', א' ליה לא בעזרת ישר' ולא בעזרת הנשים אלא בעזרת הכהנים, ולא נהגו בדמו לא כדם הצבי ולא כדם האיל ולא כדם הציפור, תמן כת' ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר (ויקרא יז:יג), ברם הכא, כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו וג' (יחזקאל כד:ז). כל כך למה, להעלות חימה לנקום נקם נתתי את דמה על צחיח סלע (שם ח). שבע עבירות עשו ישר' באותו היום. הרגו כהן, ונביא, ודיין, ושפכו דם נקי, וחיללו את השם, וטימאו את העזרה, ויום הכיפורים היה שחל להיות בשבת. וכיון שעלה נבוזר אדן היתחיל הדם תוסס, א' להם מה טיבו של דם הזה תוסס, אמרו לו דם פרים וכבשים ואילים שהיינו מקריבין על גבי המזבח. מיד שלח והביאו פרים אילים וכבשים ושחטן לפניו ועדיין הדם תוסס, וכיון שלא הודו לו נטלן ותלאן בגרדון, אמרו הואיל והקב"ה מבקש לתבוע דם זה מידינו, דם כהן ונביא ודיין, הוא שהיה מתנבא עלינו כל הדברים שאת עושה ועמדנו עליו והרגנוהו. מיד נטל שמנים אלף פרחי כהונה והרגן עליו עד שהיגיע הדם לקברו של זכריה. ומה טעמ', פרצו ודמים בדמים נגעו (הושע ד:ב). ועדיין הדם תוסס. בההיא שעתא נזף ביה, אמ' ליה מה את סב, מה את בעי נובד כל אומתך עליך, באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים וא', מה אם זה שהוא בשר ודם אכזרי, היום עודנו ומחר אינינו, נתמלא רחמים על בניי, ואני שכת' כי אל רחום י"י אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך (דברים ד:לא), על אחת כמה וכמה, באותה שעה רמז הקב"ה לאותו דם ונבלע במקומו.

בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה, עַל יְדֵי שֶׁנִּתְעַצְּלוּ יִשְׂרָאֵל מִלַּחֲנוֹת בְּמַחְלֹקֶת בְּהַר סִינַי, יִמַּךְ הַמְּקָרֶה, כְּתִיב (תהלים יח, י): וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד. וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם יִדְלֹף הַבָּיִת, עַל שֶׁנִּשְׁתַּפְּלוּ יִשְׂרָאֵל מִלַּחֲנוֹת בְּמַחְלֹקֶת עַל הַר סִינַי, יִדְלֹף הַבָּיִת, (שופטים ה, ד): גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. דָּבָר אַחֵר, בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה, עַל יְדֵי שֶׁנִּתְעַצְּלוּ יִשְׂרָאֵל מִלַּעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בִּימֵי יִרְמְיָה, יִמַּךְ הַמְּקָרֶה, (ישעיה כב, ח): וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה, גָּלֵי דְכַסְיָיה. וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם יִדְלֹף הַבָּיִת, עַל יְדֵי שֶׁנִּשְׁתַּפְּלוּ יִשְׂרָאֵל מִלַּעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בִּימֵי יִרְמְיָה, כְּתִיב (עמוס ו, יא): כִּי הִנֵּה ה' מְצַוֶּה וְהִכָּה אֶת הַבַּיִת הַגָּדוֹל רְסִיסִים וְהַבַּיִת הַקָּטֹן בְּקִעִים, אָמַר רַבִּי הוּנָא לָא דָמֵי הָדֵין רְסִיסָה לְהָדֵין בְּקִיעָה, מָה הָדֵין בְּקִיעָה לֵית מִינֵיהּ אָלִיסִים, וְהָדֵין רְסִיסָה אִית מִינֵיהּ אָלִיסִים. דָּבָר אַחֵר, בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה, רַבִּי כֹּהֵן פָּתַר בְּאִשָּׁה, עַל יְדֵי שֶׁהָאִשָּׁה מִתְעַצֶּלֶת לִבְדֹּק עַצְמָהּ בְּעוֹנָתָהּ, נַעֲשֵׂית דָּוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו, לג): וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ. וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם, עַל יְדֵי שֶׁמִּשְׁתַּפֶּלֶת מִלִּבְדֹּק עַצְמָהּ, נַעֲשֵׂית זָבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו, כה): וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ וגו'.