ישעיהו מא:טז מדרש: שיר השירים רבה, מדרש שכל טוב ובראשית רבה

תִּזְרֵם֙ וְר֣וּחַ תִּשָּׂאֵ֔ם וּסְעָרָ֖ה תָּפִ֣יץ אוֹתָ֑ם וְאַתָּה֙ תָּגִ֣יל בַּֽיהוָ֔ה בִּקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל תִּתְהַלָּֽל׃ (פ)

שיר השירים רבה

דָּבָר אַחֵר, בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, וַהֲלֹא שֶׁל אִיסְטְרוֹבִּילִין יָפֶה מִשֶּׁל חִטִּים, אֶלָּא אֶפְשָׁר לָעוֹלָם לִהְיוֹת בְּלֹא אִיסְטְרוֹבִּילִין וְאִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם לִהְיוֹת בְּלֹא חִטִּים. אָמַר רַבִּי אִידֵי מַה חִטָּה זוֹ סְדוּקָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל סְדוּקָה מִילָתָן. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנַנְיָה אָמַר מַה חִטָּה זוֹ סוֹפֶגֶת כָּךְ יִשְׂרָאֵל סוֹפְגִין נִכְסֵיהֶם שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים ז, טז): וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים וגו', וּכְתִיב (ישעיה סא, ו): חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מַה חִטִּים הַלָּלוּ פְּסֹלֶת שֶׁלָּהֶם נִמְדָּדוֹת עִמָּהֶם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל (דברים כט, י): מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַה חִטִּים הַלָּלוּ כְּשֶׁהֵן יוֹצְאִין לְזֶרַע אֵינָן יוֹצְאִין אֶלָּא בְּמִנְיָן, וּכְשֶׁנִּכְנָסִין מֵהַגֹּרֶן נִכְנָסִין בְּמִנְיָן, כָּךְ כְּשֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם יָרְדוּ בְּמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י, כב): בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה, וּכְשֶׁעָלוּ עָלוּ בְּמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב, לז): כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי. רַבִּי חוֹנְיָה אָמַר עַל הָדָא דְּרַבִּי יִצְחָק כְּשֵׁם שֶׁאֵין בַּעַל הַבַּיִת מַשְׁגִּיחַ לֹא עַל מַשְׁפֵּלוֹת שֶׁל זֶבֶל וְלֹא עַל מַשְׁפֵּלוֹת שֶׁל תֶּבֶן וְלֹא עַל הַקַּשׁ וְלֹא עַל הַמּוֹץ, לָמָּה, שֶׁאֵין נֶחְשָׁבִים לִכְלוּם, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, לָמָּה, שֶׁאֵינָן כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, יז): כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ וגו', וְעַל מִי הוּא מַשְׁגִּיחַ עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל, יב): כִּי תִשָֹּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', (במדבר א, ב): שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. רַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אָבוּן אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵין לָהֶם נְטִיעָה, אֵין לָהֶם זְרִיעָה, אֵין לָהֶם שֹׁרֶשׁ, וּשְׁלָשְׁתָּם בְּפָסוּק אֶחָד (ישעיה מ, כד): אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹרָעוּ אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וגו', אֲבָל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם נְטִיעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לב, מא): וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת וגו', וּכְתִיב (עמוס ט, טו): וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וגו', יֵשׁ לָהֶם זְרִיעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב, כה): וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ. יֵשׁ לָהֶם שֹׁרֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כז, ו): הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, הַתֶּבֶן וְהַמּוֹץ וְהַקַּשׁ הָיוּ מִדַּיְנִין זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר בִּשְׁבִילִי נִזְרְעָה הָאָרֶץ, וְזֶה אוֹמֵר בִּשְׁבִילִי נִזְרְעָה הַשָֹּׂדֶה, אָמַר לָהֶן הַחִטִּים הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁתָּבוֹא הַגֹּרֶן וְאָנוּ יוֹדְעִין בְּשֶׁל מִי נִזְרְעָה הַשָֹּׂדֶה. בָּא הַגֹּרֶן, וּכְשֶׁנִּכְנָסִים אֶל הַגֹּרֶן יָצָא בַּעַל הַבַּיִת לִזְרוֹתָהּ, הָלַךְ לוֹ הַמּוֹץ לָרוּחַ, נָטַל הַתֶּבֶן וְהִשְּׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, נָטַל הַקַּשׁ וּשְׂרָפוֹ, נָטַל אֶת הַחִטִּין וְעָשָׂה אוֹתָן כְּרִי, הָיוּ עוֹבְרִים הַבְּרִיּוֹת כָּל מִי שֶׁרוֹאֵהוּ מְנַשְּׁקוֹ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים ב, יב): נַשְׁקוּ בַר, כָּךְ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הַלָּלוּ אוֹמְרִין אָנוּ יִשְׂרָאֵל וּבִשְׁבִילֵנוּ נִבְרָא הָעוֹלָם, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִין אָנוּ יִשְׂרָאֵל וּבִשְׁבִילֵנוּ נִבְרָא הָעוֹלָם, אָמַר לָהֶם יִשְׂרָאֵל הַמְתִּינוּ עַד שֶׁיָּבוֹא הַיּוֹם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָנוּ יוֹדְעִין בִּשְׁבִיל מִי נִבְרָא הָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלאכי ג, יט): כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וגו', וּכְתִיב (ישעיה מא, טז): תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָֹּׂאֵם, אֲבָל יִשְׂרָאֵל נֶאֱמַר עֲלֵיהֶם (ישעיה מא, טז): וְאַתָּה תָּגִיל בַּה' בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל.
שאל רבBookmarkShareCopy

