ישעיהו לח:יח מדרש: פסיקתא רבתי, תנחומא בובר ואגדת בראשית

זו היא שנאמרה ברוה"ק על [ידי] ישעיה כי לא שאול תודך מות יהללך וגו' (ישעיה ל"ח י"ח), אמר ישעיה לפני הקב"ה [מי] שיהיה לו זכות לפניך וינצל מן העונות ירד לשאול, אמר לו בנודע שלא נברא אלא לשבח לשמי ולכבודי שנאמר כל הנקרא בשמי [ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו] וגו' (ישעיה מ"ג ז') ואם הוא קורא בשמי ומנוקה מן החטא ינצל מדינה של גיהנם. אמר ישעיה לפני הקודש ברוך הוא (אם) רצונך אפילו [אם] חוטא אדם לפניך אם יעשה תשובה (אתה) [שאתה] מוחל לו ויחיה ולא ימות, מפני שאין לך שבח מן המתים שכך אמר דוד לא המתים יהללו יה (תהלים קט"ו י"ז), אמר לו הקדוש ברוך הוא לישעיה בני מהו שאמר דוד בפסוק זה אינו אלא [כנגד] רשעים שאינן עושין תשובה והם הולכים בחוקות הגוים ומכעיסין אותי ואני (אמתין) [ממתין] להם אולי יעשו תשובה, ואפילו בחיים קוראים מתים שנאמר כי לא אחפוץ במות המת (יחזקאל י"ח ל"ב), אבל צדיקים שבישראל שמתייראין מן הדין ועוסקים בתורה ומברכים ומקדשין ומייחדין אותי בכל יום בכל איבריהם בכל חייהם ובמיתתן כך אני מרביצן בכבוד גדול תחת עץ החיים בגן עדן ובקבריהם אני נותן להם מנוחה ועומדים מקבריהם כל ערבי שבתות וכל ראשי חדשים וימים טובים וזמנים ומרננים ומשבחים (לשוני) [לפני] יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם (תהלים קמ"ט ה'), אבל רשעים לא מברכים אותי לא בחייהן ולא במיתתן לכך אמר דוד לא המתים יהללו יה ולכן נאמר כי לא שאול תודך. דבר אחר כי לא שאול תודך אמר ישעיה רבש"ע מה יעשה אדם וינצל מדינה של גיהנם, א"ל יעשה צדקה חולק פתו לעניים ויתן (ממנו) [ממונו] לסופרים ולתלמידיהם ואל יגביה דעתו על הבריות ויעסוק בתורה (ובמצותם) [ובמצותיה] ויהיה בענוה ואל ידבר בגסות הרוח וישפיל דעתו לפני כל הבריות ואשכון עמו שנאמר מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נ"ז ט"ו) ואני מעיד (אל) [עלי] מי שיש [בו מדות] הללו שהוא יורש עוה"ב (כל) [וכל] מי שיש לו תורה ומעשים טובים וענוה ויראת שמים ניצל מן הדין.

ויקרא יעקב אל בניו (בראשית מט א). לא היה צריך לומר אלא ויקרא עשו אל בניו, למה שהוא גדול, אמר הכתוב כי לא שאול תודך מות יהללך (ישעיה לח יח), מי מודה מי שהוא חי, ומשתחוה לאל חי, שנאמר חי חי הוא יודך כמוני היום וגו' (שם שם יט), וכן עשו הרשע לא מת על מטתו, ולא עשה דייתיקי (פי' צוואה), ומי עשה דייתיקי יעקב, שנאמר ויקרא יעקב אל בניו.

פרק (פ"א) [פ"ב] תורה.
[א] ויקרא יעקב אל בניו (בראשית מט א). זש"ה כי לא שאול תודך (ישעי' לח יח), לא היה לך לומר ויקרא עשו אל בניו, שהוא היה גדול, ולמה לא עשה הוא דייתקי (פי' צוואה) אלא יעקב, ויקרא יעקב, אלא בנוהג שבעולם אין לוד"ר (פי' רוצח) עושה דיית"יקי, למה שאינו יודע אימתי הוא נהרג, ומי עושה דייתקי בני אבות, מי שהוא מת על מיטתו, כך חס לעשו לעשות דייתיקי, למה שהוא לוד"ר, שנאמר הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי (בראשית כה ל). ואין עיף אלא הורג, שנאמר אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים (ירמי' ד לא). לפיכך אינו קורא לבניו, שנאמר לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו (תהלים פב ה), לכך כי לא שאול תודך וגומר חי חי וגומר, אב לבנים יודיע וגו' (ישעי' שם לח יח ויט), הוי ויקרא יעקב.