ישעיהו נט:יח מדרש: מדרש תנחומא, תנחומא בובר, ספרי דאגדתא ואוצר מדרשים

יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֵת הָאֵם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים (משלי ד, כג). אָמַר רַב אַדָּא, מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה מִצְוֹת עֲשֵׂה יֵשׁ בַּתּוֹרָה כְּמִנְיַן אֵיבָרִין שֶׁבָּאָדָם, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם צוֹעֲקִים עַל הָאָדָם, עֲשֵׂה אוֹתָנוּ שֶׁתִּחְיֶה בִּזְכוּתֵנוּ וְתַאֲרִיךְ יָמִים. וּשְׁלֹש מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת עַד שֶׁהִיא שׁוֹקַעַת, צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת לָאָדָם, גּוֹזְרַנִּי עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁהִגִּיעַ יָמֶיךָ לַיּוֹם הַזֶּה, אַל תַּעֲבוֹר בִּי אֶת הָעֲבֵרָה הַזֹּאת, וְאַל תַּכְרִיעַ אוֹתְךָ וְאֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה. הֲרֵי שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת. וְכָל מִצְוָה וּמִצְוָה נִזְכָּר מַתַּן שְׂכָרָהּ, כְּגוֹן כִּבּוּד אָב וָאֵם, וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן אֲרִיכוּת יָמִים. וְיֵשׁ מִצְוֹת שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בָּנִים, כְּמוֹ שָׂרָה שֶׁאֵרְחָה אֶת הָאוֹרְחִים, וְשׁוּנַמִּית עַל שֶׁקִּבְּלָה אֶת אֱלִישָׁע. וְיֵשׁ עֲבֵרָה טְעוּנָה סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג, וְחֶנֶק. וְאֵין לְךָ מִצְוָה קַלָּה בְּכָל הַמִּצְוֹת יוֹתֵר מִשִּׁלּוּחַ הַקֵּן. וּמַה שְׂכָרָהּ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהִכְנִיס פּוֹעֲלִים לְשָׂדֵהוּ לִנְטֹעַ וְלֹא גִּילָה לָהֶם שְׂכַר נְטִיעָתָן. לָעֶרֶב, כָּל מִי שֶׁנָּטַע אִילָן אֶחָד, נָתַן לוֹ זָהוּב אֶחָד. הִתְחִילוּ הַכֹּל תְּמֵהִין וְאוֹמְרִין, וּמַה זֶה שֶׁלֹּא נָטַע אֶלָּא אִילָן אֶחָד קַל וּפָחוֹת, נָתַן לוֹ זָהוּב אֶחָד. אָנוּ שֶׁנָּטַעְנוּ הַרְבֵּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמָה שְׂכַר שִׁלּוּחַ הַקֵּן, שְׂכָרָהּ אֲרִיכַת יָמִים. שְׂכַר מִצְוַת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חִסָּרוֹן וְטֹרַח וַהֲחָיַית נַפְשׁוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְפִיכָךְ לֹא פֵּרֵשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר עוֹשֵׂי מִצְוָה בַּתּוֹרָה, שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין אוֹתָן מֵעַצְמָן, לְהַרְבּוֹת שָׂכָר. שֶׁכָּךְ שָׁנִינוּ, אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. לְכָךְ כְּתִיב: מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁעָלָה לְרֹאשׁ הָאִילָן לְקַיֵּם מִצְוַת שִׁלּוּחַ הַקֵּן וְנָפַל וָמֵת, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ, לֹא שֶׁתִּרְאֶה אוֹתָן בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת וְתַעֲלֶה אַחֲרֶיהָ. אָמַר הַכָּתוּב, אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ (תהלים צד, יב), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב, צָרִיךְ אָדָם לְהַחְזִיק טוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּזְמַן שֶׁהַיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו. לָמָּה, שֶׁהַיִּסּוּרִין מוֹשְׁכִין אֶת הָאָדָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה (משלי ג, יב). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אִם מֵת לְאָדָם בֵּן, לֹא יְהֵא קוֹרֵא תִּגָּר, שֶׁהַבֵּן מְרַצֶּה אוֹתוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בֶּן בִּתּוֹ, וּבָא אַחֵר וְרָצָה אֶת הַמֶּלֶךְ לְבֶן בִּתּוֹ. אוֹמֵר אוֹתוֹ בֶּן בִּתּוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהַחְזִיק לוֹ טוֹבָה לְאוֹתוֹ שֶׁרִיצָּהוֹ. כָּךְ אִם מֵת בֶּן אָדָם, יַחְזִיק טוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁרִצָּה הַבֵּן אֶת אָבִיו לְבוֹרְאוֹ. לָמָּה, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וְגוֹ'. לְכָךְ אָמַר דָּוִד, אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ. אִם בָּאוּ יִסּוּרִים עַל הָאָדָם, יַעֲמוֹד בָּהֶן וִיקַבְּלֵן. לָמָּה, שֶׁאֵין סוֹף לְמַתַּן שְׂכָרוֹ. וּמִנַּיִן אַתָּה לָמֵד. מִשֵּׁן וְעַיִן, שֶׁעֶבֶד עִבְרִי יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת. יִסּוּרִין שֶׁמְּמָרְקִין כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא לוֹ כַּפָּרָה. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, מָה מִי שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוַת שִׁלּוּחַ הַקֵּן, נֶאֱמַר, לְמַעַן יִיטַב לָךְ. אָדָם שֶׁמֵּת בְּנוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּכַפֵּר לוֹ. וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, אִם אֵין לְךָ בָּנִים, בִּשְׂכַר מִצְוָה זוֹ, אֲנִי נוֹתֵן לְךָ בָּנִים. דָּבָר אַחֵר, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח, אִם שִׁלַּחְתָּן, כְּעַל גְּמֻלוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם (ישעיה נט, יח). מַה כְּתִיב: עֲשׁוּקִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו וְכָל שׁוֹבֵיהֶם הֶחֱזִיקוּ בָם מֵאֲנוּ שַׁלְּחָם, גּוֹאֲלָם חָזָק, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם (ירמיה נ, לג-לד). וְהָיָה כְעוֹף נוֹדֵד קֵן מְשֻׁלָּח תִּהְיֶינָה בְּנוֹת מוֹאָב מַעְבָּרוֹת לְאַרְנוֹן (ישעיה טז, ב). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: קוֹרֵא דָּגָר וְלֹא יָלָד עוֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט וְגוֹ' (ירמיה יז, יא). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ (שם פסוק יב). מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר קוֹרֵא דָּגָר, אוֹמֵר כִּסֵּא כָבוֹד. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַקּוֹרֵא הַזֶּה מֵבִיא בֵּיצִים אֲחֵרִים מִשְּׁאָר עוֹפוֹת וְיוֹשֵׁב עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיּוֹצְאִין מִקְּלִפֵּיהֶן וְיֵצְאוּ אֶפְרוֹחִים, וְהֵן עוֹלִין אַחֲרָיו וּמוֹרְטִין אֶת כְּנָפָיו. כְּשֶׁהוּא רוֹצֶה לִפְרֹחַ, אֵינוֹ יָכוֹל, שֶׁנִּמְרְטוּ כְּנָפָיו. מָצָא אוֹתוֹ חַיָּה אוֹ שֶׁרֶץ, אוֹכְלוֹ. מִי גָּרַם לוֹ. עַל שֶׁגָּזַל בֵּיצִים שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כָּךְ יִהְיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם וּמוֹאָבִים וַעֲמוֹנִים שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּכִסֵּא כְּבוֹדוֹ וְהֶחְרִיבוּ מִקְדָּשׁוֹ וְשָׂרְפוּ הֵיכָלוֹ וְהִגְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְאַבֵּד אֶת זִכְרָם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי מוֹאָב כִּסְדוֹם תִּהְיֶה וְגוֹ'.

שלח תשלח (דברים כב ז). אם שלחתו, כעל גמולות כעל ישלם (ישעיה נט יח), ראה מה כתיב עשוקים בני ישראל וגו' מאנו שלחם (ירמיה נ לג), ואומר גואלם חזק ה' צבאות (שם שם לד), ואומר והיה כעוף נודד קן משולח תהיינה בנות מואב מעברות לארנון (ישעיה טז ב), זש"ה קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט וגו' (ירמיה יז יא), מה כתיב אחריו כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו (שם שם יב), מה ענין זה לזה, מי שהוא אומר קורא דגר, אומר כסא כבוד, ללמדך כי הקורא הזה מביא ביצים משאר עופות ויושב עליהן עד שיוצאין מקליפתן, ונעשין אפרוחין, ועולין עליו ומורטין את כנפיו, וכשיוצא לפרוח אינו יכול שנמרטו כנפיו, ומוצא אותו חיה או שרץ ואוכלו, ומי גרם לו על שגדל ביצים שאינן שלו, כך יהיו אומות העולם שפשטו ידיהם בכסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, והחריבוהו ושרפואת היכלו, והגלו את ישראל, ומואב ועמון הקב"ה יאבד זכרם, שנאמר לכן חי אני נאם ה' צבאות [אלהי ישראל] כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה וגו' ושממה עד עולם שארית עמי יבזום וגו' (צפניה ב ט).

[אסתר ו, יג] ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו. מה אמרו לו אם מזרע היהודים מרדכי, אמרו חכמים בראשונה אמרו אוהביו, ובאחרונה אמרו חכמיו, שאמרו דברי חכמה, כי נפול תפול לפניו, מפלתן של רשעים אין להם עמידה, שכן כתיב נפלה נפלה בבל (ישעיה כא ט), אבל הצדיקים אע"פ שנופלים הן עומדים, שנאמר כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים (באחת יכשלו) [יכשלו ברעה] (משלי כד טז), וכן כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו (תהלים לז כד), וכן אל תשמחי אויבתי כי נפלתי קמתי (מיכה ז ח), אבל הרשעים נופלים ואינן עומדים, שנאמר כי נפול תפול לפניו. אחר שאמרו לו הדבר הזה מיד נחטף, שנאמר עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויהבהילו את המן וגו', לקיים מה שנאמר רואיו יאמרו איו (איוב כ ז), ואע"פ שנתגדל ונתגאה, זכות מרדכי הפילו, לקיים מה שנאמר אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע כגללו לנצח יאבד רואיו יאמרו איו. כתיב אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש וגו' וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן, למה היו כורעים ומשתחוים לו, יש אומרים נתן אלהיו על לבו, וכך היה מהלך ומהרהר בלבו לומר אם ישתחוה לו מרדכי נמצא עובד ע"ז, לכך נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. ד"א ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. אלא אמרו חכמים מרדכי היה משבטו של בנימין, והוא אומר לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו (דברים לג יב), הרי שהיתה השכינה שרויה אצלו, אמר מרדכי אני איני יכול להחניף לרשע, שאני טעון סגנום של מלך, ואיפשר לי להשתחוות לו, אלא שלא ייזל השכינה השרויה אצלי על כתפיי, לכך נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, אמר הקב"ה הכתבתי כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון (ישעיה מה כג), וכן כתיב לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה (תהלים כב ל), ורשע זה רוצה שיהיו כורעין לפניו, לרעתו עושה את החטא הזה, והכתוב אמר חטאים תרדף רעה ואת צדיקים ישלם טוב (משלי יג כא), חטאים תרדף רעה, וכל כך למה, שהקב"ה דן לכל אדם לפי מעשיו, שנאמר אני ה' חוקר לב (ובוחן) [בוחן] כליות (לתת) [ולתת] לאיש כדרכיו (וכפרי) [כפרי] מעלליו (ירמיה יז י), וכן אמר אליהוא לכן אנשי לבב שמעו לי חלילה לאל מרשע ושדי מעול, למה כי פועל אדם ישלם לו (איוב לד יא), ולא להמן בלבד שלם הקב"ה, אלא לכל מסייעיו, שנאמר ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא (אסתר ט א), ועליהם נאמר כעל גמולות כעל ישלם וגו' (ישעיה נט יח).