וּמִצְרַ֤יִם אָדָם֙ וְֽלֹא־אֵ֔ל וְסוּסֵיהֶ֥ם בָּשָׂ֖ר וְלֹא־ר֑וּחַ וַֽיהוָ֞ה יַטֶּ֣ה יָד֗וֹ וְכָשַׁ֤ל עוֹזֵר֙ וְנָפַ֣ל עָזֻ֔ר וְיַחְדָּ֖ו כֻּלָּ֥ם יִכְלָיֽוּן׃ (ס)
פסיקתא רבתי
דבר אחר ויהי בחצי הלילה זש"ה כי יש אדם שעמלו בחכמה [ובדעת ובכשרון ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו וגו' (קהלת ב' כ"א) כי יש אדם שעמלו בחכמה] זה הקב"ה ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג' י"ט), ובדעת בדעתו תהומות נבקעו (משלי ג' כ'), ובכשרון א"ר ברכיה בשם ר' יהודה בן פזי בדבר ה' שמים נעשו (תהלים ל"ג ו') אמר [הקב"ה שמים] (והעולם בשביל ישראל) נעשו, וכבר נעשו, [והעולם בשביל ישראל] והרי הם מסורים למצרים, ולארם שלא עמל בו [יתננו חלקו] ומי הוא מצרים שנ' מצרים אדם ולא אל (ישעיה ל"א ג'), כי כל ימיו מכאובים (קהלת ב' כ"ג) שהיו משעבדים בהם כל ימיהם, וכעס [ענינו] (קהלת ב') שהיו מכעיסים [אותם] רבה היה מיתתם להם בחייהם, א"ר שמעון בן יוחי היו נותנים עבודת האיש לאשה ועבודת האשה לאיש, מהו גם בלילה [לא שכב לבו] (קהלת ב') שאפילו בלילה היו משעבדים בהם, [גם זה הבל הוא] (קהלת ב') אומרים תכוון לפני ע"ז, אמר הקב"ה אף בלילה אתם משעבדים בהם בבני חייכם (אני) [איני] פורע מכם אלא בלילה ויהי בחצי הלילה.
אסתר רבה
וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת (דברים כח, סח). אָמַר רַבִּי יִצְחָק בָּאֳנִיּוֹת, בַּעֲנִיּוּת מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים. וְלָמָּה לְמִצְרַיִם, שֶׁכִּעוּר וָרַע יֵשׁ לְעֶבֶד כְּשֶׁהוּא חוֹזֵר לְרַבּוֹ הָרִאשׁוֹן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹא יַחְזְרוּ לְמִצְרַיִם, הָרִאשׁוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, יג): כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם וגו', וְהַשֵּׁנִי כְּתִיב (דברים יז, טז): וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, וְהָדֵין שְׁלִישִׁי, דִּכְתִיב: וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת. בִּשְׁלָשְׁתָּן כָּפְרוּ וּבִשְׁלָשְׁתָּן לָקוּ. הָרִאשׁוֹנָה בִּימֵי סַנְחֵרִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לא, א): הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה, מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל. שֵׁנִית, בִּימֵי יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה מב, טז): וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה וגו'. וְהַשְּׁלִישִׁית בִּימֵי טְרַכִינוּס שְׁחִיק עֲצָמוֹת, יָלְדָה אִשְׁתּוֹ בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב וְהָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֲבֵלִים, נִשְׁחַק הַוְּלַד בַּחֲנֻכָּה, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל נַדְלִיק אוֹ לֹא נַדְלִיק, אָמְרוּ נַדְלִיק וְכָל מַה דְּבָעֵי לִימְטֵי עֲלָן יִמְטֵי, אַדְלִיקוּ, אֲזַלוּן וַאֲמַרוּן לִישְׁנָא בִּישׁ לְאִשְׁתּוֹ שֶׁל טְרַכִינוּס, אִילֵין יְהוּדָאִין כַּד יְלֵידַתְּ הֲווֹ מִתְאַבְּלִין, וְכַד מָיֵית וַלְדָּא אַדְלִיקוּ בּוּצִינִין. שָׁלְחָה וְכָתְבָה לְבַעְלָהּ עַד דְּאַתְּ מְכַבֵּשׁ בַּרְבָּרִיִּין, בּוֹא וּכְבוֹשׁ אִילֵין יְהוּדָאִין דִּמְרָדוּ בָּךְ. סְלִיק לְאִילְפָא וַחֲשַׁב לְמֵיתֵי בַּעֲשָׂרָה יוֹמִין, וְאַיְיתֵיהּ רוּחָא בַּחֲמִשָּׁה יוֹמִין, אֲתָא וְאַשְׁכְּחִינוּן דַּהֲווֹ עֲסִיקִין בְּהָדֵין פְּסוּקָא (דברים כח, מט): יִשָֹּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר, אֲמַר לְהוֹן אֲנָא הוּא נִשְׁרָא דַּחֲשֵׁיבִית לְמֵיתֵי בַּעֲשָׂרָה יוֹמִין וְאַיְתִיתַנִי רוּחָא בַּחֲמִשָּׁה יוֹמִין, הֵקִיפוֹן לִגְיוֹנוֹתָיו וַהֲרָגָן. וְאֵין קוֹנֶה, לָמָּה אֵין קוֹנֶה, רַב אָמַר עַל יְדֵי שֶׁלֹא הִקְנֵיתֶם דִּבְרֵי הַבְּרִית, שֶׁאֵין בָּכֶם מִי קוֹנֶה דִּבְרֵי חֲמִשָּׁה סִפְרֵי תוֹרָה, מִנְיַן שֶׁל קוֹנֶה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן עַל יְדֵי שֶׁחָזַרְתִּי עַל כָּל הָאֻמּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵין מִי קוֹנֶה דִבְרֵי תוֹרָה כַּיּוֹצֵא בָכֶם. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אַתֶּם יֵשׁ לָכֶם קִנְיָן בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה, מה): וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ, אֲבָל לָאֻמּוֹת אֵין לָהֶם קִנְיָן בָּכֶם. וְלָמָּה יֵשׁ לָכֶם קִנְיָן בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, עַל יְדֵי שֶׁהִקְנֵיתֶם אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית. וְלָמָּה אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵין לָהֶן קִנְיָן בָּכֶם, עַל יְדֵי שֶׁלֹא קָנוּ אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית. אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן אַתֶּם יֵשׁ לָכֶם פַּטְרוֹנוֹת, וּמָה הֵן אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית. אָמַר רַבִּי יוּדָא אַתֶּם טַמִּיקָא אַתֶּם, הַלּוֹקֵחַ לוֹ עֶבֶד מִן הַטַּמִּיקָא שׁוּב אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁכֵּן אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ (אסתר ח, ז): הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר, וְאָמַר רַבִּי יוּדָא בַּר רַבִּי סִימוֹן עַל דְּפָשַׁט יָדֵיהּ בְּטַמִּיקָא כֵּן הֲוָה לֵיהּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַעֲשֶׂה בִּפְרוֹצֶפְּיָה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה פּוֹדָה אֶת הַשְּׁבוּיִים, בָּאֲתָה שְׁבוּיָה אַחַת וּפְדָאַתָּהּ, שְׁנִיָּה, וּפְדָאַתָּהּ, וְכֵיוָן שֶׁמָּטָה יָדָהּ וְלֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לִפְדוֹת, מִיָּד הִקִּיפוּהָ לִגְיוֹנוֹת וַהֲרָגוּהָ, וְכָל כָּךְ לָמָּה, כְּדֵי לְזָרֵז הַשַּׁבָּאִים הַבָּאִים. רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי יִצְחָק, רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר מִי לָקַח לוֹ חָבֵר וּלְמָחָר הוּא לַהֲרִיגָה, מִי לָקַח לוֹ אִשָּׁה וּלְמָחָר הִיא לַהֲרִיגָה. רַבִּי יִצְחָק אָמַר לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת אִי אַתֶּם נִקְנִין, אֲבָל אַתֶּם נִקְנִין לְהַשְּׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד, שֶׁכֵּן אֶסְתֵּר אוֹמֶרֶת לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ וגו'. שֶׁכֵּן כָּתַב לָנוּ משֶׁה רַבֵּנוּ בַּתּוֹרָה (דברים כח, סח): וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֵיכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קוֹנֶה, שֶׁמָּא לְהַשְּׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הַכֹּל הִתְחִילוּ צוֹוְחִין וַוי, וַיְהִי, וַוי שֶׁהָיָה בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
מדרש שכל טוב
נטית ימינך תבלעמו ארץ. כלומר כשנטית ימינך מיד תבלע הארץ אותם. נטית ימינך, לשון שבועה. בן אדם ומלאך ששכינה על גביהם כשנשבעים מרימים יד לשמים, שנא' באברהם הרימותי ידי אל ה' (בראשית יד כב), ובגבריאל נאמר וירם ימינו ושמאלו [אל] השמים וישבע בחי (העולמים) [העולם] (דניאל יב ז), אבל הקב"ה כשהוא גוזר גזירה רעה לבאי העולם שהן תחתיו, נאמר בו נטיית יד, ואעפ"כ אין נטיית יד לגבי שבועה אלא לשון הרמה, ואפילו לגבי הקב"ה, וכה"א כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם (דברים לב מ), ואומר אשר נשאתי את ידי לתת (שמות ו ח), וכל דומיהן, ולמה נאמר נשיאת יד בשבועת הקב"ה, לפי שהשכינה היתה בישראל כשהי' הדיבור לנביא ונשבע בעוזו שלפני מרום, ומה טיבה של שבועה זו, מלמד שהים זורקן ליבשה ואומר לה קבלי את בנייך, והייבשה זורקתן לים ואומרת לו קבלי הרוגייך, אמרה היבשה ומה אם בשביל דמו של הבל שהיה יחידי נתקללתי בעשר קללות, על דמן של אוכלוסין הללו על אחת כמה וכמה, עד שנשבע לה הקב"ה שאינה מעמידה בדין עליהם, ומיד בלעה אותם, וכל כך למה, לפי שאמרו במצרים ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים (שמות ט כז), אמר הקב"ה אתם צדקתם עליכם את הדין ואני לא אקפיח שכרכם, לפיכך נתן להם מקום קבורה ובלעה הארץ אותם שלא להבאיש גופותיהם על הארץ, ואע"פ שמלת תבלעמו נדרשת על בורח בלשון עבר, אלו דברי רבותינו, ומכל מקום יש לי להדבירה על אופן ענין לשון העתיד, כמו תבלעימו תורישמו תביאמו ותטעימו, אלא תבלעמו תורישמו לשון נקבה, תביאמו ותטעמו לשון זכר, והענין מוכיח הוא לשון עתיד, ואע"פ שתחילה הפסוק הוא לשון עבר, וכך הפסוק דבור על אופניו נטית ימינך, לפי שכל הנפשות הן שלך ומסורות בידך, דכתיב אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש (איוב יב י), לפיכך נטית ימינך ונשמטו ממנה נפשותם, וכן על כל מי שאתה נוטה ידך מיד הן כלין מן העולם ומיד תבלעמו הארץ, דומין כל באי עולם לפניך כבצים ביד גבור, שאם יטה ידו נופלת ומשתברת, שנא' וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור (ישעי' לא ג), ואומר ידו נטה על הים הרגיז ממלכות (ישעי' כג יא), ואומר ונטיתי ידי על אדום והכרתי ממנה אדם ובהמה (יחזקאל כה יג), ואומר תוסיף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון (תהלים קד כט), לכך נאמר תבלעמו ארץ לשון עתיד: