לָכֵ֛ן שִׁמְעִי־נָ֥א זֹ֖את עֲנִיָּ֑ה וּשְׁכֻרַ֖ת וְלֹ֥א מִיָּֽיִן׃ (ס)
מדרש שמואל
וחנה היא מדברת על לבה (שמואל א' א' י"ג). כתיב לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם (דברים י"א י"ג), וכי יש עבודה בלב, ואי זו זו תפלה, ודכותה אלהך די אנת פלח ליה בתדירא (דניאל ו' י"ז), וכי יש פולחן בבבל, ואי זו זו תפלה, יכול יהא אדם מתפלל לכל רוח שירצה, פירש בדניאל וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלם (שם שם י"א), יכול יהא אדם מתפלל [שלשתן] בכל שעה שירצה, פירש בדניאל וזמנין תלתא ביומא (הוה) [הוא] בריך על ברכוהי (שם שם), יכול מכיון שבא לבבל, ת"ל כל קבל דהוה עביד מן קדמת דנא (שם שם), יכול יהא אדם מתפלל שלשתן כאחת, פירש בדוד ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וגו' (תהלים נ"ה י"ח), יכול יהא אדם מגביה קולו בתפלתו, פירש בחנה וחנה היא מדברת על לבה, יכול יהא מהרהר בלב, ת"ל רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, ויחשבה עלי לשכורה, מכאן שהשכור אסור להתפלל, ומה טעמיה, שנאמר לכן שמעי נא זאת עניה ושכרת ולא מיין (ישעי' נ"א כ"א), רבי זריקא ורבי יוחנן ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, אמרין המצר אסור להורות, ולא מסתברא אלא מן הדא קרא לכן שמעי נא זאת וגו'. אבא בר רב הונא אמר שתוי אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תחנונים, שכור אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו גדופים אי זהו שתוי ואי זהו שכור, שתוי פחות מרביעית, שכור רביעית, תמן אמרין כל שאינו יכול לדבר עם המלך.
עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)
אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה (דף סח) יכולני לפטור את כל העולם כלו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו שנא׳ (ישעיה נא כא) לכן שמעי נא זאת עניה ושכורת ולא מיין. מיתיבי שכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו, מלקות מלקין אותו, כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבר אלא שפטור מן התפלה. מאי יכולני לפטור דקאמר נמי מדין תפלה. א״ר חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכלום:
עין יעקב
לה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: יְכוֹלַנִי לִפְטֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִן הַדִּין מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעַד עַכְשָׁיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה נא) "לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת, עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן". מֵיתִיבִי: שִׁכּוֹר, מִקְּחוֹ מֶקַח, וּמִמְכָּרוֹ מִמְכָּר. עָבַר עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִיתָה, הָיוּ מְמִיתִין אוֹתוֹ. מַלְקוֹת, הָיוּ מַלְקִין אוֹתוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הֲרֵי הוּא כְּפִקֵּח לְכָל דָּבָר, אֶלָּא שֶׁפָּטוּר מִן הַתְּפִלָּה. מַאי: 'יְכוֹלַנִי לִפְטֹר' נַמִּי דְּקָאָמַר? מִדִּין תְּפִלָּה. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לָא שָׁנוּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט. אֲבָל הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט, פָּטוּר מִכֻּלָּם. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַמַּפִּיק מָגֵן בִּשְׁעַת גַּאֲוָה סוֹגְרִין וְחוֹתְמִין צָרוֹת בַּעֲדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב מא) "גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים סָגוּר חוֹתָם צָר". מַאי מַשְׁמַע, דְּהַאי 'אָפִיק' לִישְׁנָא דְּעַבוּרִיהוּא? דִּכְתִיב (שם ו) "אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל, כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ". רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: 'כָּל שֶׁאֵינוֹ מַפִּיק' אִיתְּמַר. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי 'מַפִּיק' לִישְׁנָא דִּגְלוּיֵי הוּא? דִּכְתִיב: (שמואל ב כב) "וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי־יָם, יִגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל". מִכְּדִי, קְרָאֵי מַשְׁמַע כְּמַר וּמַשְׁמַע כְּמַר, בְּמַאי פְּלִיגֵי? בִּדְרַב שֵׁשֶׁת, דְּרַב שֵׁשֶׁת מָסַר שְׁנָתֵיהּ לְשַׁמְעֵיהּ, מַר אִית לֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת, וּמַר לֵית לֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַשִׁי, אָמַר רַב: כָּל שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו, אַל יִתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּצַּר אַל יוֹרֶה".