ישעיהו נד:ז מדרש: פרקי דרבי אליעזר ואגדת בראשית

״רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא״ (דברים לב, לט), רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: וְכִי מָה רָאָה הַכָּתוּב לוֹמַר שְׁנֵי פְּעָמִים ״כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא״? אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וַאֲנִי הוּא בָּעוֹלָם הַבָּא, אֲנִי הוּא שֶׁגָּאַלְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וַאֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִגְאוֹל אוֹתָם סוֹף מַלְכוּת הָרְבִיעִי. לְכָךְ אָמַר ״אֲנִי אֲנִי הוּא״. כָּל מִי שֶׁיֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲנִי אֲמִיתֶנּוּ בְּמָוֶת שֶׁאֵין תְּחִיָּה, וְכָל גּוֹי שֶׁיֹּאמַר שֶׁאֵין אֱלוֹהַּ אֶלָּא אֲנִי, אֲנִי אֲחַיֵּהוּ בְּמָוֶת שֵׁנִי לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁאֲנִי מֵמִית וּמְחַיֶּה, לְכָךְ נֶאֱמַר ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״. מָחַצְתִּי אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת עַמָּהּ בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֶרְפָּא לָהֶם, לְכָךְ נֶאֱמַר ״מָחַצְתִּי אֶת יְרוּשָׁלַיִם וַאֲנִי אֶרְפָּא״. וְכָל מַלְאָךְ וְשָׂרָף לֹא יַצִּילוּ אֶת הָרְשָׁעִים מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל״.

[ב] ד"א ואל שדי יתן לכם רחמים. זש"ה על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא (תהלים לב ו). על זאת יתפלל כל השבטים, שנאמר וזאת אשר דבר להם אביהם וגו' (בראשית מט כח). לעת מצוא, כשיצאו כל השבטים מיעקב אמר להן ואל שדי וגומר, אותו הפה שאמר יוסף איננו ושמעון איננו (שם מב לו), נמצאת לו רוח הקודש קימעא קימעא, התחיל מתנבא בתפילתו שכל בניו קיימין לעת מצוא שנמצאו לו אבדתו, שנאמר ושלח לכם את אחיכם (שם מג יד), זה יוסף, אחר (שם שם) זה שמעון, ואת בנימין (שם שם) כמשמעו. לכך נאמר על זאת יתפלל [כל חסיד לעת מצוא], כיון שירדו כל השבטים למצרים, והפך פניו ולא ראה אחד מהם, התחיל אומר או לי שמא הם משתתפין אל האומות ונעשין אחת, אמר לו הקב"ה רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהלים שם לב ו), ומי הם מים רבים, אלו האומות, שנאמר הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון ושאון לאומים כשאון מים כבירים ישאון (ישעי' יז יב). למה אעפ"י שנצטערת קימעא אלא לא לעולם, שנאמר ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך (שם נד ז).