מדרש שכל טוב

ואלה המלכים. הוסיף על האלופים שהמלכים הם באים ממקומות הרבה ומולכין באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל משפרצו בני אדם עד שמלך שאול בן קיש בישראל, וכתבם הסדרן יחדו כדי לסיים ענין התבן והקש לסלקם מעל הבר, שנאמר מה לתבן את הבר נאום ה' (ירמיה כג כח). וכשמסלק את הקש הרי הרוח מפזרו ובאו הכל ומנשקין את הבר, שנאמר תזרם ורוח (תנשאם) [תשאם] (ישעיה מא טז), והבר מתנשק להיכשר ללחם הפנים, זה ישראל, שמתייחס אח"כ למלכי כהנים וגוי קדוש, שנאמר ואתה תגל בה' בקדוש ישראל תתהלל (שם שם), ואע"פ שהקש והתבן נזרין הרי הן עומדין ליגבב לשריפת האש, שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו' (עובדיה א יח):
שאל רבBookmarkShareCopy

בראשית רבה

החיטין התבן והקש והמוץ מריבים (מדינים) זה עם זה. זה אומר: בשבילי נזרעה השדה, וזה אומר בשבילי נזרעה השדה. אמרו החטים: המתינו עד שתבואו הגורן, ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה! באו לגורן, ויצא בעל הבית לזרותה. הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ, ונטל את הקש ושרפו. נטל את החטים ועשה אותן כרי, וכל מי שרואה אותן מנשקן, היך מה דאת אמר: (תהלים ב): נשקו בר פן יאנף. כך, אומות העולם הללו אומרים אנו עיקר, ובשבילנו נברא העולם, והללו אומרים בשבילנו נברא העולם. אמרו להם ישראל: המתינו עד שיגיע היום, ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם, הה"ד (מלאכי ג): כי הנה היום בא בוער כתנור. ועליהם הוא אומר (ישעיה מא): תזרם ורוח תשאם, וסערה תפיץ אותם. אבל ישראל, ואתה תגיל בה' קדוש ישראל תתהלל.
שאל רבBookmarkShareCopy