ישעיהו כו:כ מדרש: מדרש תנחומא, תנחומא בובר, עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק) ועין יעקב

יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מִי שֶׁהוּא נִרְדָּף מִן הַגַּיִס וּמִן הַלִּסְטִים, מַהוּ שֶׁיְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הַנִּרְדָּף מִן הַגַּיִס וּמִן הַלִּסְטִים, מְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת וּמַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ. שֶׁכֵּן אָנוּ מוֹצְאִין בְּדָוִד כְּשֶׁבִּקֵּשׁ שָׁאוּל לְהָרְגוֹ, בָּרַח וְנִמְלַט. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לַבְּרָכָה, מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ כְּתָבִים רָעִים מִן הַמַּלְכוּת לִגְדוֹלֵי צִפּוֹרֵי בְּשַׁבָּת. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא, אָמְרוּ לוֹ: כְּתָבִים רָעִים בָּאוּ אֵלֵינוּ מִן הַמַּלְכוּת, מָה אַתָּה אוֹמֵר, נִבְרַח. וְהָיָה מִתְיָרֵא לוֹמַר לָהֶם בִּרְחוּ. אָמַר לָהֶם בָּרֶמֶז, וְלִי אַתֶּם שׁוֹאֲלִים, לְכוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת יַעֲקֹב וְאֶת מֹשֶׁה וְאֶת דָּוִד. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב: וְיִבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם (הושע יב, יג). בְּמֹשֶׁה כְּתִיב: וְיִבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַּרְעֹה (שמות ב, טו). בְּדָוִד כְּתִיב: וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט (ש״‎א יט, י). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתֶּךָ בַּעֲדֶךָ וְגוֹ' (ישעיה כו, כ). וּמִנַּיִן שֶׁפִּקּוּחַ נֶפֶשׁ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. דִּכְתִיב: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח, ה), וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. וּכְתִיב בְּמִילָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל וְגוֹ' (שם יב, ג). יִמּוֹל, וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. וּמַה מִּלָּה שֶׁהִיא אֶחָד מִמָּאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם, דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, הִזָּהֲרוּ בְּמִצְוֹתַי וְשִׁמְרוּ אֶת הַתּוֹרָה, וּרְאוּ כַּמָּה נִסִּים וְנִפְלָאוֹת עָשִׂיתִי לָכֶם מִשָּׁעָה שֶׁיְּצָאתֶם מִמִּצְרַיִם וְהִפַּלְתִּי שׂוֹנְאֵיכֶם וְהֶעֱבַרְתִּי אֶתְכֶם בַּיָּם וְהִפַּלְתִּי פַּחַד וּרְעָדָה בְּאוֹיְבֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם וְגוֹ' (שמות טו, טו), וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמוֹרִי וְסִיחוֹן וְעוֹג. וְכָל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהֱיִיתֶם בַּמִּדְבָּר, לֹא הֵנַחְתִּי אֶתְכֶם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. כַּמָּה שׂוֹנְאִים בָּאוּ עֲלֵיכֶם וְלֹא הֵנַחְתִּי אֶתְכֶם לִבְרֹחַ. וְכַמָּה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים הָרַגְתִּי מִפְּנֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב (דברים ח, טו), וְלֹא הֵנַחְתִּי אוֹתָם לְהַזִּיק אֶתְכֶם. לְפִיכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, כְּתֹב אֶת הַמַּסָּעוֹת שֶׁנָּסְעוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ כַּמָּה נִסִּים עָשִׂיתִי עִמָּהֶם בְּכָל מַסָּע וּמַסָּע. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן אֵלֶּה מַסְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'.

אלה מסעי בני ישראל (במדבר לג א). ילמדנו רבינו מי שנרדף מן הגייס ומן הליסטין, מהו שיחלל את השבת, כך שנו רבותינו מי שהיה נרדף מן הגייס ומן הליסטים, מחלל את השבת ומציל את נפשו, שכך אנו מוצאין בדוד, כשביקש שאול להורגו ברח מפניו וימלט, אמרו רבותינו מעשה שבאו כתבים רעים מן המלכות לגדלי ציפורי, באו ושאלו את ר' אליעזר בן פרטא אמרו לו כתבים רעים באו לנו מן המלכות, מה אתה אומר נברח, והיה מתיירא לומר להם ברחו בשבת, אמר להם ולי אתם שואלים, לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד, ביעקב כתיב ויברח יעקב (הושע יב יג), במשה כתיב ויברח משה מפני פרעה (שמות ב טו), בדוד כתיב ודוד ברח וימלט (ש"א יט יח), ואומר לך עמי בא בחדריך וגו' (ישעיה כו כ), ומנין שפיקוח נפש דוחה את השבת, שנאמר ושמרתם את חקותי [ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם] וחי בהם (ויקרא יח ה), ולא שימות בהם, וכתיב במילה וביום השמיני ימול בשר ערלתו (שם יב ג), ואפילו בשבת, והלא דברים קל וחומר, ומה המילה שהיא אחת מרמ"ח איברים [של אדם], דוחה את השבת, כל גופו על אחת כמה וכמה. אמר הקב"ה [לישראל] בני הזהרו במצותי, ושמרו את התורה, כי כמה נסים ונפלאות עשיתי לכם מיום שיצאתם ממצרים, והפלתי את שונאיכם, והעברתי אתכם בים, והפלתי פחד ורעדה באויביכם, והשמדתי את האמורי וסיחון ועוג, וכל ארבעים שנה שהייתם במדבר, לא הנחתי אתכם שעה אחת, וכמה נחשים ועקרבים הרגתי לפניכם, שנאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב (דברים ח טו), לכך אמר הקב"ה למשה, כתוב המסעות שנסעו ישראל במדבר, כדי שידעו כמה נסים עשיתי להם בכל מסע ומסע, (שנאמר) [מנין ממה שקראו בענין] אלה מסעי בני ישראל וגו' ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'.

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו דכתיב (שמות לג יד) פני ילכו והניחותי לך. אמר ליה הקב״ה למשה המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך. ומי איכא ריתחא קמיה דקודשא בריך הוא אין דתניא (תהלים ז יב) ואל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע. וכמה רגע אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה בשעה וזו היא רגע ואין כל בריה יכולה לכוין אותה השעה חוץ מבלעם הרשע דכתיב ביה (במדבר כד טז) ויודע דעת עליון. השתא דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון הוי ידע אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב״ה כועס בה. והיינו דאמר להו נביא לישראל (מיכה ו ה) עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב. למען דעת צדקות ה׳ מאי למען דעת צדקות ה׳ אמר רבי אלעזר אמר להם הקב״ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק (במדבר כג ח) מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה׳ מלמד שכל אותם הימים לא זעם. וכמה זעמו רגע. וכמה רגע אמר רבי אבין ואי תימא רבי אבינא רגע כמימריה ומנא לן דרגע רתח שנא׳ (תהלים ל ו) כי רגע באפו חיים ברצונו ואי בעית אימא מהכא (ישעיה כו כ) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. ואימת רתח אמר אביי בהנך תלת שעי קמייתא כי חוורא כרבלתא דתרנגולא וקאי אחד כרעא כל שעתא ושעתא נמי קאי הכי כל שעתא אית ביה שורייקי סומקי בההיא שעתא לית ביה שורייקי סומקי. ההוא מינאה דהוה בשיבבותיה דריב״ל הוה קא מצער ליה טובא בקראי יומא חד שקל תרנגולא ואוקמיה בין כרעיה דערסא ועיין ביה סבר כי מטא ההיא שעתא אלטייה כי מטא ההיא שעתא ניים אמר שמע מיניה לאו אורח ארעא למעבד הכי (תהלים קמה יז) ורחמיו על כל מעשיו כתיב וכתיב (משל׳ יז כו) גם ענוש לצדיק לא טוב. תנא משמיה דרבי מאיר בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחין כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקדוש ברוך הוא: