ישעיהו לג:א מדרש: מדרש תנחומא, שמות רבה ואגדת בראשית

וּמִי שֶׁהוּא נוֹטֵל רִבִּית מַה כְּתִיב בּוֹ? בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה (יחזקאל יח, יג). מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁפָּתַח אוֹצָרוֹ לְאֶחָד, הִתְחִיל מוֹנֶה בּוֹ אֶת הָעֲנִיִּים, הוֹרֵג בּוֹ אַלְמָנוֹת, מְבַזֶּה בּוֹ אֶת הָאֶבְיוֹנִים, מַפְשִׁיט בּוֹ עֲרֻמִּים, עוֹשֶׂה בּוֹ חָמָס וְגָזֵל, מְמַלֵּא אוֹתוֹ שֶׁקֶר וּמַפְסִיד אוֹצַר הַמֶּלֶךְ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּתַח אוֹצָרוֹ לַעֲשִׁירִים וְהַכֹּל שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב (חגי ב, ח). הִתְחִיל הֶעָשִׁיר לְהַלְווֹת בְּרִבִּית, מוֹנֶה בּוֹ אֶת הָאַלְמָנוֹת וְדוֹחֲקָן בְּרִבִּית, מְבַזֶּה בּוֹ אֶת הָאֶבְיוֹנִים וּמַפְשִׁיט בּוֹ אֶת הָעֲרֻמִּים הַמְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ צְדָקָה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צוֹוֵחַ, לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ (משלי יז, ה). הָיָה חַיָּב לוֹ חֲבֵרוֹ מָנֶה, מַכֵּהוּ וּמַפְשִׁיטוֹ וְיוֹשֵׁב עָרֹם, עוֹשֶׂה בּוֹ חָמָס וְגָזֵל, שֶׁמָּסְרוּ לוֹ מַשְׁכּוֹנוֹת שֶׁלָּהֶן וְהוּא בּוֹלְעָן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ: הוֹי שׁוֹדֵד וְאַתָּה לֹא שָׁדוּד, וּבוֹגֵד וְלֹא בָגְדוּ בָךְ, כַּהֲתִמְךָ שׁוֹדֵד תּוּשַׁד, כַּנְּלֹתְךָ לִבְגֹּד יִבְגְּדוּ בָךְ (ישעיה לג, א). נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָמוֹן מִן אוֹצָרוֹ שֶׁהוּא שֶׁל אֱמֶת, וְהוּא עוֹשֶׂה מִמֶּנּוּ אוֹצָר שֶׁל שֶׁקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע, עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם, אֲכַלְתֶּם פְּרִי כָחַשׁ כִּי בָטַחְתָּ בְדַרְכְּךָ (הושע י, יג). לְפִיכָךְ, כַּעֲבֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע (משלי י, כה). וְכֵן שְׁלֹמֹה צוֹוֵחַ: אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַּשָּׁעַר, כִּי ה' יָרִיב רִיבָם (משלי כב כב, כג).

דבר אחר: לא תהיה לו כנושה, הה"ד (שם קיב): טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. בא וראה! כל בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה, היום לוה מן הלילה, והלילה מן היום, ואינן דנין זה עם זה כבריות, שנא' (שם יט): יום ליום יביע אומר. הלבנה לוה מן הכוכבים, והכוכבים מן הלבנה, וכשהקב"ה רוצה אינם יוצאים, שנאמר (איוב ט): האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום. האור לוה מן השמש, והשמש מן האור, שנאמר (חבקוק ג): שמש ירח עמד זבולה. החכמה לוה מן הבינה, והבינה מן החכמה, שנאמר (משלי ז): אמור לחכמה אחותי את. השמים לוין מן הארץ, והארץ מהשמים, שנאמר (דברים כח): יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים. החסד לוה מן הצדקה, והצדקה מן החסד, שנאמר (משלי כא): רודף צדקה וחסד. התורה לוה מן המצות, והמצות מן התורה, שנאמר (שם ז): שמור מצותי. בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה, ועושים שלום זה עם זה בלא דברים. ב"ו לוה מחבירו ומבקש לבולעו ברבית ובגזל, ואלו שנוטלין רבית, אומרים להקב"ה: למה אין אתה נוטל מעולמך שכר שהבריות בתוכו? שכר הארץ שאתה משקה, שכר הצמחים אתה מעלה, שכר המאורות שאתה מאיר, שכר הנשמה שנפחת, שכר הגוף שאתה שומר. אמר להם הקב"ה: ראו כמה הלויתי ואיני נוטל רבית, ומה הלויתה הארץ ואינה נוטלת רבית, אלא אני נוטל הקרן שהלויתי, והיא נוטלת את שלה, שנאמר (קהלת יב): וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. אוי למי שנוטל רבית, מה נאמר בו? בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה. משל למלך, שפתח לאחד אוצרו. התחיל מונה בו עניים, הורג בו אלמנות, מבזה בו אביונים, מפשיט בו בני אדם, ועושה אותם ערומים, ועשה בו חמס וגזל, וממלא אותו שקר ומפסיד אוצרו של מלך. כך הקב"ה פותח אוצרות, ונותן לבריות מכספו וזהבו שהם שלו, שנאמר (חגי ב): לי הכסף ולי הזהב. התחיל עני שהוא לוה מן העשיר, נוטל הימנו רבית, הורג בו אלמנות, אם לוותה ממנו אלמנה, הרי הוא דוחקה ליטול הימנה רבית, מבזה בו אביונים, אם בקשו ממנו צדקה, הרי הוא מדקדק עמהם, והאלהים אומר (משלי יז): לועג לרש חרף עושהו. מפשיט בו ערומים, אם חייב לו מנה או יותר, נוטל טליתו הימנו, ויושב ערום ומתבייש, ועושה בו חמס וגזל, שהם מוסרים בידו משכונם והוא בולעם, והקב"ה אומר (ישעיה לג): הוי שודד ואתה לא שדוד. הקב"ה נתן לו ממון של אמת, ועושה אותו שקר, שנאמר ( הושע י): חרשתם רשע עולתה קצרתם, לכך אתם עוברים מן העולם, שנאמר (משלי י): כעבור סופה ואין רשע. לכך הקב"ה מזהיר בתורה: אם כסף תלוה את עמי, ואם אינו משלם לך, דייך שאני קורא אותו רשע, שנאמר (תהלים לז): לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן, זה הקב"ה, שמזהיר את ישראל ואומר להם: אם חבול תחבול שלמת רעך, החזירהו לו שלא יצעק לפני, שנאמר: והיה כי יצעק אלי. וכן דוד אומר (שם מא): אשרי משכיל אל דל. וכן שלמה אומר (משלי כב) אל תגזול דל כי דל הוא. למה? כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש:

פרק (ס"ג) [ס"ד] תורה.
[א] ויהי בעת ההיא וירד יהודה (בראשית לח א). זש"ה עוד היורש אבוא לך יושבת מרשה וגו' (מיכה א טו), אמר הקב"ה לישראל, אעפ"י שהתניתי עם אברהם אביכם ואמרתי לו קום התהלך בארץ (בראשית יג יז), עשיתי מה שאמרתי לו, ונתתי לו את כל הארץ, שנאמר ויבוא הבנים וירשו את הארץ (נחמי' ט כד), וכן ואביא אתכם אל ארץ הכרמל (ירמי' ב ז). ארץ שהיא רכה ומלאה, אבל אתם הכעסתם אותי, ותבואו ותטמאו את ארצי וגו' (שם שם), ומה אני עושה לכם, הרי אני מביא את האומות, ומוציאין אתכם ממנה, עוד היורש אבוא לך יושבת מורשה (מיכה שם), מפני שלא שמעתם דבריו של מיכה המורשתי, מה שהיה אומר, שנאמר מיכה המורשתי היה ניבא בימי חזקיהו מלך יהודה וגו' (ירמי' כו יח), לפיכך נעשה להם כך, עוד היורש וגו' עד עדולם יבוא כבוד ישראל (מיכה שם), כיון שיצאו ישראל בגלות, היו שלולין בקולרין ולבושים בגדיהם, עד שהגיעו לעדולם, ויצאו שונאיהן והפשיטו בגדיהם, והניחום ערומים, שנאמר עד עדולם יבוא כבוד ישראל (שם שם), שכבודו של אדם כסותו, ואם אין את מאמין מכאן, ראה מה כתיב והפשיטוך את בגדיך (יחזקאל כג כו) והעמידו אותן ערומים, היו מתביישין, שהיה רואה זה בושתו של זה, וכן ירמיה אומר ויצא מן בת ציון כל הדרה (איכה א ו), מלמד שיצאו בלא לבושים, ואין הדר אלא לבוש, שנאמר זה הדור בלבושו (ישעי' סג א). היו שריה כאילי' (איכה שם). כשם שהאילים הללו הולכים זה אחר זה, וראש כל אחד ואחד באחוריו של חבירו, ורואה בושתו, כך היו ישראל רואין בושה של כל אחד ואחד, ושל עצמם אינן רואים, שהיו שלולים בקולרין, הוי עד עדולם יבוא כבוד ישראל (מיכה שם). מתחילה כך רמז להם משבטו של יהודה כך נעשה להם כשהגיעו עד עדולם.