וְהַכְּלָבִ֣ים עַזֵּי־נֶ֗פֶשׁ לֹ֤א יָֽדְעוּ֙ שָׂבְעָ֔ה וְהֵ֣מָּה רֹעִ֔ים לֹ֥א יָדְע֖וּ הָבִ֑ין כֻּלָּם֙ לְדַרְכָּ֣ם פָּנ֔וּ אִ֥ישׁ לְבִצְע֖וֹ מִקָּצֵֽהוּ׃
אוצר מדרשים
ר׳ ישעיה תלמידו של רבי חנינא בן דוסא התענה פ״ה תעניות. אמר, כלבים שכתוב בהם (ישעיה נ"ו י"א) וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה – יזכו לומר שירה?! ענה לו מלאך מן השמים ואמר לו, ישעיה! עד מתי אתה מתענה על זה הדבר וכו'. שלחוני מן השמים ליזקק אליך להגיד לך במה זכו הכלבים לומר שירה, לפי שכתוב בהם ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, ולא עוד אלא שזכו שיעבדו עורות מצואתם וכותבים בהם תפילין ומזוזות וס"ת וכו׳ (ילקוט בא רמז קפ״ז).
מדרש תהילים
נתתה שמחה בלבי. אמרו ישראל אומות עכו"ם על ידי שעשו ז' מצוות השפעת להם שלוה בעולם הזה במתן שכרן אנו שנצטוינו על שש מאות ושלש עשרה מצוות על אחת כמה וכמה שתשפיע לנו טובות לעולם הבא. לפיכך כשאנו רואים שלותם של אומות העכו"ם אנו שמחים. הוי אומר נתתה שמחה בלבי. ר' יהושע בן לוי אמר משל למלך אחד שעשה סעודה והכניס את האורחים והושיבן על פתח פלטרין ורואין את הכלבים שיוצאין ובפיהן פסיונים וראשי פטומות וראשי עגלים התחילו אומרים מה הכלבים יש להן כך סעודה עצמה שהיא מתוקנת לנו על אחת כמה וכמה. ואומות העכו"ם נמשלו ככלבים שנאמר (ישעיה נו יא) והכלבים עזי נפש. והם בשלוה בעולם הזה ישראל לעתיד לבוא לא כל שכן. הוי נתתה שמחה בלבי: